שלהי דקיץ. בבית רב העיר יחוֹגוּ בקרוב חג חתונת הבת הצעירה. הרב היה מכובד בעמו וקהילתו התכבדה בו. גם שנת שׂוֹבע היתה, פירות האילן ופירות האדמה התגוללו בחוצות ממש; ואף הנכשלים בחיים מצאו איזה רוַח. וכולם ידעו מראש כי אף אם חוטאים בני-אדם בימות השנה, אמנם מרעישים עליהם בימי-הדין ממעל, ואחר זה חוזרים וסולחים להם ועוד כותבים עליהם לפרנסה ולחיים ארוכים בשנה הבאה. –
לפני יום החופה, יום בו מקדש החתן את הכלה לעיני העם והשושבינים עומדים מימין ומשמאל, מכים בתופים וכלי-הזמר משמיעים קולם, לפני יום זה – הנה ליל מחול מיוּחד לבנות העיר. כולן לובשות את בגדיהן החמודים ומתאספות באוהל רחב, בנוי לשם המשתה וימי-השמחה, ומרקדות. בנות ישראל בעיר קטנה אינן מטיילות ואינן נראות הרבה בחוץ, להן אין תורה ואין מצווֹת ולא עבודת-אלהים, ואף במלאכה לא תשלחנה ידיהן, בספרים בודאי אינן קוראות. אך בלילי-המחול בימי חתונות הנן יוצאות ממסגרתן הצרה. כלי-הזמר מנגנים, מנורות מאירות. איזה רוחב במלוא העולם והרגלים נעות, הגופות סובבים. אין זה חדוה, כי אם מעגל-הנפש וזמזום-הנפש.
אך בת איתמר הבכירה לא מצאה מרגוע. “ליל-המחול” הולך וקרוב ולה אין בגד נאה, למען תשׂימוֹ אז עליה כראוי, משהו בגד יפה אין; ואביה, חובש בית-המדרש ומשתקע אך בעניני תורה קדומה, לא יבין בכאלה ולא ירגיש.
ויהי בצהרים ניגשה ריבה’לה אל אִמה והתחילה לדרוש ממנה בגד בפה. “אמי, קראה, השתדלי בעדי, כי יעשה לי בגד נאה ולא אשאר גלמודה בבית בליל המחול”.
“מה תבקשי?” נתנה עליה אמה קולה, “אין לחם בבית ואף אין שמלה פשוטה. ליֶקלי אין מנעלים לרגליו, והוא הולך יחף אל החדר. פֶסי אחותך גונחת זה כמה ואף חלב מעט לא נוכל לקנות בעבוּרה. מנשה אחיך הוא מתמיד בלימודיו כל הימים והלילות ואך אינו בריא כל צרכו. לנו דרושים עצים להסקה לימי החורף. אין קמח אף ליום השבת, והחנוני אינו רוצה לתת לנו בהקפה; ובראשך מקנן רעיון על דבר ליל-המחול, אין דבר אחר חסר לנו בעולם”.
“ירויח האב”, קראה ריבה’לה בכעס, “וימלא צרכינו. למה הוא יושב בבית-המדרש כל היום? המן השמים יוריד לנו האל, אם לא נתעמל פּה מטה?”
הניחי לאב, אומרת אני לך", קראה האם, “לא די לנו צרותינו עד עתה ואַתּ עוד רוצה לעמוס עליך חטא של זלזוּל הורים. בושה וכלימה היא לשמוע כאלה. האב הוא חלש ואינו יכול לעבוד הרבה. ובעיקר, כשהשם יתברך לא יתן ממעל מה תוֹעלנה כל תחבולותיו?”
אבל אנכי חפצה ללכת למחול", התחננה ריבה’לה ולא הבינה טעמיה של אִמה כלל.
את המטאטא אקח מפינת הבית ואכה על ראשך ואגרש את הרעיון על דבר ליל-מחול מראשך. שבי בבית, השומעת אַתּ? לנפשות עניים כמונו אין צורך במחולות ובחתונות".
“האם אין אנו בני-אדם?” השיבה ריבה’לה בקול בכי. “מה לי בחיים? כל הימים אני עובדת בבית כאָמה. ערבה אני בעד כל דבר שאינו בא כצריך להיות. האב גוער בי וגם אַתּ גוערת בי תמיד. בבוקר עלי להכין את הבנים הקטנים ל’חדר', ובערב עלי לתקן את בגדיהם. אין מנוח ואין אור בנפשי. ואם פעם אחת בשנה קרוּאָה אני לליל-מחול, אַתּ עוצרת בעדי”.
היא עומדת על יד החלון ובוכה. – – –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.