שימו לב: לפניכם קובץ ללא ניקוד, שנועד לאפשר את מציאת יצירה זו על-ידי מנועי חיפוש גם כשהחיפוש בוצע ללא ניקוד.

אנא לחצו על הקישורית הזו כדי לעבור ליצירה עם הניקוד

_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הויכוח הארצישראלי בבית-הלורדים

משה בילינסון

לתוכן הענינים

 

הויכוח נסתיים בהבטחת הממשלה להביא את ההצעה בדבר הקמת המועצה המחוקקת לפני הפרלמנט.  פירושו של דבר: הממשלה איננה מסתלקת מהצעתה, אך בלי דיון ועיון נוסף לא יהיה לה תוקף.  אין לדעת מראש במה יגמר הדיון העתיד לבוא – בביטול ההצעה, בדחייתה, או בשינויים שיוכנסו לתוכה.  מכל מקום ניתנה לציונות האפשרות להגן על עמדתה והשקפתה מעל בימה בריטית מכרעת – והאפשרות הזאת תנוצל בודאי במלואה.

אולם תכנו של הויכוח עולה הרבה על התוצאה המעשית הזאת.  כי הן כל שאלת ארץ-ישראל בכללה – המנדט ופירושיו, המפעל היהודי, היחסים בין היהודים והערבים, מדיניות ממשלת ארץ-ישראל והקו של משרד המושבות – הועמדה על-ידי המתוכחים במסגרת ובאספקלריה רחבות מאד.  ההנחות שהובלטו בויכוח יכולות לשמש יסוד לא לבד לשאלת המועצה המחוקקת, אלא גם לשאר הפרובלימות העומדות עכשיו על סדר היום – העליה והקרקע.

העובדה, שהויכוח התנהל ב"בית העליון", איננה מקטינה את משקלו, כי העיקר היה הפעם לא בהצבעה, אשר לא נערכה כלל, אלא בבירור עצמו, ורוב משתתפיו, החל מלורד סנל, הוא "הלורד העומד בראש האופוזיציה", דיברו לא בשמם בלבד אלא בשם מפלגותיהם: באי-כוח כל הסיעות נטלו רשות הדיבור.  ובכל זאת אחדות בלתי רגילה, אחדות גמורה שררה בערב זה בבית.

והן זכורים זמנים: בבית זה של הפרלמנט האנגלי התבצרה האופוזיציה לציונות, בבית זה מצאה ההתנגדות למפעלנו את ביטויה הנמרץ ביותר, ופעם אחת הגיעו הדברים להצבעה מפורשת שגינתה בעצם את הצהרת בלפור, על אף ההגנה הנאמנה של מחבר ההצהרה.  עתה כעבור שלוש-עשרה שנה מההצבעה ההיא, לא נמצא באותו אולם אף אדם אחד, אשר יביע דעה שלילית על אותה ההצהרה, דעה מצמצמת על משמעותו של המנדט, דעה ספקנית על תפקידו של המפעל הציוני.  אין זאת אומרת, שכל הלורדים האנגלים נהפכו לידידינו.  אך קול המתנגדים נשתתק לגמרי.  והן לא היה זה סוד, שביום פלוני ובשעה פלונית יתנהל הויכוח על ארץ-ישראל.

אכן, דרך ארוכה מאד עברנו במשך שלוש-עשרה שנה אלה, אם במידה כזאת נשתנו פני הדברים.

כל המתוכחים בבית-הלורדים עמדו על כך, כי ההצעה בדבר הקמת המועצה המחוקקת לא לבד שהיא עתידה להכביד על השלטון, לא לבד שהיא עלולה לסכסך בין שני עמי הארץ, אלא שהיא קובעת ליהודים הארצישראלים מעמד מיעוט, ובזה ראו את הפגם העיקרי של ההצעה, בגללו בעיקר התקוממו נגדה.

והן היהודים, אמנם מיעוט הם בארץ-ישראל, כלום מגיע להם מעמד אחר מזה שבמציאות?

כן – מגיע.  כך אמרו.  אחד-אחד, כל אחד וכולם יחד.  כך אמרו בפירוש, בפה מלא, ללא היסוסים וללא פקפוקים.

בזה, בתשובה אמיצה זאת, ערכו הרב של  "היום הגדול לארץ-ישראל בבית-הלורדים".

מדוע מגיע ליהודים מעמד מיוחד?  משום שבריטניה הגדולה קיבלה על עצמה התחיבות בין-לאומית לנהל את הארץ לפי המנדט הארצישראלי, כרוחו וכאותותיו, המנדט הזה עיקרו ותכנו וטעמו בהקמת הבית הלאומי לעם העברי (אחד הנואמים אמר אפילו: "בהפיכת ארץ-ישראל לבית לאומי"), משום שהתחיבות בין-לאומית זאת ניתנה לא לבד ליהודים היושבים כרגע בארץ אלא לעם העברי כולו, הקשור, על כל תפוצותיו, בארץ-ישראל, הקשור בה בהיסטוריה שלו ובהיסטוריה שלה ובגורלו הטרגי בין העמים.  ואם אמנם נכון שבשעה זו רק מעטים עדיין מכל העם העברי יושבים בארץ, הרי אין זה אלא מצב חולף, ואדרבא: הוטל על ממשלת המנדט לשנותו, ומכל מקום אסור לה להשתמש בו כדי לקבוע לפי דמותו הפורמלית את הדמות הקונסטיטוציונית של הארץ.

האם קל הוא התפקיד הזה, אשר אנגליה קיבלה על עצמה?  האם הערבים אינם קיימים כלל?  או שמא הם בבחינת "אינם קיימים"?  האם נוח מדי מצבה של הממשלה הארצישראלית, או האם אנשים חסרי-כשרון עומדים כרגע בראש הממשלה הזאת?  המשתתפים בבירור לא היו פזיזים כדי לענות ב"כן" קל-משקל על השאלות האלה.  אדרבא: הכירו, בעינים פקוחות, בכל חומר-המצב שבארץ (המקל דוקא היה בא-כוח הממשלה), הכירו בכובד התפקיד וגם בתכונות המצוינות של שליח בריטניה בארץ, וכל כונות רעות לגבי הערבים היו מהם והלאה.  אלא מה אמרו?  תעודה גדולה הטילה על עצמה בריטניה הגדולה, והיא ידעה מה היא עושה, ועליה לעמוד בדיבורה.  כך דורשים שמה הטוב, כבודה עניניה.

אלו הן ההנחות, ששימשו יסוד לבירור – המקיף והמאוחד, כאשר לא היה עוד בפרלמנט הבריטי – על שאלת ארץ-ישראל מכל בחינותיה.  ואלה הן ההנחות, אשר את הגשמתן אנו תובעים, כל השנים, מאת ממשלת ארץ-ישראל.

ואם נשאל: מה קרה לבית הזה, מה הפך אותו מצורר לידיד, הרי שגם לזה נמצא תשובה בנאומים, בכל הנאומים, אצל מי ברמז ואצל מי במפורש.  כפולה היא התשובה.  המפעל הגדול, שקם בינתים, במשך שלוש-עשרה שנים אלה, מפעל של עבודה ותרבות, של הצלה וברכה.  והטרגדיה הישראלית-העולמית, שנהפכה לבעיה בין-לאומית התובעת פתרון, הנתון אך במפעל ציוני-ישובי בארץ-ישראל.

הנה כי כן, שוב עמדנו, כמו לפני שנים, באולם הזה, בבית העליון של הפרלמנט האנגלי, ונבחנו ונבדקנו – מה אתנו, מה ערכנו, מה תפקידנו, מה הבאנו לעולם.  אך הפעם לא עברנו היה אתנו, לא זכויותינו לפני האנושות, ולא תביעות גמול בעד עלבון היסטורי בלבד, אלא רכוש היה אתנו – כוח-יצירה עצום.  ולא בתור חוזי חזון, ספק דתי ספק רוחני-מופשט, ספק סנטימנטלי, אלא בתור עושי מעשה שהוא הכרח, שאין לדחותו, התיצבנו לפני הבית הזה.  ועל כן לא כעני בפתח, שהוא חייב תודה על החסד שעושים לו עמדנו, אלא כנושאי תעודה גדולה, וזכינו לשמוע, כשמנו וחזרו ומנו את מספר העולים מגרמניה של היטלר שקלטנום בשנים האחרונות: "זאת היא תרומה לבעיה העומדת לפני העולם כולו, אשר העולם כולו חייב תודה עליה".

ההערכה הכפולה הזאת של העבודה הציונית – כוח היצירה אשר אתה והתפקיד ההכרחי אשר היא ממלאה – היא ששיותה לבירור אופי מדיני אמיתי, באשר חכמת המדיניות היא בידיעת הכוחות המסוגלים לפתור בעיות חיוניות, בעיות טעונות פתרון.

משום חוסר הערכה כזאת היתה תשובת בא-כוח הממשלה משוללת יסוד מדיני נאמן.  מבחינה עקרונית מופשטת היה גם הנאום הזה – אחת היא אם מלכתחילה היה צריך להיות כזה או נעשה כזה בכוח משא הנימוקים וההרגשות שירד על ראשו של לורד פלימות – חדור הודאה בערכה של הציונות.  שום דבר רע לא יקרה, חלילה, למנדט, על ההתחיבויות הכלולות בו, ואין סתירה, חלילה.  בין ההתחיבויות האלה.  אמנם נכון הדבר, שחלק ונחלה בארץ-ישראל לעם העברי כולו, וכל כוחו האדמיניסטרטיבי והמחוקק ישאר שמור בידי הנציב העליון, ושום דבר לא ישתנה בפרשת העליה וכו'.  אלא מה?  תחפש ותחקור, תחקור ותחפש ולא תמצא הסברה אחרת (מלבד הנימוק הפורמלי בדבר ההבטחות) להצעת הממשלה מאשר זו: יש לספק במידה ידועה את תביעות הערבים, תהיינה אשר תהיינה, כי אם לא כן יעשה, הרי שמהומות אורבות לארץ.  אין זה נימוק מדיני כל עיקר, כי הוא אינו נובע מהערכת הכוחות ביצירתם ובחיוניותם, מראיית הנולד, ואין עמו פתרון לאחת הפרובלימות הכואבות מאלה העומדות לפני בריטניה ולפני העולם.  מותר לפקפק אם רשאי מדינאי אחראי להוציא נימוק כזה מפיו.  ודי ברמיזה.

כאמור: עתיד המועצה המחוקקת עודנו חתול בערפל.  וגם זאת: לא במועצה המחוקקת בלבד ענין לנו עתה, אלא בכל הקו של ממשלת ארץ-ישראל, לאורך כל החזית, בדברים שהם חיוניים לגבינו לא פחות מהמועצה המחוקקת.  גם אם תידחה הצעת הממשלה, לא נאמר דיינו, כי עניני הקרקע ועניני העליה וכמה וכמה ענינים "קטנים", והם רבי-ערך, משימוש בתקציב ממשלתי ועד חלקו של הפועל העברי בעבודות הממשלה, יתבעו גם אז את סידורם.  ו"היום הגדול בבית-הלורדים" טרם הביא לנו את הסידור הזה.

אך זאת ניתן לנו: גילוי השינוי הרב שחל בהכרה המדינית האנגלית לגבי המפעל העברי.  ואם מותרת הכללה מגילוי אחד זה, הרי היא: בה במידה שילך ויגדל ויתגלה לעיני הכל כוח היצירה אשר אתנו, בה במידה שהמפעל אשר אנו מקיימים בארץ ילך וישמש פתרון פורה, רחב-היקף, עד "הגשמת האוטופיה" ועד בכלל, לבעיה בין-לאומית, אשר היא בעית ישראל בין העמים – בה במידה תצטרך, תיאלץ חברת העמים לעמוד לימיננו, בה במידה יגבר קול הידיד וישתתק קול המתנגד.

והן זאת היא ההאשמה שבפינו: שמצרים את צעדינו ואין נותנים לנו לגלות את כל הכוח אשר אתנו במלואו.  וזאת היא התביעה שבפינו: יתנו לנו למלא את התפקיד שהטלנו על עצמנו במלואו, הוא  "התפקיד העומד לפני העולם כולו והעולם כולו חייב תודה על כל תרומה למילויו".

 

ט"ז אדר תרצ"ו (10.8.1936)

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה