Posts Tagged ‘קיבוץ’

מה?! להפוך את כולנו למשוררים אתה אומר?

יום שבת, נובמבר 14th, 2009

במאמרו "מצוות הלשון", שעלה למאגר הפרויקט החודש, פונה אברהם רגלסון אל חבר הקיבוץ החרוץ, רב העמל, מפריח השממה, ומבקש ממנו בכל לשון של בקשה שגם את שממת הלשון יפריח; שישבח את השפה שלו, כמו שהוא משבח את אדמת השדה שלו, כדי שתהיה זו  פוריה ומניבה; שיטפח את הלשון לא פחות משמטפח הוא כרם או מטע שיניבו פירות יפים שיזינו דורות על גבי דורות אחריו:

"זה הקניין הלאומי הכביר, שאתה ודורך אחראים להחייאתו ולשילוּח יונקותיו באדמת-המולדת …!"

ומיוֹנקות ליניקה: רגלסון אף משווה את הלשון העברית לחלב-אם, ובכך מעמיק את דימוי הלשון כמזון הבסיסי וחיוני ביותר עבורנו.  והאם המניבה את החלב המזין היא הספרות העברית על כל מקורותיה:

"מהיכן תינק את לשונך?  בראש ובראשונה, ממקורותינו הקדומים: מקרא, משנה, מדרש ופיוט.  פרקים נבחרים מן המקרא (ירמיה ל"א, נבואת-השלום של ישעיה, חזון-העצמות של יחזקאל, תיאור נפלאות-הטבע שבאיוב, שיר-השירים, תיאור-הזיקנה שבקוהלת, שירת-האזינו והשירה על הים, וכל המוצא חן בעיניך ביותר).  ומן האגדה… ומשירת-ספרד ("ציון הלא תשאלי"…) – יפה שתדע אותם בעל-פה ממש."

זו רשימה חלקית בלבד של נכסי-המסורת שרגלסון מציג לא רק כמחצבה ממנה חוצבים גדולי-הספרות, אלא אף מועיד אותה לבן-הקיבוץ לחצוב ממנה.  ובחוצבו ממנה, חבר הקיבוץ הפשוט הופך לא רק ראוי יותר "לעמוד על הגיגם וניבם של … מיכ"ל, מאפו, יל"ג, מנדלי, פרישמן, ביאליק, ברדיצ'בסקי, שלום-עליכם העברי (ברקוביץ), וחבריהם" – אלא אף משתתף עמם בתרומתם "לתהליך תחיית הלשון העברית – הליכתה מן הספר העתיק אל הספר החדש, ומשניהם אל שוק-החיים."

ואם נדמה שדי לנו בעברית הדלילה אשר בפינו כי ענייני היומיום אינם מנחיצים שפה עשירה, ולמקרה שהתיאבון לשפה רדום אצלנו, רגלסון מעורר אותו באמצעות הדוגמא היפה הבאה, שממחישה עד כמה העשרת השפה נחוצה להעשרת היכולת שלנו לראות, ועד כמה אנחנו עיוורים לעושר הצפון גם בדבר שכמעט לא רואים אותו מרוב שנראה לנו הכי זניח ויומיומי:

"עובר ילד (או בוגר) בחורש, והוא רואה עלים – סתם עלים – על עצים ושיחים ודשאים.  בא מורה אחד ומכניס את הילד (או את הבוגר) בסודם של עלים: כי עלה יש לו חלקים: כף, פטוטרת, גידים, עורקים, קרום וקרמה וריקמה; כי אפשר לו לעלה שיהיה משונן (כמו משור) מפורץ (נפרץ לאונות או בדלים), נוצי ונוצי-כפול (כעין נוצות העוף), וכיוצא בכך בעל צורות מצורות שונות: מרצעית, סרגלית, ביצית, טריזית, כלפית, לבבית…  עוד: כי צמח-צמח וסדר-עלים שלו: מסורגים, דוריים (עלים רבים בשטח אחד מסביב לניצן אחד), ניצבים, חותכים (שהם יושבים), פסיגיים, ובעלי-לוואי (שהם משתנים לקוצים).  מכאן ואילך – ילד זה (או בוגר זה), מדי עוברו בחורש ובשדה ועל פני חצרות-גינה, תהיינה עיניו פקוחות לעולם-העלים, לצורותיו וסדריו, שלא היה קיים לפניו לפני-כן.  וכן הרוכש לו שמותיהם של צורות-עננים, ושל אבנים וסלעים למיניהם, ושל ציפורים ושרצי-כנף למשפחותם וסוגיהם – עולמות חושים הוא רוכש לו."

חבר הקיבוץ עלול להשתומם:

"מה?! להפוך את כולנו למשוררים אתה אומר?

אני עונה: כן!  מי יתן והיו כל עם-העברים משוררים… "

זו דעתו של רגלסון, ואין הוא מרפה ממנה גם כשהוא מודע למיעוט שעות הפנאי של בן-קיבוץ יגע מיום עבודתו הפיסית.  לכך הוא מציע פתרון: הוא מעודד את בן-הקיבוץ להתייחס להעשרת שפתו כתהליך שנפרש על פני כל שנות חייו, ומושג בצעדים קטנים טיפין, טיפין, תוך ניצול כל אותם רגעים מזדמנים שאחרת היו מושחתים בבטלה – דקה פה, רבע שעה שם, כל הזדמנות הכי קטנה לעיין בספר:

"תירוץ אחרון בפיך: חוסר-פנאי.  וכי מי אומר שאתה צריך ללמוד הכול על רגל אחת, או בשנה אחת?  צעיר אתה, והרבה שנים לפניך.  אלא, זאת עשה לך, כמו כל אחד אחר מאתנו, כמה וכמה רגעים של עמידה בתור, של ציפייה לבן-ראיון המתאחר, של הפסקה בין שני חצאי קונצרט.  כל הרגעים האלה, שעכשיו הם כלים לבטלה, נצל אותם לשם הסתכלות בספר.  ולייד הספר, לעולם יהיה בידך פינקס פתוח לרשום בו כל דבר שיש בו כדי להוסיף לחלוחית ונוי ללשונך, אם דבר-חידוש, ואם דבר שאתה מכירו מדי פוגשך אותו, אלא שאין אתה רגיל להשתמש בו.  טיפה ועוד טיפה – ולבסוף האבן נשחקת ונחקקת."


לקריאת המאמר השלם –>.