לונדון, 1 ביולי 1937

– – - כשאתם תדיינו בשאלה יהיה כבר, כנראה,לפניכם החומר העיקרי; הדו"ח של הועדה והמסקנה הראשונה של הממשלה, ותימצאו במצב נוח יותר ממני לבירור הדבר עכשיו¹. עלי לכתוב אליכם כשאני עדיין שרוי באי-ידיעה גמורה על מה שצפוי לנו בפסק-דינה של הועדה המלכותית. האינפורמציה שהיתה לי עד עכשיו – אינה אינפורמציה שיש לסמוך עליה. אני נמצא עדיין באותו מצב קשה שבו נמצא הרוב הגדול של תנועתנו, אשר לא זכה להימנות בין השוללים הגדולים המוחלטים, הוַדאים מראש. איני שולל מראש ואיני מחייב מראש אני עדיין נעדר יכולת להשתתף בויכוח של ההכרעה. אין לי בטחון שגם לכם תהא האפשרות לחוות דעה פסוקה, סופית.

הויכוח שרק החל – או רק יתחיל אולי – לא יגָמר כה מהר. ותוך כדי הסערה הממושכת נצטרך לשמור כעל בבת-עיננו על הנכס הגדול והיקר והיחיד שיש לנו – על תנועתנו, שלמותה ואחדותה. והתנועה השלמה והמאחדת תיתכן גם בתוך חילוקי-דעות חריפים ונוקבים, אבל לא תיתכן בלי חברוּת נאמנה, בלי אמון הדדי, בלי אמת גלויה וישרה בינינו.– – –

בישיבת – – – אמר אחד החברים היקרים שבתוכנו: “אולי יש עוד איזו אפשרות לעשות משהו שיציל אותנו מסכנת החלוקה “. זוהי הגדרה חד-צדית שאיני יוכל לקבל. הדבר העומד לפנינו הוא לא רק “סכנת החלוקה” – אלא גם הקמת מדינה יהודית, ולא כולנו יכולים בקלות ובודאות להצטרף מראש לאלה הקוראים להצילנו מ”סכנה” זו; אין אני בין המתעלמים מסכנת החלוקה, – בלי מרכאות – אבל החלוקה העומדת, כנראה, להיות מוצעת לנו הפעם כרוכה ביצירת מדינה עברית – ועדיין לא נשתחררתי מ“אילוסיות” ו“אוטופיות”, שלא להיות נרעד ונרעש עד עמקי לבי ותהום נפשי מהחזון הגדול והמופלא של מדינה יהודית שהגיעה שעתה – ולוּ גם רק בראשיתה המצערה. – – –

אמנם כן, חברים, מה שהועמד לדיון עכשיו, לא רק במועצתנו, אלא על סדר-יומה של המדיניות העולמית, היא: יסוּד מדינה יהודית בארץ-ישראל. ואני מתוַדה על עניות-דעתי; אין לי הבטחון המוחלט של כל אלה היודעים מראש שזהו האסון הנורא ביותר הצפוי בשעה זו לעם ישראל. לא פסה אמונתי ב“נסים”. – וכשאני שומע כי אמנם ועדה מלכותית של אימפריה אדירה עומדת להציע יסוּד מדינה עברית בארץ-ישראל — אימפריה שיש בכוחה לבצע את הפלא הגדול והנורא הזה – אני נסער בלבי ובנפשי עד היסוד, ומשתאה להוד החזון הצרור בנשמתנו מאות ואלפים שנה. ועם כל היותי רווה חשדות וספקות ונסיון מר ואכזבות מכאיבות, ועם כל פקפוקי בכוונותיה של האימפריה הזאת – אני נפעם ונרעש, כאשר הייתי בימי מתן הצהרת-בלפור על-ידי אותה אימפריה, כשהצהרה זו התאימה פחות למצב-הענינים הריאלי כביכול בארץ-ישראל מאשר היום.

לא היה צורך בויכוח בינינו אילו עמדנו אך ורק בפני חלוקה. – אבל לא יהיה ויכוח קל בינינו, לא רק בין חבר לחבר, אלא בין כל חבר לעצמו, כשנעמוד לפני שאלת הקמת מדינה יהודית, אם-כי נעמוד הפעם לא לפני הקמת ארץ-ישראל כמדינה יהודית, אלא מדינה יהודית בארץ-ישראל.

הייתי כל ימי ציוני מדיני, ציוני השואף למדינה יהודית ותמיד הבחנתי בין ארץ-ישראל לבין המדינה היהודית בארץ-ישראל. ארץ-ישראל משׂתרעת בין ים-סוף בדרום והלבנון והחרמון בצפון, ובין ים התיכון במערב ומדבר קדם או סוריה במזרח. ואני מאמין היום לא-פחות מאשר האמנתי לפני שלושים-שלושים וחמש שנה, שלנו תהיה הארץ הזאת.

אמונתי זו, כאמונת כולנו, לא היתה קשורה במנדט ולא היתה תלויה באנגליה. אמונתנו ושאיפתנו הציונית היתה מורכבת משני דברים, ושני דברים בלבד; עם-ישראל וארץ-ישראל. לא התוגר, לא הקיסר וילהלם ולא בלפור יצרו אמונה זו ופרנסו אותה. אהבת-אומן למכורת-מולדת, כיסופי נצח לקוממיות ממלכתית, גאון-דורות בשלשלת-יוחסין, הדי-קדומים של נביאים חוזים, דבקות מופלאה בייחוד לאומי וביעוד היסטורי, ועל הכל – סבל ומצוקה ויסורים ופורעניות של חיי נכר וגולה ותלוּת – אלה יצקו בנו את להט-הרצון והאמונה לגאולת העם בארצו; ושממת-הארץ, עזובתה ודלדולה ריקעו את הסדן למאמצי ההגשמה, אבל מרגע שראשוני חלוצינו העפילו והעיזו לעבור משאיפה ערטילאית למפעל מגשים – בא בהכרח הצמצום שבמעשה. לדבּר ולשיר ולהתגעגע אפשר על ארץ-ישראל כולה – לגאול אפשר רק שעל שעל. וכשיהודי ירושלים יצאו לפני ששים שנה מתוך כתלי החומה העתיקה ורכשו ביצות מלבּס – לא הסתלקו מארץ-ישראל שמחוץ למלבס, אלא הניחו יסוד ראשון לכיבוש הארץ – על-ידי כיבוש אלפי דונמים אחדים.

ואילו הציעו להרצל צ’רטר על השרון או השוֹמרון או על הגליל התחתון או על מואב או על בשן – היה מקבל אותו כמתנת-אלהים גדולה ויקרה, והיה תוקע יתד למדינה יהודית בארץ ישראל. – אבל לא שיחקה לו השעה ולא זכה הוא ולא זכה העם היהודי, ולא היה לנו צ’רטר על חלק קטן של הארץ. בימי התורכים הקימונו רק מושבות מספר, רובן על שמות אנשים “מושאלים”, ללא כל בסיס וערוּבּה מצד החוק והמשפט. אבל היה מוסד אחד ללא-שלטון וללא הוד וראיתי בו ערך ממלכתי יקר – ועד–המושבה. זה היה הניצן הראשון של שלטון יהודי עצמאי בארץ, וראיתי בו יסוד ראשוני לכיבוש תקומתנו הממלכתית. החוק התורכי לא ידע אותו, משפט-העמים לא הכיר בו – אבל בתולדות תקומתנו הוא יעמוד כשלב ראשון בסולם המדינה העברית.

ואני זוכר, לא-מעטים הם בינינו שהדבר זכור להם, את הויכוח הראשון כביכול על “חלוקה”. זה היה מיד אחרי המלחמה, כשנתעוררה השאלה על עצמאותו של הפרבר היהודי הצעיר ביפו. אנחנו דרשנו להפוך את שכונת תל-אביב לעיריהנפרדת מיפו הגדולה; “אנשי-המעשה” וה“פטריוטים” קצרי-הראות עמדו תוך טעמים משקיים ופוליטיים על קשר עם יפו – כי לשכונה העברית הנפרדת לא יהיה קיום, ובהפרדה אנו מוותרים על חלקנו ושלטוננו ביפו. למה לנו להתיחד ולהתבדל בעיירה עברית קטנה לעצמה, כשאנו יכולים במשך השנים להיות לרוב ביפו כולה? וכאילו היה הצדק, גם המעשי-המשקי וגם הפרינציפּיוני-פוליטי, עם אנשי “יפו האחידה והבלתי-נפרדת”; ביפו היו אז כחמישים אלף תושבים, יפו היתה עיר–הנמל העיקרית, כמעט היחידה בארץ, ושלשלת יוחסיה הגיעה עד יונה הנביא, ועוד יותר – עד ימי יהושע בן-נון; ותל אביב היתה שכונה קטנה, צעירה, בת עשר שנים עם אלפיים או שלושת אלפים תושבים. אולם החוש המדיני או בעל-הדמיון שלנו ניצח את החשבון השטחי והמשובש של חכמי המציאות ופטריוטי יפו הגדולה. העצמאות והעבריות הגמורה של השכונה הקטנה והצעירה הפכו למקור-יצירה ואבן-שואבת שריכזו אלפים ורבבות של יהודים ונתנו לנו את העיר העברית – העיר הגדולה והראשית בארץ.

האם הסתלקו יוצרי תל אביב ובוניה מארץ-ישראל אשר מחוץ לתל-אביב? הם הקימו מנוף כביר-אונים לכיבוש הארץ כולה, ומנוף זה נוצר בכוח ההתיחדות והעצמאות העברית. וכשבא המשבר הגדול ונמל יפו נסגר בפנינו – הנמל שנתפרסם ונתעשר מהעליה והמסחר היהודי ונעשה בידי הערבים ובשלטון תורכי ובריטי – פרצנו דרך לים, שהוא כולו שלנו, משום שהצלחנו והעזנו להתבדל ולבנות עיר לעצמנו.

והלא דבר הוא שכל הנסיונות שנעשו במשך מאות שנים וגם בדור האחרון להתישב בתוך ישובים ערבים – עלו בתוהו. מה גורל הישוב היהודי בעזה, שכם, רמלה וחברון? הן במשך דורות ויובלות ואלפי שנים ישבנו בארצות אחרות בקרב זרים – ומשום-מה יבּצר מאתנו דבר זה בארץ? המקרה הוא הדבר – או נסוך בו פשר-רזים מכבשונה של הוויתנו החדשה בארץ? ישבו יהודים בכל הערים האלה וניסו כמה יהודים להתישב בתוך כפרים ערבים, וכל הנסיונות לא הצליחו – כל הערים והכפרים האלה נעזבו מתושביהם היהודים, ושוב לא יעלה על דעת מישהו לחזור אליהם. מה פשר הדבר המיוחד והמאַלף הזה? בארץ-ישראל מתישבים היהודים אך ורק בתוך “מדינות יהודיות”. ביודעים ובלא יודעים, מרצון ומאונס, אנו רואים את העצמאות הישובי ת, את היחוד הישובי כתנאי מלַווה וכגורם הכרח חיוני בהתישבותנו. ההתחברות שבין ישראל ובין ארצו לא תיתכן בלי עצמאות ויחוד, – זהו החוק המבצבץ מתוך תולדות התישבותנו בארץ. לא רק יהודים ואדמה ומשק, – לבצוע מפעלנו דרושות גם עצמאות והתיחדות. אנו איננו יכולים להקים ישוב יהודי אלא כשאנו מקימים “מדינה” יהודית. למדינה יש שלושה סימנים; ציבור, קרקע ועצמאות… כשסולומון וחבריו יסדו את פתח-תקוה יסדו “מדינה יהודית”, אבל כשהיהודים התישבו בחברון – הוסיפו נקודה חדשה לתפוצות, לגולה בתוך ארץ-ישראל. וה“גולה” חרבה – המדינה, נתקיימה והתפתחה. ובכל נקודה חדשה שהקימונו מאז בארץ – הוספנו “מדינה” חדשה. לא הפכנו על-ידי כך את ארץ-ישראל למדינה יהודית – אבל הקימונו מדינה יהודית קטנה, מצערה בארץ-ישראל. לא סתם ישוב יהודי – אלא ישוב מדינה, שסימנה – עצמאות.

– – – ובכּול יש דרגות. יש עצמאות סוברנית, יש עצמאות אבטונומית, יש גם עצמאות של “ועד-מושבה” במשטר תורכי, לא מנדט וללא הצהרת-בלפור. ויש חוק-גידול בטבע ובהיסטוריה גם יחד. הזרע של העץ הגדול ביותר הוא קטן, מזער. אבל בגרעין הזערער הזה גלום עץ ענקי עם שרשים מעמיקים וסדן רחב-ידים וגבה-קומה ונוף עשיר-בדים ורב-צל, אם רק הוא נופל לתוך אדמה פוריה ופנויה. פחות משני מנינים היו אנשי ביל"ו הראשונים והם הקימו שבט-חלוצים בן-רבבות, אשר נתן לעם היהודי את מפעל ההגשמה הגדול אשר בו כל משגבנו ומבטחנו. ואספת קטוביץ הקטנה נתנה לנו את ההסתדרות הציונית העולמית אשר כבשה את כל זכויותינו הפוליטיות החתומות במנדט; וועד-המושבה הראשון באֵם-המושבות הניח את היסוד לשלטון יהודי עצמאי בארץ – שממנו ישתלשל השלטון היהודי על הארץ.

ישוב בארץ קודם ליישוב הארץ, בנין בארץ קודם לבנין הארץ, והקמת מדינה בארץ קודמת למדינת הארץ. בתפילה בגעגועים ובחזון היתה הארץ, כל הארץ, – כשבאנו לידי הגשמה גאלנו רק חלקים של הארץ, יישבנו נקודות בארץ, ארגנו עצמאות בנקודות נפרדות. יצרנו רשויות יהודיות חלקיות. היש במעבר זה מ“כל הארץ " שבפינו ל”חלקי הארץ " שבידינו משום נסיגה או התקדמות? ביסוד פתח-תקוה היה פחות מכיבוש אחד מאלף של שטחה של ארץ-ישראל, אבל כיבוש קטן זה היה פי-אלף חשוב יותר בשביל כיבושה של הארץ מאשר כל הזמירות והשירות על ארץ-ישראל כולה. ואני יודע את ערך הזמירות והתפילות על “ותחזינה עינינו בשובך לציון” – אבל החזרה בלבד על תפילה זו שלוש פעמים ביום, בשלוש מאות וששים וחמישה ימים בשנה, במשך אלף ושמונה מאות שנים, זו לאחר זו – לא נתנה לנו אף שעל אדמה אחד ולא קירבה אותנו אף פסיעה אחת לגאולה. וכל מיליוני היהודים במשך דורות ויובלות שהתפללו והתגעגעו ויחלו וערגו וכלתה נפשם לשיבת ציון – לא הוסיפו אף יהודי אחד ליישוב ארץ-ישראל,מחוץ לאלה שקמו בגופם ועלו לארץ ולא הסתפקו בתפילות ובגעגועים בלבד. השב העם היהודי לארצו? רק יהודים חזרו למולדת – בודדים, יחידים, מעטים, ורק ממעטים אלה צמח הישוב. וכגאולת הקרקע וכשיבת היהודים כן גם הקמת המדינה.

המתכחש הגואל מאה דונם בארץ-ישראל לארץ כולה? המתכחש הבונה “מדינה” יהודית קטנה לגאולה השלמה?

אנו עולים בשלבים – גם ביחס לאנשים גם ביחס לקרקע וגם ביחס למדינה, לעצמאות. בעלית כל יהודי יחיד לארץ אני רואה שלב בקיבוץ גלויות. ברכישת כל דונם אדמה אני רואה שלב בגאולת הקרקע, ביסוּד כל רשות יהודית אני רואה שלב להקמת המדינה היהודית. וכציוני מדיני ראיתי כל ימי בהקמת “מדינה יהודית” בארץ-ישראל – וכל רשות יהודית עצמאית מועד-מושבה ועד נמל עברי, הוא בעיני “מדינה” יהודית – תנאי קודם למדינה הארצישראלית היהודית.

– – – אחרי ששים שנות פעולה התישבותית הגענו לארבע מאות ועשרים אלף יהודים ולמיליון וארבע מאות אלף דונם קרקע ולמאתים “מדינות יהודיות” קטנות וגדולות, כפריות ועירוניות, בארץ-ישראל. כשלושה-רבעים של הרכוש הזה עשינו לאחר המנדט, בעזרת (ובהפרעת) המשטר המנדטורי. בעבודתנו היו עליות וירִידות, כיבושים וכשלונות. ולא רק בעבודתנו – אלא גם בסיכויינו ובאפקי מחשבתנו היו זיגזגים. מיד לאחר הכרזת-בלפור היו לנו תקוות –נשר שנתאכזבו. קיבלנו נציב יהודי עם חבר עוזרים ראשיים יהודים שהיווּ כמעט ממשלה יהודית – והכזיבו מרה. היו תקופות שפל וגאות מבחינה כלכלית וגם מבחינה פוליטית. הגענו לתור-הזהב בתקופת כהונתו הראשונה של ווּקוֹפּ – שנסתיימה במאורעות 1936. כל השנים האלה לא חשבנו על מדינה כתפקיד השעה. לא זה בלבד שהחזון של ארץ-ישראל כמדינה יהודית היה חזון רחוק – ז’בוטינסקי “העיד” בפני ועדת-שאו שהיהודים יהיו לרוב בעוד ששים שנה, - אלא גם לא ראינו סיכוי של מדינה יהודית בארץ-ישראל כדבר העומד על סדר- היום של מדיניותנו האקטואלית. בשנת 1931 לא היה סכוי לעלית שלושים אלף יהודים – בשנת 1935 לא הסתפקנו בעליה של ששים אלף, חזוננו הציוני לא נשתנה כל השנים – אולם גורמי ההגשמה נשתנו. לפני כשנתיים רכשנו את החולה – הרכישה הגדולה והחשובה ביותר לאחר המלחמה, מלבד מפרץ חיפה. ידענו על קיום החולה גם קודם – אבל הרכישה לא היתה נתונה לפני כך. וכשהוכשרה השעה ורכשנו אותה, לא חשבנו שזוהי ארץ-ישראל, אבל רכישה זו, מלבד ערכה כשהיא לעצמה, לגופה, עלולה אולי למלא הפעם תפקיד מכריע בקביעת גורלנו הפוליטי בארץ לדורות. – גם כיבושינו המדיניים היו תלויים בגורמי זמן ומקום. דווקא השנה כבשנו את ההתחלה הראשונה של כוח מזוין יהודי ליגלי. כבשנו נמל עברי. הגברנו את עצמאותנו האדמיניסטרטיבית – בריכוז משרדי-ממשלה בערים ומחוזות יהודים וייהוד הפקידות המחוזית.

אבל עד הזמן האחרון לא נראָה באופק שלנו סיכוי ממשי למדינה יהודית, הסיכוי הזה נתגלה עם מינוי הועדה המלכותית. לא של ארץ-ישראל כמדינה יהודית – אלא של מדינה יהודית בארץ-ישראל, – הסיכוי הגדול ביותר שנתגלה לנו מהופעתה של הציונות המדינית של הרצל ועד היום.

הרצל אמנם ניסה להשיג צ’רטר על חיפה והעמק – ולא הצליח. הוא ניסה שנית להשיג צ’רטר מאנגליה על אל-עריש – ולא הצליח. אלה היו שני הנסיונות הראשיים ליסוּד מדינה יהודית – מדינת-זרת – בארץ-ישראל.

מאז לא חזר שום נסיון – לא במעשה ולא במחשבה, יעקובסון² היה כמדומני הראשון והיחיד שהעלה מחדש את הרעיון – זה יותר מחמש שנים – על יסוד מדינה יהודית בארץ ישראל – כאָטפה בהגשמת הציונות. הרעיון לא מצא אוזן קשבת – והדבר לא יצא מגדר תזכיר. הדבר לא היה אקטואלי ולא נעשה אקטואלי מסיבות שונות.

המאורעות של שנת 1936 עשו את הרעיון הזה לאקטואלי. אולם רעיון זה הופיע בנסיבות טרגיות וחמורות, כשהוא כרוך סכנות קשות ואיומות: ביטול המנדט וחלוקת הארץ.

ב. מתאונן על עצמו ועל כולנו, ש“נשאנו וסבלנו כל מיני חלוקות ולא הרעשנו עולם”. את העולם אמנם לא הרעשנו – איני יודע אם כל-כך קל “להרעיש את העולם” שלאחר-המלחמה –אולם אין זה מדויק לומר ש“סבלנו כל מיני חלוקות”. בימים ההם עוד לא היה לנו חלק ב“מדיניות הרשמית” של ההסתדרות הציונית – אבל תנועתנו עשתה את שלה, אין תחת ידי פה התזכיר שהגשנו למפלגת-העבודה בשנת 1920, אבל בתזכיר ההוא עמדנו לא רק על עבר-הירדן שנמסר אחר-כך לעבדאללה, אלא על החורן והבשן ועל גבול ליטני. ומפלגת-העבודה תמכה בנו וקיבלה רזולוציה מיוחדת על הגבולות ברוח התזכיר שלנו. כמובן, לא היה שומע לנו, והסגירו תחילה חלק מצפון הארץ ומזרחה לצרפת, ואח"כ הפרידו שנית את עבר-הירדן בשביל עבדאללה. אבל תנועתנו אנו לא שפכה את הדם הזה.

אולם ב. מתח בקורת קשה על הזמן האחרון: “אנחנו לא עמדנו בפרץ. לא העמדנו סכר בפני שטפון הפניקה והרפיון הנפשי שבו נסחפת מדיניותנו הרשמית”.

זוהי האשמה קשה שאין לה יסוד עובדתי. אף פעם לא נשטפנו בפניקה. גם בימים המרים והנואשים ביותר של המהומות, כשחרב הפסקת העליה היתה תלויה על ראשינו, לא השלמנו ולא נואשנו, ורוע הגזירה נקרע.

עלינו להזכיר בשגיאות ולהודות עליהן – אבל אין אנו צריכים להכות על לבנו על חטא שלא חטאנו. את מניעת הפסקת העליה איני זוקף אך ורק לזכותנו אנו – סייעו לכך נסיבות וגורמים גם מחוצה לנו, אבל אנו את שלנו עשינו.

וגם עם בוא הועדה המלכותית לא נתגלה בתוכנו רפיון. מהרגע הראשון נקטנו עמדה, שהפתרון היחיד לכל הקשיים שבארץ – היא עליה מורחבת ומואצת.

תביעה זו מצדנו לא נתחדשה בועדה ולא באה בעקב המאורעות. בתקופת קונגרס לוּצרן עמדנו על הצורך של “מדיניות חדשה” – החשת בנין הארץ ועליה גדולה. ובפגישה שהיתה לנו עם הממשלה בלונדון (מיד לאחר הקונגרס) תבענו מדיניות חדשה בהתישבות, תעשיה ועליה; העמדת שטחי קרקע גדולים לרשותנו לשם התישבות רחבת-מידות. תחיקה ושיטות מכס, והגנה שיאמצו את העליה – ועליה גדולה מזו שבשנת 1935.

והחשש ל“מאורעות” נתעורר אצלי עוד לפני מהומות אפריל.

במלחמת-חבש ותגבורת סכנת מלחמה עולמית, במאורעות מצרים וסוריה ראיתי מניע וגורם לתגבורת מלחמת הערבים בציונות, והתרצות מהומות בארץ. הגעתי לידי מסקנה, שיש להזהיר את הממשלה על כך ולדרוש ממנה שינוי הקו המדיני, בכיווּן של הגדלה מהירה של העליה והחשת בנין הבית-הלאומי.

בימי הויכוח בפרלמנט על המועצה המחוקקת דרשנו מהידידים שלנו בלונדון לא להסתפק במדיניות שלילית – אלא לרכז כל המאמצים למתן אפשרויות לעליה גדולה של מאות אלפים יהודים במשך השנים הקרובות.

באו המאורעות והועדה המלכותית. מדיניותנו בימים ההם לא היתה פרי רפיון, המסקנה המשותפת של כולנו היתה לא רק קיום המנדט, אלא “מהדורה מתוקנת” בהגשמת המנדט: עליה גדולה והחשת הבנין.

רעיון החלוקה לא יצא מתוכנו. הוא נשמע תחילה באנגליה – בחוגים של בני סמך והשפעה – אחר-כך בועדה. אני ראיתי בו אז ורואה בו עכשיו שאנסה היסטורית גדולה וסכנה פוליטית איומה.

אעמוד תחילה על הסכנה: הפסד עמדתנו הפוליטית שנתגבשה במנדט.

זה כמה שנים אני חרד לגורל המנדט. ביטול המנדט בעיראק וראשית חיסולו של המנדט בסוריה ערערו את איתנותו של המנדט הארצישראלי. אם מותר לפקפק בנצח האימפריה הבריטית – ודאי שאין לבטוח בנצח המנדט הבריטי. נשיאת מנדט יחיד מסוג זה נעשתה יותר ויותר קשה. אסור להפליג בהשוואות, ויש הבדל יסודי בין המנדטים ההם והמנדט הארצישראלי. למנדט העיראקי לא היה נושא אלא בעל המנדט, וכשבעל המנדט ראה שהוא יכול לסדר את עניניו בצורת חוזה לא היה איש מעונין בקיום המנדט. להיפך – תושבי הארץ התנגדו במרירות לקיום המנדט, מלבד אולי מיעוטים חסרי-אונים. לא כן במנדט הארצישראלי. כאן יש מלבד בעל-המנדט גורם חשוב שיש לו ענין חיוני בקיום המנדט – העם היהודי. ואין להתעלם מהבדל חשוב זה. והעם היהודי אינו יכול לוותר בנקל על מגילת זכויותיו אלה – עם כל הליקויים והפגימות שיש במגילה זו ועם כל דו-הפרצופיות של בעל המגילה.

כי לפי שעה זוהי התעודה המשפטית הבין-לאומית היחידה שבה הוּכּרנו כעם ואוּשר קשרנו לארץ ונקבעו זכויותינו להקמת הבית-הלאומי. וכל צעד מצדנו עלול לערער ולהפחית את כוחה של תעודה זו ויציבותה הוא פשע ואסון. ומשום כך הצעתי בועד הפועל החלטה המתנגדת לכל קיצוץ ולכל חלוקה ולכל פגיעה במנדט; כי עלינו להחזיק בכל מאודנו בתעודה זו – כי היא לפי שעה משעננו הפוליטי היחיד, ועד שלא נקבל תמורת הסידור יותר טוב – אין אנו רשאים לזוז ממנה ולוותר עליה אף כמלוא הנימה.

ותהיה הצעת הועדה אשר תהיה – על המועצה (ולדעתי גם על הקונגרס) לקבל החלטה הדורשת קיום המנדט במלואו ובאמונה. בסטדיה זו מלחמתנו הפוליטית חייבת להיות מלחמה על קיום המנדט והגשמתו הנאמנה, אבל לא מתוך שלילת המדינה היהודית בארץ–ישראל. איני יודע מה מציעה הועדה ומה תחליט הממשלה. יתכן שכל הנביאים יתבדו. – – –

אולם נסיבות היסטוריות יחידות-במינן, נתנו לנו עכשיו שאנסה גדולה – ואסור לנו לזלזל בה ולהחמיצה, ועם מלחמתנו על קיום המנדט עלינו לעשות את כל הצעדים והמאמצים ששאנסה זו תתגשם.

בתוכנו לא היה הויכוח המטפיסי על החלוקה. ויש שתי אפשרויות שבהן נהיה כולנו מאוחדים, גם השוללים וגם המחייבים; מדינה “טובה” – כולנו נקבל, מדינה “רעה” – כולנו נשלול.

אולם חוששני לאפשרות שלישית – שהמדינה המוצעת לא תהיה כל-כך טובה ולא תהיה כל-כך רעה, שקל יהיה לכולנו להתאחד בקבלתה או בדחייתה, וכל הנסיבות והסימנים מעידים שזו תהיה האפשרות הריאלית. – – – אני שולל בתכלית השלילה את עמדתם של אלה הרואים בעצם הקמת מדינה עברית – ויהיו שטחה ותחומיה מה שיהיו – ערך חיובי כשהוא לעצמו, – באשר מדינה עברית כלשהי נותנת לדעתם לעם היהודי סטטוס אינטרנציונלי ופרסטיז’ה ממלכתית. אני רואה ברעיון זה סילוף הרעיון הציוני. לא האַטריִבּוּט הממלכתי, אלא התרכזות האומה העברית והתערותה במולדת כאומה שוות-זכויות במשפחת העמים החפשים – בה אני רואה את מהותה של הציונות. כשם שמיניסטר יהודי באנגליה או סגן-מלך יהודי בהודו אינו פותר במאומה את שאלת העם היהודי – כך תל-אביב כמדינה עצמאית אינה משנה את גורל העם היהודי מחוסר-המולדת. אני כופר בכלל בערך של מדינה נפרדת, ואני מאמין שעתידה של האנושיות תלוי בהקמת מדינה כל-אנושית אחת, כלומר בביטול המדינות בכללן. במדינה בכלל אני רואה רק מכשיר זמני, חברתי לשם השגת מטרות קיבוציות, כל עוד האנושות נפרדת ליחידות ממלכתיות. ובמדינה יהודית בפרט אני רואה מכשיר להגשמת הציונות – לקיבוץ גלויות בארץ-ישראל. אולם המדינה היא המכשיר המשוכלל ורב-האונים ביותר להשגת מטרה קיבוצית, ואין מכשיר חשוב יותר להגשמת הציונות ממדינה יהודית. וכשם שאני רואה בכל מפעל ציוני ובכל כיבוש ציוני לא מטרה לעצמה, אלא מנוף למפעלים חדשים וכיבושים חדשים, כך אני רואה בהקמת “מדינות יהודיות” כיחידות עצמאיות בכפר ובעיר את המכשיר להקמת מדינה יהודית גדולה יותר ויותר, עד שתבוצע הגאולה השלמה של ארץ-ישראל כולה. ואם יש לנו עכשיו אפשרות של הקמת מדינה יהודית בחלק אחד של ארץ-ישראל – אני רואה בה את השאָנסה הגדולה ביותר שנזדמנה לנו מהזמן שחרבה קוממיותנו הלאומית בארץ. ואילו לא היתה הקמת המדינה כרוכה בביטול המנדט ובחלוקת הארץ הייתי מקבל בהתלהבות ובלי כל היסוסים את המדינה הקטנה ביותר. אילו, למשל, היתה הממשלה מציעה, שגוש עין-חרוד, או גוש עמק-חפר או אפילו רק תל-אביב יקבלו בתחומיהם סוברניות ממלכתית – בלי לשנות את הסטטוס של כל שאר חלקי ארץ-ישראל ובלי לגרוע את זכויותינו מחוץ לשטח הסוברני, הייתי רואה בהצעה זו חיוב מלא, כי בכל תגבורת של עצמאותנו באיזו נקודה שהיא אני רואה עליה בשלב ההגשמה. אולם ההצעה ליסוד מדינה יהודית בחלק של הארץ כרוכה הפעם בביטול המנדט – כלומר, בביטול זכויותינו המיוחדות שנקבעו במנדט לגבי כל הארץ ובהפיכת כל החלק או רוב החלק שמחוץ למדינה העברית למדינה ערבית. כאן יש לשקול את הריוח לעומת ההפסד. והשיקול אינו קל ופשוט.

שאלת החלוקה העומדת עכשיו לפנינו אינה דומה לשאלת החלוקה שעמדה לפנינו במקרה תל-אביב ויפו, אשר הזכרתי לעיל. גם בהפרדת תל-אביב מיפו ויתרנו למעשה על האפשרות והרצון “לכבוש” את יפו – אבל לא הסתלקנו מכל זכות ולא סולקנו מכל אפשרות לשבת ביפו ולהתאזרח בה ולהשתתף בהנהלתה העירונית. הוא הדין בבנין הנמל בתל-אביב. כאן כבשנו עצמאות במקום אחד – בלי לאבד את הזכות במקום השני. גם אינו דומה חלוקה מוניציפאלית לחלוקה טריטוריאלית. לעומת-זאת אינה דומה מדינה יהודית לעיירה יהודית. האפשרויות הניתנות למדינה – גם מבחינת השטח, גם מבחינת הגבולות, וגם מבחינת הסמכות – אינן כלל בנות-השוואה לאלה של עיריה.

מהו איפוא, קנה-המידה שבו נוכל למוד את ה“ריוח” וההפסד, או את החיוב והשלילה של ההצעה העומדת לפנינו: ביטול המנדט, הקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית?

קודם-כל אני מסלק מהחשבון את הארגומנטציה האנטי–ציונית שנתפסו לה גם אחדים מהשוללים בתוכנו:

א. פחד-היהודים – הפחד ממדינה יהודית באשר היא מדינה יהודית ולא דו-לאומית, שנתפס לה השומר הצעיר (יחד עם כל המתבוללים האנטי-ציונים).

ב. פחד-הערבים של כמה מחברינו מפני מרד, זכויות מיעוט וכו'. הפחד הזה במידה שיש לו יסוד ריאלי (הוא לדעתי ריאלי הרבה יותר מאשר לדעת כמה מהשוללים) מתיחס לציונות כולה, ולאו-דוקא לשלב של מדינה יהודית בחלק מן הארץ. לא “המדינה” הולידה או המציאה את הערבים, אלא הם קיימים ועומדים בארץ-ישראל כולה ובסביבותיה, והתנגדותם לכל כיבוש ציוני תלך ותגדל במשך הזמן, ולא להיפך. והתנגדות זו תהיה הרבה יותר גדולה והרבה יותר מרה ונואשת להגשמת המנדט ב“מהדורה מתוקנת” מאשר להקמת מדינה עברית בחלק הארץ.

ג. פחד-האנגלים – הממשלה האנגלית גם לאחר שתחליט ותקציב לנו מה שתקציב – תרַמה אותנו, תתכחש לנו ולא תעמוד בדיבורה. גם פחד זה חל הרבה יותר על המשטר המנדטורי מאשר על המדינה, אם אנגליה אינה נאמנה עלינו לעמוד בדיבורה במשך שלוש או חמש שנים של תקופת-המעבר ותחזור מדיבורה המסוים והברור על שטח, גבולות וסמכות – על אחת כמה וכמה שאין היא נאמנה עלינו על קיום המנדט הבלתי-ברור והבלתי-מסוים שימָשך עשרות שנים.

ד. פחד איטליה ורוסיה וסיבוכים אנטרנציונליים. אפילו אם תהיה לנו מדינה יהודית המתפשטת על פני כל שטחה של ארץ-ישראל משני עברי הירדן, יהיו קיימים הסיבוכים האלה והסכנות האלה כמו שהם קיימים לגבי צ’כוסלובקיה ואוסטריה ומדינות אחרות, קטנות ובינוניות ואפילו גדולות. אפילו האימפריה הבריטית אינה בטוחה בקיומה לעולם-ועד. וכוחנו בארץ לא יגדל על-ידי כך שלא יהיה בידינו שום תוקף ממלכתי, אלא נהיה תלויים בחסד הפקידים הבריטיים ובסימפטיות או האנטיפטיות שלהם ובתהפוכות המדיניות של משרד המושבות.

הדבר הקובע, לדעתי, את יחסנו להצעה זו הוא זה: השטח וגבול הסמכות המוצעים לנו. אינני מוכן לוותר על חלק איזה שהוא מהארץ; אולם אין אנו מתישבים בין כך וכך ב“מושע”³ אלא ב“מפרוז⁴; היהודי שבא לארץ-ישראל אינו מתישב בכל נקודה ונקודה של שטח הארץ, אלא בשטח מסוים וקבוע. ואם למשך תקופה מסוימת התישבותנו תתרכז בשטח רצוף אחד ולא תגע כלל בשטח רצוף שני, איני רואה בזאת כל אסון והפסד, ואם בשטח הרצוף תהיה התישבותנו יותר מהירה ויותר מבוססת ויותר מובטחת הודות לקיום שלטון יהודי בשטח זה – הרי אני רואה בסידור זה יתרון עצום שאין ערוך לו. כי הבחינה הציונית היא אחת ואין שניה: הבחינה היא לא מנדט בריטי, ואפילו לא שלטון יהודי – אלא אפשרות של גידול וריבוי מהיר של יהודים באר ץ. אני מדגיש את ה”ריבוי" ואת ה“מהיר”, אני מדגיש זאת בהדגשה כפולה, כי אני רואה בגורם הזמן ערך קובע מכריע, פאטאלי, גורלי, בגאולת הארץ אין נצח. זו תלויה בנסיבות הזמן והמקום, ונסיבות אלה הן נגדנו – אם לא נחיש ונאיץ את התרבות היהודים בארץ. אני רואה את “מנא מנא תקל ופרסין” בוערות באותיות אש ודם על רקע הארץ. עם יהודים רבִים בארץ נבצע הכל ונגבור על כל מכשול ופורענות, בלי יהודים רבים לא יעמוד לנו שום מנדט.

איני זולל אנגלים, ואיני רואה באימפריה הבריטית את סמל הרשע, הצביעות והתרמית, איני מצטרף אפילו להרשעה המַכללת של הפקידות הבריטית בארץ, ובודאי שאיני מצטרף להשמצת הממשלה האנגלית. להיפך, אני מכבד אותן עד כדי הערצה. אבל איני בוטח בהן. גורל חיינו אנו אינו בטוח בידיהן, כי מכאובנו לא מכאובן, אסוננו לא אסונן וגאולתנו לא גאולתן. מלאכת שחרורנו תא תיעשה בידיהן – אם עוד לשנים רבות ניזקק להן.

אין משנים בקלות גבולות – אמר ל. באחת הישיבות. ואני אומר: אין משנים בנקל את ממשלת המנדט. “מהדורה מתוקנת” של המנדט רוצים חברינו. גם אני רוצה בכך, אבל מי יבטיח לנו את המהדורה המתוקנת? איך ומתי תתוקן ממשלת המנדט? מדוע ישַנוּ האנגלים את עורם פתאום? משום שיש לנו צורך בכך? – לא מהדורה מתוקנת, אלא גרועה, גרועה בתכלית, צפויה לנו. מלחמה? כולנו מוכנים למלחמה – אבל לא רק אנו צמאי-מלחמה וכשרי-מלחמה.

הרבה מחשבות היו בלב הועדה המלכותית – מחשבה אחת נעדרה בכל אלה: המחשבה להגביר את העליה היהודית. ועדה זו אינה מורכבת משונאי-ישראל מובהקים ומאנטי-ציונים. אין היא גם מורכבת מציונים נלהבים. זוהי ועדה המייצגת את האנגלים כמו שהם, ודעתה משקפת את דעת הציבור האנגלי כמו שהוא – לא כמו שאנחנו היינו רוצים שיהיה. הנסגור עינינו מראות את האמת המרה? ואם לראית המציאות קורא ב. רפיון – הריני מתוַדה על רפיון אמונתי… באנגלים. לפני עשרים שנה האמנתי בהם יותר (מבחינה ציונית), ואינני יכול להתעלם מהלקח של עשרים שנים רצופות – ובעשרים שנים אלה נתחלפו נציבים ומזכירים ופקידים גבוהים ונמוכים. – הצד השוה שבהם – אף אחד מהם לא הניח דעתנו. אף אחד לא קיים את המנדט באמונה – כמו שאנו מבינים.

והערבים עכשיו אינם מה שהיו לפני עשרים שנה. עיראק עצמאית, מצרים עצמאית, סוריה עומדת להיות עצמאית – והפחד מפנינו גדל, נתעמק; והשנאה אלינו גברה ונתחזקה, ומצבנו בעולם נתערער, והאלמות והפראות בעולם נתרבו; ואנחנו – הנשׂים כל מבטחנו במנדט – כלומר: בפקידות הבריטית?

וכשם שרפתה אמונתי באנגלים – כך גדלה אמונתי ביהודים. אם תחת משטר זר, אדיש, ולפעמים עוין ומתנגד, עשינו חיל זה – מה נעשה אם נעמוד ברשות עצמנו, אם אנו בעצמנו נעשה את חוקי הקרקע ובעצמנו נקבע תעריפי המכס ובידינו ימָצא המפתח לעליה יהודית ולנשק ולמלוה ממלכתי והמשא ומתן עם שכנינו הערבים יתנהל על-ידי ממשלה יהודית שמאחוריה עומד העם היהודי בכל התפוצות עם כל יכלתו המדעית, הפיננסית והפוליטית?

ויתור על הארץ – לא, ויתור על שלטון אנגלי – כן! ואני מוקיר שלטון אנגלי אפילו כשאינו אידיאלי, אבל אני מבכר שלטון יהודי – ואני יודע כל הצרות והפגעים הצפויים לנו בהקמת שלטון זה – אבל כציוני אן עלי פחד היהודים. לא ראיתי אף פעם את ההגשמה הציונית כ“פּיקניק” – ואם אין אנו מפחדים להעלות את קיבוץ רודגס⁵ בדרום בית-שאן הפרועה ערב המאורעות – הנירתע מהקמת מדינה עברית מפני מרד ערבי?

את הצעת המדינה העברית נדון לגופה; טעה ל.; אין נצח בגבולות. מסופקני אם יכול להראות אף גבול אחד בכל כדור הארץ שלא נשתנה. עד שנסיים ליישב במתוא הצפיפות את המדינה שלנו יקרו עוד הרבה דברים, שאין איש יכול לראותם מראש. ועדיין אני אדוק ברעיון ברית יהודית-ערבית, והקמת מדינה יהודית תקל עלינו את כל הדברים האלה – יותר ממנדט בריטי באיזו “מהדורה” שהיא. הברית היהודית-ערבית תקום לא על-ידי הסברה של בנטוב וחזן, שיוכיחו לעמלים הערבים כי טוב להם שנשטוף את הארץ במיליוני יהודים, אלר על-ידי יצירת כוח יהודי בארץ, – ואין מכשיר טוב להקמת כוח יהודי ממדינה יהודית. ובאפשרויות הניתנות למדינה להקמת כוח כזה – בזאת, ורק בזאת, תיבחן ההצעה.

גם לאחר פירסום הדין-וחשבון, גם לאחר שלכמה מאתנו יהיה נדמה שיש יסוד למשא-ומתן על התכנית החדשה – אין לנו לזוז מהעמדה שקבענו בועד-הפועל הציוני: מלחמה על קיום המנדט הבריטי והסברה על אפשרות הגשמתו. גם התכנית הטובה ביותר – ואינני מצפה לתכנית טובה ביותר (אין יסוד אובייקטיבי לכך) – כרוכה בקשיים ובסיבוכים ובסכנות, ועוד בירור רב ודיון רב ידָרש עד שיתגבש דבר-מה שנוכל לפסוק עליוף כן או לא. ובינתיים – אל זיזה מעמדתנו: מלחמה על המנדט. לא כאשר נלחנו בשנת 1930, אלא כאשר לוחם עם על תקוותו האחת העומדת לפני סכנת-כליה, גיוס ההמונים והאישית בישראל, גיוס ידידינו בעולם – בתנועת הפועלים, בכנסיות הנוצריות, ממשלת פולין, רומניה – אל תישאר אף אפשרות קלה ביותר שלא נשתמש בה למען הוכיח מה לנו זכות הבית-הלאומי ומה בשבילנו ארץ-ישראל, ארץ-ישראל כולה, עם עבר-הירדן. עלינו לזעזע בשעה זו את עולמנו אנו והעולם הכללי; חרדת עם לגורל גאולתו, אהבת דורות לארץ-המולדת צריכה להבקיע עכשיו את כדור הארץ מקנדה ועד דרום-אפריקה, מסן-פרנציסקו ועד בוקרסט ווארשה, מהודו ועד ירושלים.

העולם הרחב והאנגלי צריכים לשמוע ולהרגיש מהי א"י לעם היהודי.

ולא רק המועצה צריכה לקיים עמדה כזו, אלא הקונגרס יצטרך לנקוט עמדה מלחמתית ותקיפה.

הקונגרס באבגוסט לא יוכל לקבל החלטה סופית, אלא אם ההצעה תהיה מסוג זה שכולנו נדחה אותה לחלוטין בלי כל פקפוקים; הצעה שיש לדון בה – אסור לקונגרס לקבל אותה, כי תדרוש עיון ודיון רב עם הממשלה.

עלינו להתלכד במלחמה על קיום המנדט – לפי הקו שנקטנו בהחלטת הועד-הפועל והועדה הפוליטית שלו.

ולא-פחות מזה עלינו לשמור עכשיו במיוחד על שלמותנו הפנימית, על כשרון הסתערותנו הקולקטיבית גם בשטח הפוליטי וגם בשטח ההתיישבותי.

נמשיך בתוכנו את הויכוח הפנימי לגוף תכנית החלוקה והקמת מדינה עברית – כלפי חוץ תהיה לנו עמדה אחת, עד בוא רגע ההכרעה.