¹

אמש נפתחה הועידה הארצית של עוֹבדי הקרן הקימת. התאספוּ עסקנים עממיים, נאמנים, אשר בּעבוֹדתם התמה, בּטרדתם וּבחרדתם, מצטרפת פּרוּטה וּפרוּטה, קוּפסה וקוּפסה לחשבּוֹן גדוֹל, לחשבּוֹן של דוּנַמי קרקע הנגאָלים משעבּוּדם ונמסרים לרשוּתוֹ של עם ישׂראל.

הועידה מתכּנסת בּעוֹנה של שפל כּלכּלי ואוּלי גם רוּחני בּארץ. שפל זה אינוֹ צריך להשפּיל את ידי העוֹבדים. אַדרבּא, ה“גאוּת” העֲקָרה אשר עברה עלינוּ אך זה² והימים הקשים אשר הדבּקוּנוּ, צריכים לכל הפּחוֹת לשמש לנוּ לקח וּלהגבּיר בּנוּ וּלהעמיק בּנוּ את ההכּרה הקרקעית, את הכּרת ערך הקרקע, והקרקע הלאוּמי דוקא, כּיסוֹד ראשוֹן של מפעלנוּ הישוּבי. ה“עוֹנה” שחלפה היתה עשירה בּאוֹרוֹת מַתעים ובאילוּזיוֹת שוא. האוֹרוֹת כּבוּ והאילוּזיוֹת נתבּדוּ. אך זה היוּ רבּים ו“טוֹבים” בּציוֹנוּת, אשר היוּ נכוֹנים להשליך את כּל יהָבָם על ההוֹן הפּרטי, זה שהריח בּאדמת ארץ-ישׂראל ריח של עסק טוֹב, וּלהטיל עליו את התפקיד של גאוּלת הארץ. אוּלם גם אילוּזיה נפסדה זוֹ הלכה כּענן בּוֹקר. ואם הספֶּקוּלַציה המטוֹרפת והתוֹצאוֹת הכּרוּכוֹת בּה עדיין לא לימדוּ אוֹתם בּינה, בּא המַשבּר הכּספי בּאירוֹפה, מצד אחד, וּבריחת “בּעלי-ההוֹן” אשר נכזבוּ תקווֹתיהם, מצד שני, להוֹכיח עד כּמה תקוה זוֹ לגאוּלה “פּרטית” הנה, בּשביל העם, משענת קנה רצוּץ.

הנטיה ל“פרנסוֹת קלוֹת”, לזכיה בּגוֹרל אוֹ ל“רוַחים של ימי מלחמה” מצוּיה לא רק בּחיי היחיד הדוֹאג לעוֹרוֹ, כּי אם גם בּתנוּעוֹת ציבּוּריוֹת. ורבּים ושוֹנים גילוּייה של נטיה פּסיכוֹלוֹגית זוֹ: יש שהיא מתבּטאת בּאמוּנה בּמקל-קסמים הקרוּי “מהפּכה”, המסַדרת על צד היוֹתר טוֹב את כּל העניניםוּמיַשבת את כּל הפּרכוֹת “מִמֵילא” וּ“מאליה”; יש שהיא מתבּטאת בּדיבּוּרים על דוּנַמים הניתנים בּמיליוֹנים חינם אין כּסף כּאשר ידָרש, מבּלי עמל רב, אך בּצו מלך אוֹנציב; ואנשים “מעשׂיים” יותר, אשר חלוֹמוֹת רחוֹקים זרים להם, משתעשעים בּתקוה, כּי את כּל העמל והטרדה של בּנין עם והקמת מדינה אפשר יהיה להעמיס על כּתפיו של הרכוּש הפּרטי. והוּא יסדר כּבר “ממילא” את עניני הכּלל בּרוַח לטוֹב לנוּ לכוּלנוּ.

אוּלם אמוּנוֹת-שוא אלה עוֹשוֹת שַמוֹת בּתנוּעוֹת ציבּוּריוֹת לא פּחוֹת מאשר הרדיפה אחרי רוָחים קלים עוֹשה את פּעוּלתה בּחיי הכּלכּלה של החברה. תנוּעה רצינית, הדוֹאגת לאחריתה, לא תלך אחריהן שוֹלל. היא יוֹדעת כּי לעמל יוּלדה. כּי עבוֹדה חינוּכית וּמעשׂית רצינית, קטנה, יוֹם יוֹם, היא היא הצוֹברת חֲיָלים וּמחוֹללת את ה“מהפּכה” האמיתית. ובתנוּעה כּתנוּעתנוּ יש צוֹרך, מבּלי הרף ומבּלי ליאוּת, להגבּיר וּלהגבּיר את ההכּרה של הוֹן לאוּמי וּקרקע לאוּמית כּיסוֹד היסוֹדוֹת של תקוּמת החברה העברית בּארץ. יש צוֹרך לנטוֹע וּלטפּח כּאחד את ההכּרה האידיאוֹלוֹגית הזאת ואת המפעל הזה, כּי שניהם נזונים אחד מרעהוּ. יש צוֹרך להכניס את המוּשׂגים האלה לתוֹך קוֹמפּלֶכּס המוּשׂגים החברתיים היסוֹדיים שלנוּ, להרכּיב אוֹתם לתינוֹקוֹת של בּית-רַבּן, לעשׂוֹתם כּיסוֹד חינוּכי אוֹרגַני של בּית-הספר, של אגוּדוֹת הנוֹער, של חיי הבּית והרחוֹב. הקוּפסה, הפּרוּטה, הדוּנם – מלים אלה יש להקיף חיבּה והערצה, ואזי יהיוּ למכשיר כּבּיר בּבנין העם העוֹבד בּארץ.

כּסליו תרפ"ו.