מושׁךְ בעול / ישעיהו ברשדסקי

בבית-מסחרו שׁל רוזנגרטן נסגרו כבר דלתות-החלונות, נסגרה בבריח-ברזל גם הדלת האחרונה מעבר החצר, רק הדלת לעבר הרחוב היתה פתוחה עוד למחצה. בקרבת הדלת הזאת, נשׁען על חבילת-סחורה חבושׁה התנמנם מעומד הצעיר בעוזרי-המסחר, נער כבן חמשׁ-עשרה שׁנה, אשר החזיק בידיו צרור מפתחות ומנעולים גסים. הוא חכה לשׁנים, אשׁר נשארו עוד בבית המסחר, עד כלותם את מלאכתם.

אלה השׁנים היו: בעל בית-המסחר, שמחה רוזנגרטן ורואה-החשׁבון ברוך שׁיפלינסקי.

מרחוק נשׁמעו זה אחר זה עשרה קולות של אחד השׁעונים בעיר. ושׁיפלינסקי כלה את מלאכתו, סגר את ספר-החשׁבונות הגדול המונח לפניו ויסדר את הספרים העבים האחרים, המפוזרים על פני השׁלחן הרחב ועל עמוד-הכתיבה הסמוך. הוא אמר כבר לקום מעל מושׁבו, אך נהם באותו רגע, כאלו זכר פתאם דבר-מה, וישׁאר על מקומו צופה לעבר בעל בית-המסחר, אשׁר היה עסוק עוד במלאכתו, למנות ולחשׁוב צרורות כסף שׁונים.

בפני רואה-החשבון הסתמנה לאות רבה, עיניו היו נעצמות לרגעים מעצמן ובכל חזותו נכרה תשׁוקה עצומה להקדים לכתו מזה כדי למצוא מנוחה; אך הוא התגבר על נטיותיו הטבעיות ויוסף להשׁגיח דומם ובלי תנועה אל האדון, אשׁר לא פסק רגע מעבודתו. הוא מנה וחזר ומנה את הכסף, רשׁם וחזר ורשׁם את הסכומים המתקבלים, אחר ערך וחזר וערך מספרים שׁונים זה אל זה.

סוף סוף כלה גם רוזנגרטן את מלאכתו ויעביר בפעם האחרונה על טור המספרים, הרשׁום בקונטרס הכיס, המונח פתוח לפניו. באותו רגע נגשׁ שׁיפלינסקי אליו.

האדון קדם את פני רואה-החשׁבון בבת-צחוק שׁל רצון וידידות של חגיגה, אך אלה לא עודדו, כנראה, את שׁיפלינסקי, אשר פתח בקול שׁפל שׁל מבוכה נכרת:

– אמנם מתבושׁשׁ אני כבר להשתמשׁ כל כך בנדיבותו, אדוני רוזנגרטן, אך ההכרח מאלצני לפנות עוד הפעם…

בת-הצחוק על שפתי האדון רחבה עוד קצת יותר ובקולו נשׁמעה חגיגה כפולה, בהפסיקו את המדבר:

– למה היא ההתנצלות היתרה הזו?!… לא זאת השנה הראשונה, שׁאנו מכירים זה את זה – להתבושׁש אין פה בכל אופן כל סבה… כמה נצרך לו?

– חמשׁה-עשר רובל – השמיע שׁיפלינסקי בלחשׁ, ובלי-הכרה, רק בתנועה מכונתית העביר את כף ידו על מצחו: כף-היד רוטבה קצת מרסיסי-הזעה הדקים, אשׁר כסו את המצח…

– טוב, – ענה האדון ויחל לגולל את חבישׁת הניר שׁל אחד מצרורות-הכסף. אחרי רגע קטן הוסיף:

– כן הוא, העקר שׁכחתי: מה שׁלום הילד?… העוד לא הוטב לו?…

– לעת עתה לא!

– חבל, חבל!… ומה הרופא אומר?

– הרופא אומר, כי סכנה מיוחדת אין בדבר, אך..

שׁיפלינסקי לא הספיק לכלות את דבריו, כי באותו הרגע כלה האדון למנות את הכסף וימסרו לידו. עוד פרזות אחדות בנידן זה: דברי-תודה חמים מצד רואה-החשׁבון ותשׁובה ענותנותית מצד האדון, כי איננו ראוי כלל לתודה זו. – ושׁניהם עברו בשיחתם לעניני עסק שׁונים. בינתים לבשׁו את אדרותיהם, יצאו לחוץ ועמדו על יד עוזר-המסחר הצעיר, אשׁר סגר אחרי צאתם את הדלת, ושׂיחתם כלתה רק אז, כאשׁר נפרדו בקרן שׁני רחובות ויפנו איש לעבר מעונו.

מעון שׁיפלינסקי לא היה קרוב ביותר אל בית-המסחר, ואחרי הפרדו מעל אדוניו היה צריך לעבור עוד מרחק לא מעט. התשׁוקה לדעת בהקדם, מה נעשה שׁם בבית, החישה את פעמיו ברגעים הראשׁונים; אך מעט מעט גברה עליו לאותו ותמעט את מהירות הליכתו: הוא הלך לאט, שׁקוע במחשׁבות.

מחשׁבותיו סובבות על מחלת ילדו, על הדאגה והטרדות, אשׁר גרמה המחלה הזאת בימים האחרונים לו ולבלומה אשׁתו; ברעיוניו נערכים חשׁבונות-כסף, נזכרים סכומים שׁונים, אשר הוצאו לשכר הרופא ובבית המרקחת בעד סמי-רפואה –

– ולואי שׁיביאו כל אלה, לפחות, את התועלת הרצויה! – חולף רעיון במוחו, והתשׁוקה לדעת, מה נשׁמע שם בביתו, מתעוררת בו מחדשׁ בתקף רב ומריצה אותו להחישׁ צעדיו; אולם אחרי רגע רופפת כבר אינרגיתו, והליכתו נעשית אטית יותר ויותר…

– הרופא החליט עוד בבקר, כי הסכנה כבר חלפה!

והוא כאלו מתנצל בזאת על רפיון אינרגיתו, אף על פי שׁבאמת קרוב יותר לשׁער סבה אחרת. בזכרונו עוברים מבלי משים אותם הפרטים אשׁר היו רק זה כרבע שׁעה, פרטי הדבר בשעה שבקשׁ וקבל את הכסף מיד אדוניו… הוא איננו יכול לתת גם לעצמו חשׁבון ברור על רגשׁותיו אלה, אך הוא מרגישׁ מין דכדוך-נפש מיוחד, – הוא מרגישׁ, כי על ידי המגע בנקודה זו נטלת ממנו כל אינרגיה וידיו רפות…

– האמנם ישׁ עוד אפשׁרות לסלק בזמן מן הזמנים חוב עצום כזה?!

הוא איננו חפץ לטפל בהשׁאלה הזאת, אך היא נערכת לפניו נגד רצונו, ובכאב-לב רב אנוס הוא לזכור, כמה חב כבר לאדוניו במשׁך השׁנים האחרונות. בשעות דחוקות שׁונות, כשׁאין שכרו מספיק לצרכיו, הוא מקבל סכומים מסוימים על חשׁבון שכרו להבא; אולם גם בהעת הבאה הצרכים מרובים, הם מתאימים בקושׁי לסכום המשכרת, והחוב שאיננו הול ומסתלק, עולה ורב יותר ויתר –

– אמנם, – נגרר רעיון חדשׁ אחרי הרעיונות הקודמים – עוד מאושׁר אני, כי הזדמן לי אדון נדיב-לב כזה, הנוטה לחסד ומותר הרבה על שלו – ומה הייתי עושה, לו…

הוא מסיח את דעתו בחזקה מהנקודה הזאת. הרעיון: מה היה עושה, לוּ היה אדוניו מתיחס אליו באופן אחר? – עולה פעם בפעם על רוחו, אך הוא משׁתדל בכל פעם להסתלק ממחשׁבות כאלה, המביאות אותו מבלי משים במבוכה רבה ומבליטות מין סתירה פנימית בנפשׁו, מין נגוד עצום ברגשׁות עצמו… בשעה שׁמצד אחד הוא מאשׁים את עצמו בכפית-טובה בשׁביל הרהוריו הרעים – באותה שעה, מצד אחר, איננו יכול בשׁום אופן להסתלק מאותם ההרהורים, המזדעזעים נגד רצונו בקרב נפשׁו ולוחשׁים לו בלי-חשך, כי מוטב היה, לולא היתה כלל הטית-החסד זו, המעמסת עליו חובה כבדה שׁל הכרת-תודה…

מבלי משים חולפות בזכרונו שיחות שונות, שׁהיו לו במקרים שׁונים עם רבים ממיודעיו, בעלי-פקודה כמוהו, מדברי כלם מבצבצת איזו איבה מיוחדה ביחוסם להאדונים בכלל וביחס לאדוניו שׁל כל אחד מהם בפרט, ואת האיבה הזאת, הכללית והפרטית, אין אחד ממיודעיו מבקשׁ גם להסתיר…

– האמנם צודקות הן התביעות האלה? האין פה עוות-דין של הצד האחד הנוגע בדבר?….

מיודעיו מבני-אומנותו רגילים לכנות אותו בשׁם “סניגורם המושׁבע שׁל האדונים” – האמנם אפשׁר לבטל בהלצה כזו את כל טענותיו?

– האדונים נוטלים ממנו את עתנו וחפשׁנו, הם מחויבים אפוא להספיק לנו גם את כל צרכינו ההכרחיים – כן הוא באמת; אולם איזה הוא שׁעורם הנכון שׁל הצרכים ההכרחיים? מי זה ידע לקצוב איזה דבר הוא הכרחי ואיזה דבר הוא מיותר?!….

ושׁיפלינסקי עצמו לא הרגישׁ בזאת, איך נעתקו מחשבותיו מעט מעט מהמשׁפטים הכלליים אל עניניו הפרטיים. ממסבות הימים האחרונים, אשׁר גרמו לו הוצאה יתרה והכריחו אותו לבקשׁ מאדוניו כסף שלא בזמנו – מהסבות הקרובות האלה עבור מחשׁבותיו מבלי משים אל מסבות אחרות, רחוקות יותר. הוא זכר את הימים, שהיה מותיר עוד בהם משכרו וצובר בתור פקדון. הדבר הזה היה לפני ימים רבים, אך במשׁך שׁנים הרבה היה כסף-פקדונו ממציא לו עוד רוחה בעתות-צרה; רק כשׁלשׁ השנים האחרונות…

… קץ דרכו שם קץ גם למחשׁבותיו המעציבות: הוא הגיע עד פתח מעונו.

כמעט נכנס שׁיפלינסקי, התבונן תכף לסמנים אחדים מעוררי-חשׁשׁ: הדלת החיצונה לא היתה נעולה ובמסדרון נראו אדרת, שמיכה וזוג ערדלים שׁל אישׁ זר. הוא לא משל ברוחו עד הסירו את אדרתו, ובחלצו רק את ערדליו נכנס אל החדר הראשׁון, הוא חדר-האכל. שׁם לא היה אישׁ, אך מחדר-המשׁכב הסמוך נשמעו אנקות ילד וקול דברים מקוטעים –

– האמנם?! חלפהו פתאם כברק רעיו נורא, והוא הרגישׁ, כי ברכיו פקות. באותו רגע נכשׁל מאי-זהירות באחד הכסאות והכסא נעתק בשׁאון ממקומו. לשׁאון הזה חרדה בלומה ממקומה בחדר-המשׁכב ותגלה בפתח.

– מה נהיתה? – התמלטה מפיו קריאת-שׁאלה ויותר לא עצר כה להשׁמיע דבר.

– האמנם לא פגשׁתך ניחקה בדרך?…

ובלומה ספרה בקצור ובדברים מקוטעים את אשׁר קרה. במצב ליבלה – הילד, אשׁר חלה לפני ימים אחדים – לא נראה כל שׁנוי לרעה, אך לעת-ערב נגלו בשׁפר’נקה – ילדה כבת שׁלש שׁנים – סמנים מחרידים: שׁעול תכוף, גניחה צרודה וחום במעלה גבוהה… הרופא בודק עתה את החולה, אך לא החליט עוד דבר… ניחקה – המשׁרתת בבית שׁיפלינסקי – נשלחה אליו לבית-המסחר, לבל יאחר לשׁבת ולבל ישכח לקחת כסף מהאדון…

שׁיפלינסקי נכנס אחרי בלומה אל חדר-המשׁכב, אך על שאלותיו השׁונות שׁל הרופא השיבה רק האשׁה, והאישׁ שמע והסתכל דומם. הוא פתח את פיו רק אז, כאשׁר כלה הרופא את בדיקתו וחקירתו ויפן לצאת אל החדר החיצון.

– מה ישׁ עוד לשׁאול – ענה הרופא ברגז קל על שאלת שׁיפלינסקי – הלא מראשׁ העירותי בכם להבדיל את יתר הילדים… להבדיל בהחלט… המחלה הזאת מתדבקת…

– אין פסת-ניר ודיו?…

הרופא הפסיק בשׁאלה הזאת את דברי עצמו וישׁב לרשום את הריצפט; אך גם בתוך באוריו והערותיו על דבר שׁעורי הסמים וזמני שתיתם. על דבר האמצעים, שיש להשתמש בהם, ועל דבר הסמנים השׁונים, שׁיש לשים לב אליהם – בתוך כל אלה לא שׁכח להזכיר פעמים אחדות על דבר התדבקות המחלה ונחיצות ההבדלה המחלטה ביחס אל יתר הילדים…

שׁיפלינסקי לא ענה להרופא דבר. בעמק נפשׁו, הזדעזעו אמנם מיני רגשׁות שׁונים לשמע דברי-התוכחה האלה; אולם גם אחד מהרגשׁות השׁונים לא הסתמן בברירות מספיקה,לא התעכב הרבה, רק חלף במהירות, רפרף ממעל ויגע נגיעה שׁטחית בנפשׁ… במהירות הברק חלף בדמיון שׁיפלינסקי ציור הדברים, שׁנהיו בבית רוזנגרטן לפני חצי שׁנה, כאשׁר חלה אחד הילדים ובמחלה היה חששׁ מועט לסכנת התדבקות. הציור הראשׁון התחלף כהרף-עין בציור אחר. בזכרונו התעוררו פרטים נשׁכחים למחצה, פרטי מחזה, אשׁר נגלה לעיניו פעם לפני ארבע או חמשׁ שׁנים. במקרה נזדמן לו לסור אל מעון כורך-ספרים אשׁר גר יחד עם עוד שׁני בתי-אב במרתף אפל ולח, בעל שני חדרים לא-נרחבים, ובתוך הדחק והחלאה ההם שׁכבו שלשה ילדים חולים, אשׁר דבקה בהם המחלה בעברה מזה לזה, ובכל זאת לא הרחקו יתר הילדים מהחולים –

– אכן לא לעניים נועדו חקי ההיגינה, אמצעי הזהירות! ואז – זוכר הוא – התכוץ לבו מכאב פנימי עצום מאד: נפשׁו דאבה על ההורים האמללים, שׁעניותם איננה מניחה להם לדאג לשׁלום ילדיהם כדבעי –

אז היה נד לאחרים!…

… רגעים מעטים אחרי שׁעזב הרופא את הבית לבשׁ שיפלינסקי עוד הפעם את אדרתו ויכן ללכת. המשׁרתת כבר עיפה ברוצה מרחק רב אל הרופא ואחר – אל בית-המסחר, על כן החליט ללכת בעצמו אל בית-המרקחת.

                                                                       ***

בבית המרקחת היה שׁיפלינסקי אנוס לחכות כשׁעה שלמה, עד שׁהגיע תורו ועד שׁהכינו את הסמים על פי הריצפט. מלבדו היו שם עוד חמשׁה – שׁשה אנשים, שׁכלם עמדו וישבו דומם; רק לחישת מים רותחים, אשׁר נשׁמעה בלי-הפסק מהחדר השני, הפריעה את הדומיה; לפעמים התערבה בזאת גם שׁחיקת סממנים, אשׁר שחק עוזר-הרוקחים…

כל אלה נסכו מין עצבות, עצלה ונטיה-לשנה על שׁיפלינסקי, אשׁר נטה אל הפנה, המרוחקה ביותר ומוארה פחות מהאחרות, וישׁב שׁם על הדרגשׁ המקולע. ראשו נטה באפס-כח לאחריו, עיניו נעצמו למחצה, ובמצב כזה ישׁב והסתכל, מבלי העמק חקר במראה-עיניו, – ישׁב ויחשׁוב, מבלי התבונן למחשבות עצמו…

במשׁך זמן מה הסתכל בפני האנשׁים, המחכים כמוהו להכנת סמי-הרפואה, אשר הזמינו, ומבלי-משים עלו על לבו מחשבות והשערות שׁונות על דבר מיני המחלה, שׁגרמו להזמין את סמי-הרפואה האלה, ועל דבר המזמינים, איזה יחס ישׁ להם אל החולים… הזקנה הכפופה ההיא, המקבלת מיד עוזר-הרוקחים את הצלוחית והקופסה, היא בודאי אומנת בבית עשׁיר; הילד האמון על ידה חולה; אותה מלוה משׁרתת-הבית, היא הנערה, העטופה כלה במטפחת עבה ועומדת שׁם בביאה על יד המזוזה… שׁתי העלמות הצעירות, העומדות זו בצד זו על יד השׁלחן ומשׁגיחות היטב אל כל תנועותיו של חניך-הרוקחים – אלה אחיות הן בלי ספק… הן מחכות בקצר-רוח רב: אולי מפני שׁהרפואה נחוצה, ואולי מפני שׁהן יראות ללכת יחידות בחשׁכת-הלילה?… הרחוק מעונן מזה?… ומי הוא החולה בביתן: האביהן, אם אמן, או אולי אח יחיד?…

הוא לא נתן לעצמו חשׁבון, מדוע מענינים אותו כל הפרטים האלה, שאינם נוגעים לו בשום אופן: ההתענינות הזאת באה מאליה, והוא לא הכיר אותה כמעט גם בעצמו –

בינתים עברו עיניו מהקונים אל הרוקחים, ואחרי עיניו נמשׁכו גם מחשבותיו. הוא הביט אל עוזר-הרוקחים והחניך, העוסקים איש אישׁ במלאכתו בלי חפזון ויחד עם זאת – בלי הפסק… בעיניו לא היה כל ספק, כי שׁניהם נלאים מאד אחרי עבודת-היום הממושכה. הם נכספים בודאי מאד למנוחה, אך לבם אומר להם, כי לא כל כך מהרה יעלה הדבר בידם… עוד לא אחת ושׁתים ירגיזום ממנוחתם במשׁך הלילה…

– גם החיים האלה אינם נעימים ביותר! – בא לידי מסקנה, והמלה “גם” נותנת למחשׁבותיו מבלי משים מגמה חדשה: הוא עובר מעט מעט למצב עצמו, אל אותם תנאי-החיים, שׁהוא נתון בהם, ואל אותן המסבות, הגורמות לו להיות טרוד כל הימים ונוטלות ממנוּ פעם בפעם גם את היכלת להנפשׁ כדי צרכו בלילות –

– האמנם רק הוא אשם בכל זאת?…

הכנוי “הוא” מכון אל אדוניו רוזנגרטן. השאלה הזאת מתעוררת פעם בפעם, אך שׁיפלינסקי מתקשׁה להשיב עליה בברירות. אמת הדבר כי בבית-המסחר מוטלת עליו עבודה רבה; כל הספרים נערכים וכל החשׁבונות נעשים רק על ידו; אולם… האם נסה לדרוש עזר ואדוניו לא נעתר לדרישׁתו?!…

– ומדוע הוא מחרישׁ באמת ואיננו מנסה, לפחות, לדרוש?

גם השׁאלה הזאת איננה חדשׁה כלל, כי לא אחת ושתים נערכה לפניו… הדבר איננו ברור אמנם גם בעיניו, איננו מחור גם לו כל צרכו; אך מין רגשׁ פנימי נעלם לוחשׁ לו תמיד, כי את הדבר הזה איננו צריך לדרושׁ: מוטב שׁיעמל הוא עצמו עוד שעות אחדות יתרות, אך עוזר הגון אל יהיה על ידו!…

– מי יכול לדעת, לראות מראשׁ את הבאות?!…. כמה מקרים כאלה כבר היו!…

– אמת הדבר, רוזנגרטן איננו קמצן כל כך, שׁיכשׁר בעיניו לעשות מעשה כזה בשביל חשׁבון פעוט; בכל זאת… מוטב שׁישארו הדברים כמו שׁהם עתה…

מצב-נפשׁ שׁיפלינסקי הוא מאותם שהאדם מסתלק בהם בחפץ-לב מכל שׁנוי, מסתלק גם מכל שׁאיפה לאיזה דבר שיהיה; רק חפץ אחד ממלא אז את כל הנפשׁ, חפץ להקפא במנוחה שׁלמה על מקום מקום אחד, להשׁאר בלי כל תנועה קלה… מצב-נפשׁו זה היה צר לו כמעט לראות, איך עוזר-הרוקחים מכלה להכין את סמי-הרפואה, הנועדים לו: הוא נתעצל למוש ממקומו, נתעצל להניע אחד מאיבריו –

כמו על כרחו קם ממושׁבו, סלק את המגיע ממנו ויקבל את המוכן לו.

ראשׁית השׁנה הראשונה אחרי חצות-הלילה הגיעה כבר כאשׁר יצא לחוץ. בשׁעה שׁהלך מבית-המסחר למעונו טפטף גשם דק וקר, אחר – בהליכתו לבית-המרקחת היה הגשׁם מעורב בכפור, ועתה – בחזירתו כבר חדל הגשׁם, אך הקור גבר ומרצפת הרחובות הרטובה מקודם נעשתה חלקלקה מאד. קשׁה ביחוד היתה ההליכה בצדי-הרחוב: רק בהתאמצות רבה וזהירות מיוחדה אפשׁר היה להמלט ממעידה פתאומית – ואחרי רגעים מעטים כבר הרגישׁ שׁיפלינסקי, כי כל גופו רטב מזעה, ויעבור אל אמצע הרחוב.

– מה היה, לו נפלתי ונפצתי בנפלי את צלוחיות-הסמים שׁבידי?…

אולם גם הרעיון היחידי הזה נפסק באמצע ולא נמש הלאה: שׁיפלינסקי נתעצל גם לחשׁב מחשבות. הוא הלך בכבדות, כי הרוח העז והקר נשׁב לעבר פניו וידחפהו לאחור; לרגעים היה אנוס לעמוד ולפנות הצדה מעט מפני הרוח החודר ודוקר כמו במחטים –

ובכל זאת לא נתן קץ דרכו כל שמחה בלבו; להפך, נראה היה, כאלו נעמה לו גם ההליכה הכבדה הזו הרבה יותר מהכניסה לביתו…

שׁם מסר את הצלוחיות ליד בלומה והוא עצמו נעצר זמן מה בחדר-האכל, כי לא נכון היה לגשׁת אל החולים ברגע בואו מהחוץ, מהקור שׁברחוב… עיניו כאבו מאור-החדר אחרי חשׁכת הרחוב. קצות אזניו ופניו האדימו ויתלהטו מהחם אחרי הקר – וכל ההרגשׁות האלה התחלפו מהרה בהרגשׁת עיפות כבדה מאד: הוא עבר ברוב עמל אל חדר-המשׁכב, ושׁם צנח מהרה באפס-כח על הכסא הסמוך לערישת הילדה החולה…

כרבע שׁעה היתה בלומה עסוקה בילדיה החולים ולא שׁעתה אל אישׁה, אשׁר ישב בקרבתה דומם ובלי-תנועה; פתאום כאלו נזכרה דבר ותפן אליו:

– הן לא אכלת עוד, ברוך, מהצהרים מאומה… הנך רעב בודאי… שׁם על הדף התיכון בארון-המזון מוכנים כעכים, מליח עשוי… בארגז מימין ישׁ נתח כרכשׁאה… אולי חפץ אתה כוס חלב מהבקבוק?…

שׁיפלינסקי לא זכר כלל עד הרגע הזה, כי לא אכל עוד בערב, וגם כשנזכר עתה, לא ידע בעצמו, החפץ הוא לאכול אם לא?… הוא הוסיף להחרישׁ, לא ענה דבר, אך דברי אשׁתו עוררוהו מבלי משום להביט בפני הדוברת, ובמדה שהוסיף להסתכל בפנים האלה, בה במדה תקפהו יותר ויותר מין רגשׁ מוזר, מוזר מאד ובלתי-ברור גם לעצמו ברגעים הראשׁונים –

– אכן, אישׁ טוב ורחמן אני! – הסתמן אותו הרגשׁ יותר ויותר, הסתמן ומעט מעט התגלם ברעיון מסוים – היא בכל טרדותיה ודאגתה להילדים לא שׁכחה גם אותי וסעודתי, ואני…

פני בלומה הכחושׁים והכמושׁים, עיניה הטרוטות מבכי ונדידת-שׁנה, העגולים הכחולים-כהים שמתחת לעיניה וכל חזותה הנענה והמדוכאה עוררו בלבו רגשׁות צער וחמלה רבים. יחד עם אלה הרגישׁ גם מוסר-לב קשׁה ותרעומות נגד עצמו, שׁאיננו חס על אשתו כראוי –

– לא, כן לא יעשה! – החליט בנפשׁו, וההחלטה הזאת נתנה לו כח חדשׁ, הסירה פעם אחת את לאותו הקודמת ותעורר בקרבו אינרגיה עצומה.

…בלומה סרבה זמן רב, נסתה להבטיח, כי איננה עיפה עוד, נסתה להוכיח, כי לו נחוצה המנוחה יותר מאשׁר לה; אולם דבריו חזקו עליה והיא נאותה לשׁכוב בתנאי, שׁיעירנה אחרי שעות אחדות.

כאשׁר נוכח שׁיפלינסקי על פי נשימתה הקצובה שׁל בלומה, כי ישׁנה היא כבר, קם לאטו ממושׁבו ויתבונן בשימת-לב רבה אל הילדים החולים, אשר שח בזהירות וימשׁך קצת למעלה את השמיכה הקלה שׁעל הילד ובערישת הילדה העתיק מעט את הכר, אשר צנח הצדה וישׁמט מתחת לראשׁ החולה…. עוד רגעים מעטים הסתכל בפני הילדה השׁוקטים, האזין לנחרתה הצרודה, אחר הביט אל השׁעון, ובהוכחו, כי עוד שׁעה ורגעים אחדים עד “נתינת” הסמים – פנה לצאת מחדר-המשׁכב אל חדר-האכל; אולם בעברו על יד המטה נעצר עוד הפעם, כי נמשׁכו עיניו מבלי משים אל בלומה הישנה…

היא התירה בשׁכבה את לבושׁה ממעל וחלקי צוארה, כתפה וחזה היו חשופים… מה כחושׁה היא כלה! רק עור יבש מתוח על עצמות בולטות, וצבע העור עפרורי-כהה… עינו עברה על פני הלחיים הצומקות והשׁוקעות, על פני החוטם והסנטר המחודדים, על פני היד הצנומה, הפשׁוטה באפס-כח, ועל פני כף-היד, שׁכל פרקי עצמותיה וגידיה בולטים מתחת להעור הדק והיבשׁ כקלף – כל אלה עברו לפני עיניו במראיהם עתה, ובדמינו הצטיר מראה שׁל אותה האשׁה עצמה בזמן אחר, בעבר לא-רחוק עוד כל כך –

– רק תשׁע, עשר שנים! לוחשׁות שפתיו ולבו מתכוץ ממין כאב נורא, שׁאין לבאר אותו בדברים – רק תשׁע, עשר שׁנים, ומה נשׁאר ממנה!?…

הוא עובר הלאה ונכנס אל חדר-האכל, אך הרגשׁת הכאב הפנימי איננה חולפת גם שׁם –

– האמנם אשׁם אנכי?! – מנסה הוא להרגיע את עצמו; אולם הדבר הזה איננו עולה בידו: ישׁנה לו וישׁלש עד לאין קץ, כי לא בו האשׁם, אך שׁם בעמקי נפשו פנימה עוד ירחש הרגשׁ המר הקודם, לא תכחד בשׁום אופן ההכרה הברורה שׁל אחריות עצמו!…

הוא מתקשׁה בינתים לזכור, מה הניע אותו להכנס הנה? אין כל ספק, שׁדבר-מה עוררהו לזאת; אולם מה הוא אותו הדבר, איננו יכול לזכור עוד… עיניו עוברות מחפץ אחד למשׁנהו בחדר, אולי יעוררו אלה בזכרונו את הנשׁכח, וברגע שׁעינו נחה על ארון-המזון, עולה על לבו מבלי-משים:

– הזה הוא הדבר?… לא, לא!… לאכול איננו חפץ כלל, לא חפץ גם לפני כן..

ועינו נחה רגע על שׁלחן-הכתיבה שׁם בפנה. מקומו הרגיל של השלחן הזה הוא בחדר-המשׁכב, אך כשחלה הילד ונעשה שׁם המקום צר, הוצא השׁלחן לאיזה זמן הנה, אף על פי שׁגם צר המקום מאד…

מוח שׁיפלינסקי עסוק זמן-מה בהפרטים הבלתי-חשׁובים האלה ורק פתאם הוא נזכר:

– הלא זה הדבר!… כן, כן!… ואיך יכלתי לשכוח?!.

שׁיפלינסקי הרגישׁ זעזוע חזק, כאלו דחפו מי בכח, ובאותו הרגע הרים את ראשׁו, הנטוי אל חזהו. ברגע הראשׁון לא אבה להאמין, אך סקירה אחת בהספר הפתוח לפניו הוכיחתו, כי נרדם באמת: הוא לא הפך גם צד אחד בספר…

הוא נטה לאחריו, נשׁעל בערפו על גב הכסא ועל שפתיו נגלתה בת-צחוק. באירוניה מרה ומפח-נפשׁ חשׁב:

– זה הוא משׁפט הקריאה הזאת!… וכמה שׁבועות עוברים ללא קריאה בהחלט!…

עיניו מביטות נכחן, אל המנורה הדולקת, אך המבטים האלה נטויים בלי-דעת, רק מפני שׁהוא קופא על מקומו בלי-תנועה –

ומצב הקפאון הזה מטביע חותמו גם על מהלך מחשׁבותיו שׁל שׁיפלינסקי: המחשׁבות האלה הולכות ונמשכות באטיות מיוחדת, הן נגררות זו אחרי זו בעצלתים, מסתעפות זו מזו על פי היחס היותר-קרוב, מבלי כל הקפיצות הרגילות לצדדים, מבלי כל הדלוגים הפתאמיים וההעברות הבלתי-צפויות, שׁהרעיון עובר ודולג על פי רוב מענין לענין….

.. כמה שׁבועות וירחים עוברים לשׁיפלינסקי, מבלי שתהיה לו יכולת להקדישׁ אף שׁעה אחת לקריאה כהוגן?… הוא מרגיש צורך גדול בזה, הוא מצטער הרבה על שׁאין לו אפשׁרות למלא את הצורך הזה – אך העובדה בעצמה איננה משׁתנה על ידי כן!… אחרי הפסקה ארוכה שׁל שׁלשה – ארבעה חדשׁים, ישׁ שעולה בידו לסדר את זמנו כחפצו, ובמשׁך ימים אחדים הוא קורא יום יום כשׁעה אחת לפני השנה; אולם מסבות שׁונות, על פי רוב – בלתי-צפויות. מפריעות פעם בפעם את הסדר הקבוע; הספר המוחל איננו נשׁלם וההפסקה החדשׁה הולכת ונמשׁכת שׁבועות וחדשים רצופים…

במחשׁבתו עוברת שׁנה אחרי שנה לאחור: המאוחרות בראשׁ, המוקדמות יותר – אחרי כן… הוא מגיע בזכרונותיו לאותם הימים הרחוקים, כשׁהיה גר עוד בהעיר הגדולה הזאת בתור עלם בן עשרים שׁנה, שׁבא רק זה מעט מעיר מולדתו הקטנה והנדחה ויהי מלא חדוה על כל המעלות הטובות שׁל מקום-מגוריו החדשׁ: שכר מספיק לצרכיו, שׁחרור מתביעות קנאים חשׁכים, והעקר – בתי-ספרים מלאים וגדושים, הנותנים יכלת לקרוא כל מה שׁהלב חפץ –

מה טובים ונעימים היו הימים ההם, מה מאושׁר ושמח היה אז! הוא הסתפק עוד בההכרה, שׁהוא עצמו משׁתלם, ושפע הכחות הרב, שׁהרגישׁ בנפשו, הקדשׁ במדה ידועה גם לטובת זלתו… אמנם, לא גדולים, לא כבירים ביותר, היו המפעלים, אשׁר השׁתתף בהם; בכל זאת נעים היה לו להכיר, שׁפעולתו היא שׁוה בערך ליכלתו, והדבר הזה נתן בלבו תקוה טובה לעתיד, כי במדה שׁתתרבה יכלתו, בה במדה תתרחב ותשגא גם פעולתו המועילה…

הוא זוכר באירוניה מרה את הדמיונות ההם, שׁהיו רק אילוזיה נחמדה: המציאות הביאה ממשׁ את ההפך!…

… בפרק הזמן הקצר, שׁבין האירושים והנשואים, הרגישׁ כבר פעם כפעם חוסר-תנאי, מעין הגבלה ידועה בחפשׁ-הפעולה הקודם; אולם לפי דעתו אז היו כל אלה רק מפריעים זמניים וארעיים, שׁסבתם היתה קשׁורה למצבו המיוחד בתור חתן, ואחרי החתונה, כשׁתבטל הסבה, תבטלנה גם תוצאותיה מאליהן –

כן היה חשׁבונו, ומה מוטעה היה החשׁבון הזה!

בזכרונו עוברים חדשׁ אחרי חדשׁ בשנה הראשׁונה לנשואיו… היכול להתאכזר כל כך לרעיתו הצעירה, אשׁר ישׁבה כל היום שוממה ובודדה בבית – במנעו ממנה את חפצה, להשׁתעשׁע מעט בערב?… היכול להתרעם עליה, שׁלא מצאה כל ענג בזה, שׁהוא יושב וקורא בספריו, מבלי שׁעות אליה?… תלונותיה מהמין הזה היו בחבה יתרה, בהתרפקות שׁל אהבה רבה – היכול לקצוף עליה? היכול להשׁיב פניה?…

הוא מתעכב בכונה בהזכרונות האלה, עומד ושׁוהה בהם ככל האפשׁר יותר: אלה הם עוד מהיותר-נעימים, מהיותר-טובים ומשמחים… בהם ישׁנם עוד הרבה צדדי אורה, נקודות אשׁר וענג רבות; לא כן באלה, הבאים אחריהם, העברים כסדרם לפי זמניהם המאוחרים!…

… לדת-מבכירה קשׁה, התרפאות אטית, מיני מיחושׁ שונים, חליי-ילד תכופים, הריון ולדה חדשׁים, חולשׁה חוזרת לפרקים אצל האם ומקרי מחלה תכופים אצל הילדים – שׁלשׁלת ארוכה של מיני פגעים שׁונים בהפסקות ממושׁכות פחות או יותר הולכות ונמשכת במחשׁבתוֹ, ובמדה שהשלשלת הזאת הולכת ונמתחה, בה במדה נעשות חוליותיה מלוכדות, עבות וכבדות יותר ויתר… הוא נעשה אב לארבעה בנים, הצרכים מתרבים, השכר איננו מספיק השׁעות הדחוקות נעשות תכופות יותר והטרדות התמידיות נוטלות ממנו את היכולת, לעבוד בהזריזות הקודמות: שׁעות עבודתו מתרבות כמו מעצמן והוא אנוס להתאחר יוֹתר ויותר בבית המסחר –

העול הולך וכבד, הצואר נכפף יותר ויותר!…

לבלי שׁוב חלפו גם הימים ההם, שׁהיה מכשר עוד, לפחות, להתמרמר, להרגישׁ מחאה פנימית נמרצה נגד סדר-הדברים הזה: הכל, הכל התחלף בהכנעה גמורה מאפס כח, בהשׁתעבדות מחלטה מאפס אינרגיה –

הוא הולך ומושׁך בעול!