Archive for מרץ, 2010

רומולוס, קאמילוס, ומאריוס של ראשון לציון

יום רביעי, מרץ 31st, 2010

בספר זכרונותיו "בנתיב הבילו"יים", בעת שהוא מגולל את הקשיים בימי הקמת ראשון לציון, עורך ישראל בלקינד הקבלה מקורית:

אי-אפשר לי ברגע הזה לבלתי לזכור את דברי ימי רומא. כידוע נוסדה העיר הזאת על-ידי קבוצת אנשים, שלוש מאות במספר, אשר בראשה עמד רומולוס, ולכן נחשב רומולוס למיסד רומא.  עברו שלש מאות ששים-ושלוש שנים, ומצפון איטליה הופיעו הגלים אשר לכדו את העיר רומא וכמעט שמו קץ לממשלתה ולגדולתה. אך אחד מבניה הגבורים, קמילוס, הצליח לאסוף חיל ולהפיח בו רוח גבורה ויך את הגלים מכה נצחת וישיב לרומא את כבודה. לכן עטרוהו הרומאים בשם הכבוד מיסד רומא השני.  שוב עברו מאתים שמונים-וארבע שנים; מצפון אירופה הגיעו לאיטליה הקימברים והטבטונים.  בזמן קצר הכו הם ששה צבאות רומא אחד אחרי השני, ורומא היתה שוב על עברי פי-פחת. אך שר הצבא הרומאי מריוס הצליח סוף-סוף להכות את האויבים החדשים ולהציל את רומא ואת ממשלתה. לאות תודה וכבוד נתנו לו הרומאים את השם מיסד רומא השלישי.

את שלש התקופות האלה רואים אנו גם בדברי ימי ראשון-לציון. קשה היה הצעד הראשון, קשה היה לארגן את החלוצים הראשונים ולקנות את האדמה למען המושבה, ויבוא ליבונתין הזקן ויעש את הצעד אשר נדרש ממנו ויקבל מאת חבריו את שם הכבוד מיסד ראשון-לציון. האדמה נקנתה, אבל התנאים החדשים הפריעו בבנין הבתים, ובלי בתים היתה המושבה נחרבת. אז עמד בפרץ יהודה ליב חנקין, ובמרץ גדול נגש לבנין ביתו ובזה הכריח גם את חבריו לעשות כמוהו. אין ספק כי לו, לחנקין, היה צריך לתת את שם הכבוד מיסד ראשון-לציון השני.  אבל [האכרים] היו חלשים, עניים, חסרים היו להם האמצעים החומריים לקיומם, ומי יודע מה היה גורלם וגורל מושבתם לולא הופיע להם המושיע הגדול, הנדיב הידוע, ואת המושיע הזה הביא להם יוסף פינברג. האין זה מן הצדק לקרוא לו, לפינברג, בשם הכבוד מיסד ראשון-לציון השלישי?


נתקלתם ביצירה מעניינת, מחכימה או משעשעת? שלחו לנו פסקה מובחרת, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן!

הכירו את בוקיה הסרסור

יום שישי, מרץ 19th, 2010

בספר "מטריפולין" מאת שמואל נחום כהנובסקי, שנוסף החודש למאגרנו, פוגש המספר טיפוס בשם "בוקיה הסרסור" (עברית של השכלה זו: אין הכוונה לרועה-זונות, אלא למתווך, איש עסקים לא מוגדרים), והנה תחילת התיאור שמתאר אותו המספר:

את בוקיה זה ידעתי עוד מימי חרפי, בהיותי עוד סוחר עצי היער; הוא היה איש ימיני, כי איש מהיר במלאכתו הוא, אש אוכלה! בהריחו ריח זהב, או כסף או גם נחשת, ירוץ עד תלתין פרסי, ידוש הרים, ירוק גבעות, יוביש נהרות איתן, וארץ מלחה יהפוך לשדה תנובה, ואין כחו אלא בפיו; ואם כי רק פעם אחת בשנה יפיח כזבים: מיום כפורים זה, עד יום כפורים הבא עלינו לטובה, ויסבב בכחש וידו תמיד על העליונה; פעמים הרבה הוציא שקל מידי, בדרך כריעה, בהכנעת לב, או ביד חזקה בזרוע הזאב, וערמת השועל, הכל לפי המקום והזמן. בכל זאת לא טפלתי עליו עון כי כלי הוא, וכליו רעים, להגדיל חילו, ולהרבות אוצרו! ומה אות כי אביון מדכא ביסורי עניות היה מעודו; וגם בעניו ידעתי כי פעמים הרבה יסרוהו כליותיו קשה, בנשאו את טרפו בשניו, כל קשיטה היתה בעיניו מזכרת עון, ותסובב לו מכשול לב נורא, אשר עצבהו יותר הרבה מאלפי קללות וחרפות בעל דינו.

גם זבל עולה כסף

יום רביעי, מרץ 10th, 2010

עוד מזכרונות ישראל בלקינד:

מצב המושבה החל להשתנות לטוב אחרי אשר בקר את המושבה מר אליהו שיד, מי שהיה במשך שנים רבות המפקח העליון על מושבות הנדיב. הוא בא בלוית מי שהיה פקיד ראשון, מר אוסוביצקי, והגנן הצרפתי קבלן, וירא את לחצנו ואת דחקנו. [אך] שמע את אשר ספרנו לו על אודות מצבנו הרע, ותהי ראשית מעשהו לתת לנו מתנה בשם הנדיב שש עגלות גדולות, כל עגלה לזוג סוסים. וכיון כי לכל אחד מאתנו היה רק סוס אחד, היתה העגלה משותפת לשני אכרים.

המתנה הזאת היתה לנו נחוצה מאד והביאה לנו תועלת רבה. אחרי שנה אחת של עבודתנו נוכחנו כי אדמתנו בכלל היתה טובה מאוד, אבל נחלשה מדי ודלה על-ידי הערבים, בעליה הראשונים, אשר נצלו את כל כחה. היה אפוא נחוץ לזבלה. וזבל היה הרבה מאד בסביבותינו. הערבים אינם מזבלים את אדמתם. כל הזבל של הכפר מתאסף ערמות ערמות אצל הבתים; מעט מעט ריחו הרע יפוג, ואז ישמשו הערמות האלה לבני הכפר למקום לאספותיהם הרגילות בשעות הפנאי, אשר בהן ידברו אודות העולם וכל שאלות הפוליטיקה, הפוליטיקה המקומית והפוליטיקה העולמית.

בראשונה היו הם מרשים לאכרים היהודים לקחת זבל כאוות נפשם. אבל מעט מעט למדו לקחת גם כסף בעד הזבל. סביב לכפר קטרא היו ערמות זבל גדולות מאד, ואנחנו לטשנו את עינינו להן, ואדיר חפצנו היה להעביר את הזבל הזה על אדמתנו. אבל לזה היו נחוצות עגלות, ואת העגלות האלה קבלנו מאת הנדיב!

מהרנו, כמובן, למען להשתמש בהן. שלמנו לשכנינו סכום כסף בעד ערמה גדולה אחת ותכף הסתערנו עליה בסערת מלחמה. כל אחד השתדל להגדיל עד כמה שאפשר את מספר עגלות הזבל אשר יביא על אדמתו, ולכן היו עובדים מהבוקר השכם עד שעה מאוחרת בלילה, והעבודה היתה קשה מאוד! אצל הערמה לא ראו את האנשים, כי ענן כבד של אבק שחור היה מקיף מסביב ומכסה את הפנים וכל חלקי הגוף, היה נכנס אל תחת הבגדים ואל תוך הפה והנחירים. חשך משחור תואר העובדים, והיורק ירק בליל שחור, אשר היה יוצא מתוך נקבי ריאתו. ואם יחשוב הקורא כי בערב יכלו לקחת אמבטיה, להתרחץ ולהחליף את הבגדים ואת הלבנים, אינו אלא טועה. כי גם לעתים קרובות מאד לא היה די מים לרחוץ מעט את הפנים ואת הידים. עבודת פרך עבדו הגדרתים במשך הקיץ, אבל השיגו את מטרתם. אדמתם הוטבה הרבה ותוכל לתת ברכה רבה לבעליה-עובדיה.

עדכון מרץ 2010, או: אתרוגים ורצח בקורפו

יום ראשון, מרץ 7th, 2010

כמדי חודש בחודשו, העשרנו החודש את מאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה בעשרות יצירות עבריות ישנות:

החודש חנכנו את אגף בר טוביה, שם העט של ד"ר שרגא פייבל פרנקל.  בר טוביה היה מבקר ידוע בשעתו, והיה בין הראשונים לכתוב על נושא הסוציאליזם בעברית.

בשאר האגפים, השלמנו את מדור הדרמה של משה חיים לוצאטו (רמח"ל) עם המחזה לישרים תהילה; הוספנו את המונוגרפיה הגדולה של משה גליקסון על משה בן מימון (רמב"ם); את הנובלות מא. עד מ. מאת יוסף חיים ברנר, ומטריפולין מאת שמואל נחום כהנובסקי; הסיפור בלא ניב מאת צבי שץ, לצד שני מאמרים שלו, מאמרים נוספים משל א"ש שטיין, שמריהו לוין, שמואל ליב ציטרון, שלמה רובין, וכן קבוצת שירי חול מאת משה אבן-עזרא.

והנה הטעימה החודשית — בסיפורו "מטריפולין", מזכיר כהנובסקי פרשה משונה:

בשנת תרנ"א בא קץ לאתרוגי קורפו עיר הדמים, בארצנו, הוא השנה אשר היונים יושבי האי, רצחו נפש ילדה עבריה בת שמונה שנים, אחרי אשר התעללו בה ויחללו כבודה, וישחיתו תואר פניה, ויעלילו על יושבי האי, כי רצחו נפש ילדה נוצרית, למען קחת דמה לצרכי מצוה, ויתנפלו עליהם, וישללו שלל ויבוזו בו, ויהרגו כמה נפשות בענוים קשים ומרים, ואלה אשא נמלטו מחרב, מתו בדבר ורעב.

במה דברים אמורים? קצת על הפרשה אפשר ללמוד מן הסעיף על יהודי קורפו בדף הויקיפדיה על האי קורפו.

פירוט רב בהרבה (אך סובל מבעיות פיסוק וסדר) אפשר למצוא ברשומה מעניינת מאת אלי אשד על "מלחמת האתרוגים" ועל פרשת הרצח בקורפו.