18 באבגוסט 1939

קונגרס נכבד! מאורעות ונסיבות, שאין לעם היהודי שליטה עליהם ושהשפּעתו עליהם היא קטנה עד מאוד, העמידו את התנועה הציונית על פּרשת-דרכים רבת-סכנות, בפני הכרעה בין ציונות של מנדט ובין ציונות עצמאית.

על פרשת נתיבות    🔗

בקונגרס הציוני הכ“א, עוד יותר משבקונגרס הציוני הכ' – אין השאלה המרכזית שאלה מפלגתית בציונות. היינו מסלפים את השאלה הקשה והטראגית שאינו עומדים בפניה והיינו מזייפים את מהות המפלגתיוּת בציונות, את חילוקי-הדעות הישרים והכּנים השולטים – ויש להם זכות שליטה בתנועה הציונית – אילו נהפכו שאלות פוליטיות, שהועמדו לפנינו ע”י מאורעות-עולם, לויכוח בין-מפלגתי. אין זה ויכוח שבין מפלגה למפלגה, ורצינות השאלה דורשת מכל אחד מאתנו לדבר בכנוּת גלוית-לב.

הועמדנו על פרשת-דרכים; לא משום שאנו בעצמנו רצינו בכך, אלא הביאה אותנו לכך הפרת הברית ע"י ממשלת-המנדט. ממשלה זו ניתקה את הפעולה המשותפת שנמשכה יותר מעשרים שנה בין אנגליה ובינינו.

אנו נמצאים בקונגרס הציוני, האורגן הסוּברני העליון של התנועה, שרק הוא רשאי לקבוע את עמדת הציונות במצב החדש שנשתנה מיסודו, וכל אחד מאתנו יכול להביע לפי-שעה רק את דעתו הוא. ומשום כך תסלחו לי, אם תוך הבעת דעה אשתמש כמה פעמים במילה “אני”.

עוד תחודש הברית בינינו ובין האנגלים    🔗

אני מאמין, שניתוק הקואופּרציה בין אנגליה ובין העם היהודי אינו מוחלט ואינו מתמיד. הוא מצומצם ומוגבל בתחומי מקום וזמן. הוא מוגבל בתחומי האינטרסים שלנו בארץ-ישראל. על במת העולם הגדולה, שגם אנו איננו אדישים לגבּיה כעם יהודי וכחלק האנושות, הננו עומדים כבתחילה ונעמוד גם להבא באותו מחנה, שבו עומד העולם האנגלו-סכּסי והקיסרות הבריטית. הנני אומר, שאפילו במקום שבו הופר המנדט – אין ניתוק-היחסים הזה מתמיד. הנני בטוח, כי יבוא זמן, שגם בארץ-ישראל תתחדש הברית בינינו ובין אנגליה, לא על היסודות הישנים, לא על יסוד של יחס נתינים לממשלתם או של יחס אנשי-חסות למגיניהם, אלא יחס של עם אל עם, יחס של בעלי-ברית שווי-זכויות, אם-כי לא שווי-כוחות.

ובינתיים נריב את ריבנו    🔗

אולם בשעה זו, לדאבוננו, הננו עומדים בפרק של ריב גדול מאוד בו במקום המשמש צומת-עורקים, – יתר על-כן: המשמש לבם של העם היהודי ושל ההיסטוריה היהודית – בארץ-ישראל. ואין לנו מנוס מעובדה טראגית זו. עלינו לראותה בכל מוראה ובכל רצינותה, ולהוציא מזה את כל המסקנות הבלתי-נמנעות, ותהיינה אלו רציניות, נועזות, מסוכנות וקשות כאשר תהיינה. אַל נשלה את עצמנו במליצות, בנחמות-שוא, אלא נראה את המציאות כמו שהיא, בלי כחל ובלי שֹרק. וכדי לראותה כהוָיתה, מספיק להשוות שני תאריכים בהיסטוריה הקצרה של יחסינו עם אנגליה.

חשבונו של שיתוף-פעולה    🔗

תאריך אחד – 1917, כשאנגליה, האומה האנגלית הגדולה, פּירסמה – היחידה בעולם – את ההכרזה ההיסטורית, שהיא מכירה ביהודים כבעם, שהיא מכירה בזכויות העם היהודי לארץ-ישראל. יתר על כן: היא התחייבה אז לעזור לשיבת העם היהודי לארצו ולהקמת הבית-הלאומי היהודי בארץ-ישראל. ההצהרה הזאת היתה הבסיס, שעליו נבנה שיתוף-הפעולה בין העם היהודי ואנגליה בארץ-ישראל, שיתוף-פעולה פורה, רב-תוצאות, אם-כי לא אידיאלי בשלמות. אותם האנשים בתוכנו, שעכשיו הם קוראים את ההיסטוריה לשעבר ופוסקים, שלא רק ב“ספר הלבן”, אלא שבמשך כל עשרים השנה בגדה בנו ורימתה אותנו אנגליה, אינם יודעים, כי הם משרתים שירות רב את מיניסטר-המושבות ואת הממשלה האחראית להפרת המנדט. הם אומרים למעשה כמעט אותם הדברים, שעליהם מתבסס מיניסטר-המושבות וממשלתו בהפרת המנדט. גם הם טוענים: מה שאנו אומרים עכשיו הרי זה פירוש נאמן של המנדט, כפי שהוא. זהו המשך הדרך שהלכנו בה כל הזמן, המשך ההבטחות שנתַנו.

השקפה זו היא כוזבת. אין זה המשך, אלא סלף וקרע. היה שיתוף-פעולה פורה ורב-תוצאות, אם-כי לא אידיאלי. הוא לא היה אידיאלי, כי מן הנמנע הוא שיתוף-פעולה אידיאלי בין עמים, השונים זה מזה בגורלם, במצבם, בצרכיהם, באינטרסים שלהם. רק אנשים תמימים יכלו לחשוב שאפשרית זהות בין האינטרסים והרצון של העם האנגלי. אולם היה שיתוף – שיתוף אמנם מוגבל – של אינטרסים ושל עבודה, שנתן תוצאות רבות מאוד. ושקר הדבר, כי אחרי עשרים שנים של שיתוף פעולה בינינו ובין אנגליה הננו עומדים כפושטי-רגל. אחרי עשרים שנות שיתוף-פעולה יצרנו בארץ-ישראל כוח, שלא היה לנו מאות בשנים, מהזמנים שלאחר בר-כוכבא. במשך עשרים שנה של שיתוף-פעולה יהודי-אנגלי גדל הישוב היהודי בארץ-ישראל פי שמונה. הגענו לישוב, שלא היה קיים בארץ-ישראל מאות בשנים. במשך הזמן הזה, מאז 1917, הכּינו שרשים עמוקים באדמת מולדתנו והקימונו למעלה ממאתים ישובים חקלאיים. במשך הזמן הזה רכשנו סטטוס בין-לאומי ומוכר באופן חוקי בשביל העם היהודי לגבי ארץ-ישראל. במשך הזמו הזה הוכרה לשוננו כלשון ממלכתית בארץ-ישראל וע"י זה – גם בכל העולם. במשך הזמן הזה רכשנו עמדות-מפתח וזכיונות-מפתח בארץ-ישראל. ודאי היו הרבה דברים הראויים לבקורת. ואמנם במשך עשרים השנה של שיתוף-הפעולה נאבקנו בלי קץ עם ממשלת-המנדט, הואיל ולא היתה וגם אי-אפשר היה שתהיה זהות אינטרסים. אולם עלינו להיות ישרים לגבי עצמנו ולא לתלות את הקולר רק בצד השני. מי מאתנו יכול לומר בבור לבב, שבמשך עשרים השנה עשה הכל בשביל עמו ובשביל ארצו? כמה ציונים יכולים לומר זאת במצפון טהור? אילו היו יכולים לומר זאת, היה מצבנו עכשיו אחר לגמרי.

אולם בכל השגיאות והליקויים של צד זה וצד שני, נוצר במשך עשרים השנה כוח יהודי בארץ המשמש עכשיו משֹגב ומשען – כמעט משען יחידי – לעם היהודי במולדתו ברגע הטראגי הנוכחי. נוצרה נקודת-ארכימדס בארץ-ישראל, שעליה אנו יכולים להישען בעבודתנו ובמלחמתנו הבאה.

אין אנו חדלי-אונים    🔗

והנה הובאנו לתאריך חדש – 1939. איני רוצה לעמוד על הניתוח המשפטי או המוסרי של “הספר הלבן”. הדבר נעשה למדי הן ע“י ציונים, הן ע”י אנגלים, הן ע“י ועדת-המנדטים. רק אתמול פורסמה החלטת ועדת-המנדטים שנתקבלה בה פה-אחד, ש”הספר הלבן" אינו מתישב עם המנדט ועם התחייבויותיה של אנגליה, כפי שהבינו עד עכשיו אנגליה עצמה, חבר-הלאומים ואנחנו כולנו. ולא אעשה ניתוח משפטי ומוסרי, לא רק משום שהוא כבר נעשה, אלא משום שהדבר הוא חסר-תועלת ומבּחינה ידועה גם מזיק. הוא עלול להטעות. לא נעסוק בהטפת מוסר לממשלת-המנדט. אזניה אטומות. הושמעו דברי-המוסר מפּינו, מפי נציגים מובהקים של מפלגות אנגליות גדולות, מפי הוגי-דעות, מדינאים ואנשי-דת אנגליים. והאזנים היו אטומות ודברי מוסרם לא הועילו. ואל נא נעסוק בעבודה ללא תועלת. אין כוחנו אפסי כל-כך ואין אנו נאלצים להשתמש באמצעי היחידי שנקטנו בו במשך כל הדורות בגולה – להטיף מוסר, לפנות למצפון ולעורר רחמים בלבד. העם היהודי יצר עמדת-כוח בארץ-ישראל. ויש לבחון עכשיו בחינה פוליטית גם את מעשה ממשלת-המנדט וגם את תגובתנו אנו למעשה זה.

הצהרה הסותרת את הכרת האנושות התרבותית    🔗

הנני רוצה לסכּם רק בקצרה את התוכן הפוליטי של ההצהרה משנת 1939 הכלולה ב“ספר הלבן”. כהצהרת-בלפור משנת 1917 יש גם בה דבר חדש – אם-כי הפוך – בהיסטוריה היהודית, דבר חדש אחרי החורבן, אחרי מיגור העצמאות היהודית על-ידי לגיונות רומא. והתוכן הטראגי של “הספר הלבן” הוא בזה, שמעצמה גדולה, אשר כבשה את הארץ והטוענת שארץ-ישראל עומדת ברשותה לא לטובת עצמה, אלא מטעם האנושות, מטעם חבר-הלאומים, הודיעה בפומבי, שארץ-ישראל היא ארץ ערבית, והיא שייכת לא רק לערבים היושבים בה, אלא לכל העולם הערבי. מצרים, תימן, עיראק, סעודיה זכאיות לחתוך את גורל ארץ-ישראל, והיהודים בארץ-ישראל אינם אלא מיעוט-חסות, ועלית היהודים לארץ-ישראל חדלה מהיות זכותם ההיסטורית, הטבעית והאנושית, אלא כבכל שאר הארצות תלוי הדבר בחסדם של בעלי-הארץ, והבעלים הם – הערבים; כך אומר למעשה “הספר הלבן”. הרבה פעמים אחרי החורבן כבשו עמים שונים את ארץ-ישראל, אולם אף פעם לא נמסרה הודעה כזו על גורל הארץ, הסותרת את כל ההיסטוריה האנושית והכרת האנושות התרבותית במשך מאות בשנים, שעם ישראל וארץ-ישראל קשורים זה בזה, הכרה הקיימת הרבה-הרבה שנים לפני מתן ההצהרה הבלפורית. ואַל נא נזלזל ונבטל את הסכנה הרצינית הצפויה בהצהרת החדשה הזאת של אנגליה, ואל נינחם במליצות טפלות ובתנחומי-שוא קלים כי ראינו הרבה צרות וגזירות, והן עברו וחלפו.