בנדודים / יוסף חיים ברנר
בה. עיר המחוז הייתי אז. הימים ימי קיץ. בלילה הראשון לבואי שמה מצאתי מנוחה תחת כיפת השמים, “בחיק היקום”, כלומר, באכסדרה הבלתי-מקורה של הקלויז המפואר וה“אריסטוקראטי”, בכינוי ה“המון”, גמילות חסדים. ואולם ממחרת, במטות צללי ערב והיום רך, התקדרו השמים עבים ויהי מטר סוחף ניתך אל ערמות האבק אשר ברחובות, ואוכרח, איפוא, לבקש מחסה מזרם וללון הלילה “בצל קורה” – ולפיכך נכנסתי הקלויזה פנימה.
ובקלויז – שעת “בין מנחה למעריב” בכל הדרה: מנורות-פאר מתנוססות, נרות סטיאַרין דולקים, יהודים נכבדים, מופלגים לומדים “ש”ס“, פשוטים – “עין יעקב” ו”חיי אדם"; אחרים מבלים עת בשיחה בטלה; בחורים אחדים, בני “בעלי-בתים”, דשנים וטובי-לב, אברכי-משי מהוגנים, מלמדים-מורים – משוטטים בקלויז בעלמא. דברי-תורה, פטפוט, חדשה עירונית, עתונית, תנועה, חיים, – עולם כמנהגו…
ישבתי אל אחד השולחנות הארוכים, המכוסים בנטפי-חלב זעיר שם, זעיר שם, אשר לפי הכירה הצחורה והחלקה – והתבוננתי. לא הרחק ממני עמדו ארונות גבוהים ורחבים מלאים אפלת בין השמשות וכרכי ספרים עבים; דלתותיהם הפתוחות היו בעיני כפיות-שאול לבלוע נשמות צעירות ורעננות ולשמור עליהן את דרך עץ החיים. מכותל-המזרח עלה אברך חסיד, הדור ובעל צדקה גדול, כפי הנראה, ואחרי הסתובבו מעט בהצנע לכת מסביב ל“יהודי יפה”, שישב מימיני, התיצב רגע ותקע לידו בהסתר, כביכול, איזה מטבע ונפנה לאחוריו במין העמדת-פנים משונה, כאילו לא עשה כל מעשה טוב כלל. יצורים רזים, בבלויי-סחבות וציציות מגואלות, שחופשו זה רגע מחדריהם-קבריהם המעופשים, התפרצו ביתה-המדרש בקול-שאון קל ויתנפלו כהרף עין על “המשוגע”, שישב באחת הפינות ו“טען”… ביניהם היו, אמנם, גם ילדים חפשים מעול דואגים, מדריכים ו“מלמדים”: יתומים קטנים ויחפים, מצויינים במשובה שבניהם ובכליון-לאוֹכֶל שבעיניהם. בקרן דרומית-מערבית, על הספסל שאצל הפתח, ישב ישיבת-נזיפה, כפוף ודומם, איש לבוש עידים, בעל עינים גדולות, שקועות ומבולבלות, זקן מגודל-פרע ופנים מוזרים ואדומים אודם-חולי… והפנים כמו נודעים לי מתמול שלשום, באילו ראיתים בקרב הימים… מי הוא ומה גורלו? מה עבר עליו? מה תספר בת-הצחוק המרירה, התלוננת בסתר סדקי שפתיו הנעות והצרובות? מה תורה הזרות שבכל תארו ובדומיה הצפונה שבישיבתו? למה קשות ככה למראית העין שערותיו השחורות, הנראות מתחת למיצחת כובעו הקרוע? למה מיָראות כל כך בבותיו הארוכות? מה התלאה אשר מצאתהו?…
בין כה וכה, והכל חשך, ויתלבש בכסות-לילה. אז ניגש אל השולחן, שישבתי לפניו, משרת-השַׁמש ויעמד גם עליו נר מודלק. וכרגע הושם לבי כלה אל האיש הזה – – – ידוע ידעתי, אמנם, לבָשתי ולהוותי, שהמוֹדָה כיום אצל אנשים חשובים היא לקחת חומר לשיחותיהם ולמחשבותיהם: טראגיות יפה ורומאנטית, גיבור-נעלה אובד, איש נשׂגב נכשל, כוחות עצומים מתגוששים וכיוצא באלה, והוא, אותה הבריה, שלקחה את הגיונותי והסתכלותי, לא הביע אף אחת מאלה, – אלא שבכל זאת לא יכולתי להשתחרר מאותו הדָבר הנסתר, ששיעבדני להגוּת.
זה היה אברך בלי חתימת זקן, בעל פנים קטנונים, שקומטו ולא עת, חוטם שרוע ואברים וגידים מושחתים ומדוכאים מהכאות בידי שמים ובידי אדם; עינו הימנית היתה עיוורת, והשמאלית – פקוחה לחצאין ומלאה פחד ותמימות… ה“חַאלאדאיקה” השחורה והישנה שעליו, אשר היתה חגורה בכעין מטפחת ירוקה ולחה מעט, השלימה את ההרמוניה הגמורה שבכל פניו ובמבנה גוו הקצר והרפה…
… כשכלתה התפילה, כיבה הוא את כל המנורות, זולתי נר-התמיד הדבוק אל עמוד הבמה וחתיכת הנר, שהעמיד בידיו על השולחן. הקלויז הורק מאנשים. השַמש הראשי, איש זקוף ורם בקומתו, שעיניו הערומות והחושדות, שמלתו היפה וזקנו השחרחר-צהוב והמרוסק לקצוות, שיוו לפניו הגאוותניים הדרת עבד בית אצילים, סגר ברעש את הארגז שעל הבמה, ויצלצל במפתחות, ויצו פקודות אחדות למשרתו, ויהי את דעתו ללכת לדרכו, אך בטרם צאתו החוצה הרגיש בי – ויעמוד.
– מי אתה? – נתן בי עין חודרת כשוטר מלידה.
– אדם…
– המ… ומה אתה עושה פה?
– לא כלום…
– הא?!
– ללון אני חפץ.
– מ – מה?!
ה“מה” הזה יצאה בקול כזה, עד שלמרות מצבי הרעוע חלף הרהור נעים במוחי, כי לשוא ידאגו הרבה מדיפלומאטי ישראל, פן בהיותנו ב“מדינתנו היהודית” יחסרו לנו שוטרים ופקידים משלנו; – לאיש שעמד נגדי חסרו רק מילי דמלבר: קנה-רובה וחרב על ירך.
– ללון, – שניתי, באין ברירה אחרת.
– ל – ללוּ – ון?… לך!… כרגע! אל תעמודה!
כמובן, לא חשבתי ולא מצאתי לי לחובה, להחיש ולקיים את הגזירה הבלתי-נעימה הזאת. אז נמלאו פני מגרשי הדם קצף וקנאות: סירוב?!… מבלי הימלך אף מעט שלח כהרף עין את ימינו להחזיק בצווארוני (כלומר: בערפי, כי צווארון הן לא היה לבגדי) ולהוציאני מן הבית, אך כרגע חזר בו משום-מה, אף כי לא הרפה ממני במשפטי-התראה ועצה “לשמוע בקולו – וייטב לי”, “לבל הרבות לדבר – וללכת”, “לבלי לחכות עד הוצאה באונס” וכאלה…
– אִיצה! אִיצה! – נפנה אל משרתו בקול של גַדלוּת – יצור חכם! היש לך פנאי לשמוע לדברי:? נ – נוּ!… דומה, שאתה פיקח, יודע, כי אינני נפנה לשהות פה, כי “שליחות” עלי… התשמע, בריה דאפילו באלף לא בטיל? מחר בבוקר כבואי הלום, שיהיה בית הכנסת כבר מכובד היטב, לא כיום… התשמע לאשר אנוכי מצווך?… וגם, למען השם, אל תניח פה ללון אדונים כאלה… שים את כבודות אחורי הדלת… השומע אתה? ואתה, בחור, – חזר הוא ושם את פניו אלי – לשוא כל עמלך… אין לי פנאי להתעסק בך הרבה, אבל לון לא תלון פה… יודעים אנו את אחיכם… לא די לי אותה ה“צרה”… “בן-עירו”… “בן-עירו”… נו, אִיצקה, אני הולך!
המלות האחרונות, כפי שראיתי, נתכוונו לאותו היהודי המוזר, שישב בקרן דרומית-מערבית וענינַני לפני חצי שעה. הוא האחד נשאר בקלויז, וכל העת התעסק אצל הכירה הקרה והפתוחה ויצלצל שם בכלים ובצלוחיות…
איך שיהיה, ובאופן הזה נתגלגל הדבר, שבצאת השַׁמש, נהיה בעל דברים דידי – הוא בעצמו, איצה, משרת השַׁמש. צריך להבין, שהוא לא השתמש בכינוי “כסיל באדם” ולא דיבר אתי קשות כאדונו, אלא בקולו הדק, המצפצף, בגמגום של פיוס ובתחנונים של בושת, דיבר על לבי ללכת. ביהדותו נשבע, שאי אפשר: “הוא” יגרשהו… איש קשה הנהו… השַׁמש – אַי-אַי… נו?
– לא אלך…
– בוודאי, בוודאי, ללון בחוץ… רפש וביצה… אבל… אַה… – ואחרי נענעו הנָעַת עצבון בראשו הקטן בלווית רגע-דממה של ישוב הדעת. הוסיף: – מי… מה אתה… עושה?
תשובתי “לא כלום” הפליאתהו. איך אפשר? הוא דמם שנית רגע, ואחר כך נמלך לשאול, מאין אני? חשד, בכל זאת, לא נשמע בקולו, גם לא נראה בעינו השמאלית.
– מאין אנוכי?… יהי: מנבוכה! –
– מנבוכה? מנבוכה? כך? – ומתנועת הרצון, שעברה על פניו, ראיתי, כי “נבוכה” מסתמנת במוחו כעיר רחוקה מאוד מפה ודבר זה נותן חני בעיניו… הוא כמעט שכח לרגע את הדין-ודברים שיש לו עמדי, וכילד ממש החל לחקור, מה רחוקה “נבוכה” שלי מעיר מולדתו הוא…
ואלם כרגע הושם קץ מן הצד לכל השקלא-וטריא המשעממת הזאת, כי אך הישמע השם “נבוכה” בינינו – ואותו היהודי בעל הבבות הארוכות התעורר פתאום ויגש אלינו:
– הא? מאין? –
– למאי נפקא מינה?
– למאי נפקא מינה… למאי נפקא מינה… – רוחו סער – ואתה האומנם לא תכירני?
– לא.
– לא? את שלמה? את שלמה חתן נתן הנגיד?
לא נפלאתי על אשר לא הכרתיו תיכף. היכול לעלות על דעתי, כי אותו האברך המרומם והמהולל, נשוא הפנים, חתן גביר העיר – הוא הוא העצם המעוך, הסחוף והמקולל הזה? היכולתי לשער, כי אותו האברך המפואר, אשר שרשרת שעון זהבו נוצצה למרחוק, ילבש קרעים כאלה? ואותם הפנים, אשר עצבונם התמידי נסך בהם הוד ויפעה, יהיו למרודים וחמרמרים כל כך? היכולתי לחשוב, כי במשך שנים אחדות, מעת נדדו מנבוכה, משום מעשה שהיה, ייהפך באופן כזה לאחר?
לימים נודע לי, שהוא היה נודד מקלויז לקלויז בערים בגדולות. עת רבה לא יכול לשהות במקום אחד, כאילו נתכוון להגיד במידתו זו, שלסוג בני-אדם שכמותו אין מקום בהאי עלמא…
פעמים רבות קרה לי להיפגש עמו אחרי כן במקומות שונים. מַהלך-מחשבותיו לא היה: למה אני פה? – אלא: מדוע לא פה? הוא מיעט לדבר, לאכול; ספרים לא קרא כלל, ורק יי"ש שתה הרבה כפי שהשיגה ידו. בקלויז “גמילות חסדים” שהה, כיוצא מן הכלל, כירח תמים, יען אשר שם לא שמו אליו לב – ורק זה היה רצונו. ומשרת השמש, אִיצה, שגם הוא לא חיכה ולא דרש כלום מן החיים, “נתאהב” בו באופן מיוחד לו לבדו, ויסוכך עליו לפני השַׁמש הראשי בדבר שקר, לאמור: בן-עירו הוא…
האיש שלמה זה ערָבַני לפני איצה, שמותר להרשות לי ללון, והאחרון לא מרה את פי רעוֹ, אך בתנאי, כי אשכים ממחרת בטרם בוקר והלכתי לדרכי, פן ימצאני השמש הראשי בבואו, והיתה אחריתו, אחרית מיטיבי, מרה, וגם אני לא אינקה.
אכלנו לחם שלשתנו ושתינו קצת מן “הטיפות המרות”. שלמה השיכור היה במצב של התעוררות-נפש עזה, דָבר, שאחרי-כן, בהתגוררי עמו פעמים רבות דירת-ארעי, הרגשתי בו לעתים לא מצויות. בשרטוטי פניו נראו עינויי סתירת-לב: כפי הנראה, העירותי בו אז, למרות דַמוֹתוֹ, שכבר שכח הכל ואין לו שום קשר לאיזה דבר שיהיה, זכרונות תוגה מרים. פניו היו להבים. בידו הרועדת החזיק כוש יי"ש ובפיו גימגם חצאי-מלים…
– “ואומר שגם זה הבל”… “ואומר שגם זה הבל”…
אִיצה שתה אך מעט, ואולם החומר החריף השאיר בו רושם חזק גם במיעוטו. עינו הקטנה נרטבה, קומתו הננסית כמו נקטנה. רגעים אחדים ישב תפוש בשרעפים. אחר כך התעורר לאט לאט, לשפוך שיחו בחיקנו ולספר מכל המוצאות אותו בחייו, כלומר: מכל הבוז, הכאב, העלבון… אמנם, לי נודעו מדבריו רק פרטים חיצוניים; למשל, כי זה ארבע שנים שהוא “משמש” בקלויז, מעת אשר קרהו האסון, שהוא מקבל שלושה זהובים לשבוע ואכילת “ימים” אצל בעלי-הבתים, שנערי הקלויז לועגים לו בלי הפוגות, קוראים אחריו מלא, חושבים אותו “לחצי בר-דעת” והוא סובל מהם קשה; ואולם ספר-חייו בכלל נגול לפנַי מיד בהביטי בו: מראהו הגיד לי, שבר-נש זה הוא אחד מאלה, שבעיניהם הם עצמם אינם מוצאים להם זכות לחיות מרוב שפלות ודכדוך פנימי; מאלה הסובלים עמוק, אבל בדממה ובהשקט, ותרעומתם היא אילמת, תרעומת עינים גרידא; מאלה המקמצים במלת-הגוף “אני” ובקשה מצדם אינה באה אלא בסגנון “לוּ, אלמלי”; מאלה זבובי-אדם החלשים, שלדעת חכמים רבים אין צערם צער כלל, שיעורר אי-רצון, בהיותם למאכל לשממית; אמנם, לכאורה, אין זה מן הדין קצת – אבל כיון שדרך העולם בכך, אסור להתמרמר, וכל המתמרמר נקרא שוטה…
– “ישתה וישכח רישו”… – המה השיכור כל העת – וישכח?… הבל… וישכח? ישתה וישכח? ישתה כדי שישכח? – הא? ואיך הוא הדין, אם אינו שוכח? האַ? ואיך הדין, אם אי-אפשר לשכוח? נו? “ישתה וישכח”… עצה טובה!… “ואומר שגם זה הבל”… בעצמו אמר זאת… קוהלת… לשיטתו?…
– אי אפשר לשכוח… כך, כמדומה, אתה אומר, ר' שלמה? הא? – התנער גם איצה לשמע הדברים הבלתי-מקושרים של רעו וישתפך בשיחה נוגה ונלעגה; בשעת דיבורו התעקם פיו כמעט קט ופניו העלובים קיבלו העוויות משונות – אי-אפשר לשכוח?… מסכים, מסכים… אף על-פי, שבאמת, באמת… מה אשֵׁמה היא? דומה… מה אתם אומרים? היא, אמנם, לא עשתה כבת ישראל… לפנים גם לא נשמעו דברים כמו אלה… עוון פלילי… אמת יציב… אי-אפשר לשכוח… ואולם… הפך הדברים… לחיות עמי? עמי?… מה אתה אומרים?… הכל אמרו, כי כזאת לא תהיה לעולם… הכל… הא?… והיא בעצמה אמרה בפירוש, בפני, גם לכתחילה וגם אחרי כן אמרה… בפירוש… כי… תמאן… נוּ, מה אתם אומרים? הא?
– אה! שוב על-דבר אותה אשת החילות, – קרא השיכור, זועף – אֶה, אישון! חדל מפטפוטי-הבל… הנשים… קוהלת היה חכם ממך… הוא ידָעָן… ואני? איני יודע? הוֹ, ידעתין! על פי נסיון… הכל ידוע… הבל בהחלט… אין כל חדש להגיד…
– הוא הדבר, כי “עם הארץ” גמור אני… – נשמע קול חנינה והצטדקות – בור דאורייתא… גם “חומש” לא למדתי… אבי היה עושה-כלי-עץ… דלות גדולה היתה בביתנו… לחדר הלכתי רק חדשים אחדים, עוד פחות מ“זמן”… ומן ה“תלמוד-תורה” גורשתי… ראש-גוי היה לי ולא יכולתי להבין דבר… לא ידעתי, “להעביר הסדרה”… לא הועילו כל ה“הריגות”… ואבי, עליו השלום, גם הוא היה הורגני, דרך אגב… כשהיה מכה את אמי בחבלים… כעסן נורא היה… וי-וי, על הראש, על הראש… מקום אחר לא ידע… אל הספסל היה אוסרני ומכה בלי שיעור… ולוּ ידעתי על מה…
מעין הנאה היתה על פניו בספרו את העובדות האלה; במין צחוק, שיש בו חרדה, דאבה וגם עונג, עוּקמו שפתיו בזכרו את התקופה הזאת. הוא הוסיף במתינות:
– רק “זכות אבות” היא, שנשארתי בחיים… “זכות אבות” גמורה… שתי אחיותי הקטנות מתו ביום אחד, ואני חי עד היום הזה… חי… רק “עם הארץ” אני… לא זכיתי… עוד בהיותי נער קטן, הרבה הרבה לפני “בר מצוה”, הייתי לשוליא דנגרי… אחר כך לשואב מים… עד אחר חתונתי… חתונתי… אוי, צדקת, ר' שלמה, אי-אפשר לשכוח… מה אתם אומרים? –
אנחנו לא אמרנו כלום. אני לעסתי את הלחם בתכיפות, ושלמה גמע מן הכוס אשר בידו. חלונות הקלויז היו פתוחים. ניגשתי ואשקיף החוצה: ערפלי-אופל וחושך בָּלול… רוחות לא טהורות מנשבות ומתאמצות לכבות את “נר התמיד”, הרועד ושוקע מרפיון-אונים… העבים רודפים איש את רעהו וחונקים ועושקים ומסיגים גבול – – – האומנם מִמַהלך כזה ייטהרו השמים? –
עצב כיסתני. עצמתי את עיני ואימלא… במה? בכל אופן, ודאי שלא ברעיונות נכבדים, לא במחשבות של הוגי-דעות, הנולדות על פי תכנית מסויימה, היוצאת בקרירות, בשלווה, בהנאה, הנכתבות הצטחקות של הכרת ערך דעת עצמם, שעל שפתי ה“חכמים” והדעתנים; לא, לבָשתי ולכלימתי בפני אנשים גדולים, ודאי שלא באלה זכיתי להימלא, אלא – באופן היותר טוב – בהרהורים… הרהורי איש לא למד, הרהורים עפים ומרפרפים, צועקים מרה, מנקרים באשפת המון מעללי-איש, שוקעים בנהרי-הזיעה, הדמעות והדם, השוטפים מחברנו בשעת אשרנו – הרהורים חודרים, מזעזעים, שואלים רק שואלים…
כשפקחתי את עיני, ישב אִיצה, החלכא והנדכא והנרמס, על מקומו; ושלמה איש הרוח, בן-עירי, מילא את ריקניות נפשו בכוס שבידו… אבל מהר מיהרתי להפסיק חוט רגשותי והרהורי, לבל יסתבך ויתבלבל כָּלה… שבתי למושב שלשתנו.
שלמה, כנראה, זכר מחייו איזה דבר מעיק ומכאיב למאוד, ובגלל זה החל לטעון את אִיצה, על התקשרו באשה… קולו בדבר הזה היה קול-חזה מבהיל…
– למה, אני שואל אותך, שוטה שבעולם, למה ומדוע? האַ?… שאל את פי, הבל! שאל את קוהלת ויגדך…
– אַי, ר' שלמה, ר' שלמה, מאין לי לדעת דבר? עם הארץ…
– “עם הארץ”! – צעק השיכור בחמה, וינע בראשו למעלה ולמטה – ואני?… הא? למדן? חכַמתי? יודע-ספר? מפולפל? – וילדי מעשה… הא? הבל-הבלים! –
וככלותו לדבר הדברים האלה, התנפל על הספסל, ולא פתח עוד את פיו. גופו היטלטל מצד אל צד, ופניו היו מלאים חולי נעכר ואודם להבה. מבלי נוע ישב איצה רגע ויבט ברעו; אחרי כן קם באנחת דממה, הוציא מאחורי התנור שק מלא תבן, ויניחו למראשותי חברו בזהירות של כבוד. אף הגה קל לא הוציא, ורק חדול לא חדל מהניע בראשו. בשובו למקומו, חזר, אחרי דממה קצרה, להמשיך את שיחתו באוזני:
– בוודאי… אני האשם… ר' שלמה צדק… – אַה, ר' שלמה… – אבל… בכל זאת… מה אתם אומרים?.. בחור בן עשרים וארבע הייתי… אבי היה כבר בעולם האמת… הוא מת בטרם הגיע לשנת הארבעים… ואמי, שנשארה בחיים, בילבלה את ראשי… יומם ולילה לא נתנה לי מנוחה, יומם ולילה… מה אתם אומרים? היא היתה חֵרשה ובלה ושכבה כל העת על התנור… לא היה למי אף לבשל מעט נזיד… ואני עובד כל ימות החול, כמו שצריך להיות, כחמור ממש… נו, יום-השבת בא – מנוחה, קפיטל תהילים, אבל לא יותר… לטייל לא אהבתי, כאחרים, כברוכ’קה השואב-מים, למשל… זה לא היה ממנהגי… דומה, שמעולם לא עשיתי רע לאיש, ואף על פי כן הכל מתקלסים בי… הכל… זקנים עם נערים… מה אשמתי – לא אדע… הנאה גדולה להם, להסב לי עגמת-נפש… ואני בושתי מפני הכל… אני בעיני… ביישן אני… חה-חה… ללבוש בגד חדש אני מתבייש… הכל לועגים… הא? מה אתם אומרים?
– נו, אני יושב בית כל היום… ישֵׁן, יושב, מביט בחלון וחוזר וישֵׁן… יגון, ידידי, יגון!… כמו מחטים מתחתי… ללכת לטייל אין חפץ… לבית המדרש – לא-עת, כי הלא ללמוד לא אדע, בעוונותי… ובבית – קשה הישיבה… הכל, הכל חיים, מקבלים עונג שבת – ואני מה?… הנני, אמנם… ובכל זאת… בכל זאת… איך להגיד? – גם נשמתי לא צנון היא… חה-חה… הא, מה אתם אומרים? – ואני עוד… כאן אמי… לא תתן לי מנוח… “מתי אזכה? מתי אזכה? שא אשה בטרם אמות… לכל בני-גילך… לכל כבר יש נשים וילדים”… ואני בעצמי – גבר הרי הוא גבר… מי יודע, לוּ אשה צנועה וטובה – אולי היה יותר טוב… ומלבד זאת, איך אפשר להיות רווק לעולם?… מי עושה ככה? הא? מה אתם אומרים?
– נו, החלו לדבר בי נכבדות… ועוד פעם שחוק: חתן יפה! מי זו תאבה להנשא לך? חה-חה-חה! והעיקר, ברוכ’קה היה ממרר את חיי ומכלימני בכל עת מצוא… את “בעלי-בתיו” לא גזלתי ממנו… חס-ושלום! – כך… בלי כל שנאה… עונג בעלמא… ריבון-העולמים בראני כזה, ומי יריב עמו? החרשתי… החרשתי וציפיתי לחסדיו, יתברך… אֶ – אֶה! –
אנחת-לחישה ונענוע של יאוש בימין ובראש הפסיקו לרגע את הסיפור המקוטע.
–… ואז החל השדכן לשדך לי את השידוך ההוא. במשך זמן קצר היה ראיון. למה אאריך? אני הייתי מרוצה תיכף… לסוף, אמנם, לא התנהגה כבת ישראל, אבל האמת היא אמת – מעלות רבות היו לה… אדם!… חיה, שובבה, שמחה תמיד… משתכרת: עשרים אגורות ליום היתה מקבלת בבית החרושת לגפרורים – האני עוד לא אחפוץ?… ובאמת… כשנודע לי, ידידי, שהיא לא תאבה – נהיה לי… לא אדע מה זה היה לי – – כל העת… באמנה, כל העת פחדתי מפני מה… ואולם, מה לעשות… יהי אלוהים עמה… מסתמא לא ממנו יצא הדבר… הא? מה אתם אומרים? הכן אדבר?
– אבל הסוף היה אחר, לאסוני, – המשיך איש-שיחי בגניחה חרישית, קבורה ומתפרצת – בעיר אמרו, כי לה ישתדך שמֶרקה הפולטאבי… לא, לא ישתדך, כי אם… ביניהם איזו אהבים – עגבים – מי יודע – ורק נדוניה חסרה… אביה היה אורג ואביון מדוכא… שמֶרקה עבד עמה היחד בבית-החרושת… והנה… כעבור שבועות אחדים לראיוננו נסע שמרקה פתאום לביתו… אני זוכר, שבאותה השבת באתי אל ביתם… הכלה בוכה, הכל עצובים… נדהמתי! בעוד ימים מועטים – הרי אני מספר בקיצור – היו תנאים… הכל אמרו, כי אבותיה כפוה הסכם ותסכם… בכל זאת הייתי שמח, שזיכני ה‘… זיכני?… שמחתי היתה עד ארגיעה… ראשית, לא חדלה הכלה מבכי ולא דיברה עמי דבר… אחרי כן, כעבור ירחים אחדים, יצא הלעז… ידעתי, אמנם, ששמרקה הוא לא אַי-אַי-אַי ביראת ה’… בחור מהחדשים, נמהר, קל-במצוות ועז-פנים – ובכל זאת, לא האמנתי, בשום אופן… אבל כל החבריא… כל החבריא של העגלונים ושואבי המים הרעימוני מאז על כל מדרך כף רגל: מה שלום כלתך, אִיצה? שמריל הפולטאבי – איש חיל! היה – ואיננו… קיצור הדברים, ידידי, אם אמרתי לספר הכל – אין מילים בפי…
פה הפסיק מסַפּרי. לראשונה התאמץ להירגע מעט, ויסמוך את ראשו בזרועות שתי ידיו החלשות, ויצלול בדומיה רגעים אחדים… אחר כך נזכר, כי עוד לא בירך ברכת המזון על הלחם אשר אכל, ויחל לברך בלחש. ואני בתוך כך התהלכתי בקלויז אנה ואנה והסתכלתי בשפתי השיכור, שהתנודדו…
הוי, כמה מרירות ביצבצה בנדנוד הזה!
ובלבי התיצב כמו חי זכרון בהיר מֵעִיתָּיו הקודמות, טרם עברו את הגבול!… ואזכור המון עובדות, אמרות ומחזות; ואזכור את התמהון הכללי, שהיה בנבוכה העיר הקטנה, אחרי אשר הוכרח האיש הזה, מטעם הגביר חותנו, לגרש את רעייתו הצעירה והיפה, אשר כבר ילדה לו בנים, ולעזוב את העיר. כנופיות כנופיות של אנשי-נמלים עמדו בראש הומיות, כשפיותיהם פתוחים וממללים. הרבה סיפורים ואגדות יצאו בנדון זה, שעברו מפה לפה. יש אשר סיפרו בהתפעלות והתעוררות רבה, איך שראוהו בעיניהם עצמם כשהוא מתהלך ביער הסמוך אל העיר ומדבר אל נפשו כמשוגע גמור; ועוד זאת: כובעו היה מונח אצל אחד השיחים, והוא היה – גלוי-ראש. ויש אשר הרבו לספר בהיתול על אודות דברי הבלבול, הדברים שאי-אפשר היה להבין, אך תמציתם היתה – הצרה הגדולה, לדידיה, מה שהוא משאיר אחריו “קדישים”… הנה עד היכן מגיע מוח מהופך! “ספרי-טרפה” נחוצים לו, ו“קדישים” למותר!…
בעת ההיא היה בהתעוררות מיוחדה גם שמעיה הפרוש, החסיד החב“די, שהסביר בארוכה ב”בית הליוּבאוויצ’י“, לפני עדת יהודים, את המהפכה הנפשית של הסר מן הדרך, ומסר פרטי הסיבות, שבגללן התגלע הריב בין החותן לחתנו: עוד אשתקד, כבר נפל סכסוך ביניהם; ר' נתן חפץ, כי גם שלמה יהיה “מתנגד” כמוהו, אבל האברך קרא קול אחד, כי אינו יכול בשום אופן להישאר “מתנגד”, כלומר, לראות רק את קליפת התורה ולא את תוכי-תוכיותה; הוא נמשך אל החסידות ו”הפנימיות“, כמו במלקחיים ממש, כלות-הנפש… נו, נתן הלא הוא – נתן! גסות-רוח ומחלוקת… הרעיה, כלומר, האשה הצעירה, התעלפה… וההוא גברא עמד על דעתו, וסוף-סוף נסע “אליו, יחיה” וחזר על כל “הכתבים”, לא הניח דבר גדול וקטן – ולא יצא בשלום. לאו כל אדם זוכה! קושיות חמורות נשארו בלבו – ונפגע… הנה, לדוגמא, ידוע וגלוי הוא לכל אנ”ש, שריבוע ריבבות עלמין, אשר אין לערך ומספר, כולהון רק קרן אור של אין-סוף, ברוך הוא, שנשתלשל למטה בהשתלשלות אין קץ, דרגין ללפנים מדרגין, כדי להיצרף בצירופים וצירופים דצירופים, עד שישובו למקורן מזוקקין ומצורפין – דומה, פשוט בתכלית הפשטות, והוא, השוטה, שואל אחרי כל אלה: כיון דכל התכלית היא שיבה למקור – הרי, סוף-סוף עולם-דבריאה לאיזה צורך?… לכאורה הן יבין כל תינוק, בלי כל ספיקות, שזה מחסדי הבורא ית“ש לבל יאכלו בני-נשי נהמא דכסופא… ולמאמינים בי מאמינים דבר זה ודאי הוא, בעזרת השם, אלא שנשמתו של אותו האיש היא מקליפה נוגה, בחינת נשמת אחר, שקיצץ בנטיעות, כידוע, וד”ל… וי, סופו הוכיח על תחילתו, שבנסתרות לא היה לו עסק, כי יצא מרעה לרעה והחל להשפיק בילדי נכרים – ונתבלבל…
והכל זימזמו בשפתיהם, הכל ניענעו בראשיהם, הכל ניבאו, כי בקרוב יֵצא מדעתו, מלבד אלה, שטענו בחזקה, כי כבר מטורף-בדעת הוא להלכתו, שהרי כלום יעמוד לב באיש בריא לעזוב רכוש גדול כזה של ר' נתן? ואלמלי היה רק אפיקורס בלבד, לא משוגע ממש – היה בוודאי חוזר בו, והברירה הלא היתה בידו!
– ומאידך גיסא, וכי אפשר הדבר, באמת – חיזקו אחדים את הדעה הזאת, – וכי אפשר, שיחשוב אדם בכל המוחין במה שלא הורשה ובדברים שלמעלה מן השכל – ולא תיטרף דעתו עליו?!
ברם, נבואתם של מגידי מראשית אחרית אלה לא נתקיימה לגמרה! רשמי פני שלמה והתכּווצוּת קרני עיניו בשעת סערת נפשו העידו בו למדי, שלהוותו לא אבדה לו דעתו, שעוד לחשו הניצוצות הלוהטים באוּד המוּצל-מאש הזה.
היתה השעה השתים עשרה.
אִיצה, מבלי לשאול את פי, אם מוכן אני לשמוע, שב לסיפורו מיד אחרי שכילה לברך. ישבתי. נראה היה, כי היצור השתקן הזה, אשר מבטאו לא ברור ומילונו אינו מצטיין בעשירוּת נפרזה, לא ייעף ולא ייגע לעולם לספר את העובדה, המשמשת בתור מרכז לחייו, וכי במידה ידועה, עד גבול אפשרותו, הוא משתדל למצוא מילים נכונות וניבים מדוייקים בשביל לתאר את הדבר כהווייתו. ביותר הורגש זה, כשהחל להביע לי את כל מצב חייו הפנימיים, לפני החתונה ואחריה, וביחוד רגשותיו של התקופה בעת ההיא, ששב שמֶרקה צוֹררו לימים מועטים לב., עיר מגוריו, וישכור חדר למעון באותו הבית, ששכן בו הוא, אִיצה, את אשתו החדשה וחיו כאשר ציווה ה'.
– כפי פרנסתנו השתכרתי אז… וכמה היו צרכינו? שני אנשים… נו, השאר – היה כן: לי לא חסר דבר… מוכן הייתי לעשות כל אשר היא רוצה… והיא… גם היא שונתה לטוב, גאוותה הושפלה… לא התעמרה בי… ופשיטא, ללעוג בפני – חס ושלום! היא היתה ככל הנשים… ורק לקחת את אמי לביתנו – לזה לא הסכימה… נו, הלב כואב בוודאי: אֵם זקנה… אבל מה לעשות? לריב אתה לא יכולתי… אני חפצה – יהי כדבריה… ואמי סבלה, סבלה… אבל – הן… הן בעת ההיא, לכל-הפחות, תמכתיה… נתתי לה ל“הוצאותיה”… כי תגור באיזה מקום בשכנות… והלא רע היה שבעים ושבעה כשאחר המעשה עזבתיה לגמרי… בלי מגן ומחסה… (וכי ידעתי אז באיזה עולם הנני ומה שאני עושה?…) ה' האחד יודע מה היה קצה! האומללה… נשארה לעת זקנה כאונה בלב ים… העודנה בחיים עתה?… אוֹי-אוֹי-אוֹי, לעיתים קרובות היא באה אלי בחלום… פצועה ועיוורת… הלא רק בן אחד אני לה…
שעה קצרה דלה עינו של המספר לאפלה שבחלון, כאילו ביקשה לדעת משם אותו הדבר הנסתר… אחרי כן שב לעניינו.
– נו… אמרתי, אם לא בעושר, אבל במנוחה נחיה… ברוך השם! אבל… היינו דאמרי אינשי: “האדם יחשוב, והקדוש ברוך הוא ילעג לו”… הוֹ-הוֹ-הוֹ, כנראה, ה' לא רצה… עילג אנוכי… אין מילים בפי לספר הכל… לזה נצרך אדם מושלם… כחצי שנה, אפשר לאמור, חייתי ככל האנשים… אחר כך קרה הדבר הראשון… היא… היא… – הפילה ילד מת… לא טוב! צער מרובה!… ובכל זאת, אפשר שהייתי שוכח גם את הדבר הזה בקרב הימים, והיה – נו!… אבל בעוד זמן קצר, אחרי “הדבר”, בא פתאום הוא, העוכר ישראל, לעירנו… “דבר-שטות ייזכר” אמרי אינשי: אני זוכר, שבשובי אז בערב הביתה ואמצאהו שוכן בחדר השני – לא ידעתי את נפשי… לא ידעתי נפשי מרוב צער… מה? מה? – איני יודע בעצמי… לא טוב – ודי… לבי הגיד לי, אמנם, הגיד… מיום בואו נשתנה הדבר תכלית שינוי…
וכאן פּוֹרטו כל צדדי השינוי: ציורים שונים ומעשים רבים, שבאו בגלוי ובסתר כאחד, רגשות מוזרים, מענים ומדאיבים, של הכרת שפלות עצמו, של בושת מפני חטאי אחרים לנפשו, של קנאת גבר רפה בחזק ממנו, של תקוה נכזבת פעמים רבות, של הכרח להודות באפיסת אוניו להכחיד הרעה, של יראה מפני שחוק הבריות והצורך להעלים, לדום, בהתפלץ הלב מלעג שאננים – והכל היה כמו מטושטש קצת ובאופן משונה… באחת: “דראמה” קטנה, פשוטה ומצויה, הועמדה באותם החדרים הצרים, דראמה, שהנפשות הפועלות בה תוכלנה להיות רק מהמין ההולך על שתים…
וכך הגיע איצה בסיפורו עד לאותו הבוקר, שדיכאהו כלה ויבֵא את השינוי המוחלט בחייו, ויסיעהו מעיר-מולדתו, ויפרידהו מעל אמו האובדה, ויחזירו ימים רבים על הפתחים בתפוצות ישראל, ויביאהו, לבסוף לה., העיר הנכריה לו, להתגולל בקלויז, ערירי, גלמוד, בדד – ולסבול חרפה ומצוקה גדולה כיום הזה.
– זה היה כשישה או שבעה חדשים אחרי בוא הממזר ההוא, בתקופת טבת. היום קצר, והעבודה בלי שיעור: צריך להספיק מים לכל בעלי הבתים. הלילות, להפך, ארוכים… ועל כן היה מנהגי בימי השבת לשכב לנוח תיכף אחרי ארוחת-הערב ולקום בשעה השלישית, לערך, ללכת לקלויז “חברה משניות”, לאמור “תהילים” לאור הנר. עליך לדעת, ידידי, שבעיר-מולדתי יש, אמנם, כבר בני אדם, המנוערים מן המצוות, אך יש שם עוד יהודים אחרים לגמרי: בימות החורף בשבת – הקלויז “חברת משניות” פתוח כל הלילה. – ובכן… השכמתי גם אז, כמשפטי, ואתלבש, ואצא בלאט ובחושך על בהונות רגלי לבלתי אעוררה… לבי היה נשבר ונדכה למדי גם בלי זה ולא אביתי לעורר עוד לעגה… הם הלא היו לועגים לי וקוראים אותי בשם “ירא שמים”… שניהם כאחד היו טובים… בבתי-חרושת עבדו מימי שחרותם… תורה לא למדו – ומה יש לדרוש מהם? כי יהיו יהודים כדבעי? אֶט!… ואמנם, בנשף אשר לפני הבוקר ההוא, באתי רעב ומצונן ועיף – שבור ממש – מבית התפילה… אני ממהר לקדש על החלות… היא שם בחדרו… נו, דבר רגיל… “מלכה! מלכה! קידוש!” והם – חה-חה-חה! בצחוק מופקרים… כאלה “הגויים”, הלועגים ליהודי… ולמה אני מספר לך, ידידי, כל אלה? – להגיד לך, כמה היה לבי נמס, וצערי – אין לשער… לדבר עמה בזה… ידעתי, כי אין כל תועלת… ומה אדבר? אך לא!… אני אומר דבר שקר: פעם אחת לא התאפקתי ואחל: מלכה, כך וכך… איני זוכר בדיוק מה דיברתי… היא שכבה על המיטה, ואני יושב – ואיני יודע, מאין נמצאה לי אז לשון כזו… אבל,ידידי, מה תדמה, עשתה היא? – אשה… כראוי לא דיברה… לא דיברה כדבעי… לכתחילה כמו נתעצבה וכעסה… אחר כך – צחקה… “לדבר רק עמך, אִיצה בעלי?… חה-חה-חה!” נו… וכשהיתה היא צוחקת, ידידי, היו נעשים בלבי נקבים, נקבים… אוֹי-אוֹי-אוֹי… עולם טוב! נוּ, מה יש פה להאריך? אשובה לענייני… במה אני עומד? כן… יצאתי, ואעזוב את דלת הבית בלתי סגורה, כמימים ימימה… הלבנה האירה – “מחיה נפשות”… נהניתי מאוד על אשר השכמתי קום… לקוֹר החזק הלא הורגלתי, ברוך השם, ובבואי לבית-המדרש החמתי עוד את עצמי היטב-היטב אצל התנור… אני הייתי מהראשונים… ואשב לא הרחק מר' אברהם, זכר צדיק לברכה… ר' אברהם הגרודני היה אז עוד בחיים, והיה “מגיד” חומש בבית מדרשנו… כל השומעים עוד לא התאספו… ישבתי – והוא זכרונו לברכה, למד בפני עצמו “מדרש”, או ספר אחר… מאין לי לדעת? “עם הארץ”, בעוונותי, מאומה לא למדתי… אבל… באמת, אף שלא הבנתי לימודו, הרגשתי עונג-שבת באמת ובתמים, וגם דעתי נחה מעט… אה, יסלח להם הריבונו של עולם… שלא כשורה ינהגו עמדי – יהי ה' עמהם!… האשמים הם?… אנשים פשוטים… אינם יודעים איך להיות יהודים כדבעי… ניחמתי את עצמי, ניחמתי… הטיתי אוזן ללימודים… אך… גם בלאו הכי הינני, ברוך השם, בור שאינו מבין דבר – אך אז הריעותי להבין מבכל ימי השבת… אין הדברים נכנסים כלל לתוך אזני… כמעט שאיני שומע, כחרש מלידה… והלב – טיוֹך-טיוֹך-טיוֹך… בלי הרף… אף רגע… התשמע? – כטקטוק השעון ממש… “הלב הוא נביא”, אמרי אינשי… וזאת אמת? מה אתם אומרים? אני אומר את ה“תהילים” בלי דעת כלל… חוזר על עמוד אחד – עשר פעמים… ובקרבי כמו איש אחד יושב ומתגרה בי: “רחמנות עליך… רחמנותה גדולה… מה הם חייך?… ככלב הנך בביתך”… כאב, ידידי, כאב אָנוש!… בקיצור, הבוקר האיר, כל היהודים כילו ללמוד וייכונו להתפלל ותיקין. אני גם כן הייתי מתפלל תמיד במנין ההוא, ואח"כ הייתי הולך לביתי לשתות “ציקוריה”… ואז, ידידי, בבוקר ההוא, – איני יודע איך היה זה, גמרתי אומר להתפלל במנין השני וללכת, לעת-עתה, הביתה… איככה אומר זאת? – איזה רוח משכני לביתי, להוותי, או – מי יודע – שבח לריבון העולמים!… אצלנו היהודים הלא לא דבר קטן זה… “אשת איש”… שכחתי, איך אמר הרב כשבאנו להתגרש… מלה חמוּרה… הוֹ!… הא? מה אתם אומרים?
– נוּ…
–נוּ, אני שב לביתי, ניגש אל הפתח – נעול! ואחל לדפוק… אחת, שתים, שלוש… תמיד הייתי בא בשעה התשיעית, והייתי מוצאה ערה, ולא ידעתי מנהגה: היורדת היא לנעול את הפתח אחרי לכתי אם לא? בקיצור, אני דופק עוד… אני דופק כרבע שעה… אין פותח!… על לבי לא עלה, בכל זאת, כל דבר רע, חלילה… ידעתי, כי הם מצחקים, משתעשעים, מתאבקים יחדיו, וגם זה דבר לא טוב מאוד – אבל… מה?! וכי “משומדים” הם? בקיצור, אני דופק עוד… וכל דפיקה דופקת גם בלבי: סטוּק-סטוּק… בשרי סמר… חם לי וקר – אין פותח… אני ממהר לפתוח תריסי-החלון ולדפוק בשמשות… לנגד עיני חולפת בחיפזון בריה לבושה לבנים… אני הלא הינני בעל-מום, ברוך השם, היטב לא אראה, ואדמה, כי זו אשתי הולכת לפתוח… אני מחכה ומחכה – אין איש… ובכן, מי זה עבר? הא? בלבי – “חלשות” ממש… האומנם?… נכון הדבר כנכון היום… אַי-אַי-אַי… אוֹי-אוֹי-אוֹי – – –
פני המספר התכווצו. עינו הפקוחה נמלאה גם היא חרדה והעיוורת התנודדה. לפי ראות עיני, אמנם, עוד רבות היה את לבבו לספר מחייו ש“אחר המעשה”, אחר שנודע לו… אך שלמה, שהתעורר משנתו ע"י שיעולו, הפסיקו לגמרי, בהתנפלו עליו בטענות ומענות על אשר יספר כל עיקר… למה? – הוא שואל… – מי ישמע? מי יוכל להועיל?
– שִכבו, פתאים, שכבו! לספר סיפורים יָשבו!… הא? – יסורים… במי האשם? נוּ, למה? למה? למה כל הדברים? – נו!…
אִיצה נבהל, בחשבו כי רעו ישן הוא, וכי מתוך שינה הוא מדבר את דבריו, ובהחילו בדממה לסגור את החלונות ולהיכון לשכב, מילמל בפני עצמו, שאי-אפשר להתאפק, אי-אפשר, בלב… בלב…
– שכב גם אתה, ידידי! – הפסיק, לאחרונה, את התנצלותו ויפן אלי – כי עליך הלא לקום במהרה… בעוד שלוש שעות… הוא איש קשה… השַׁמש… איש קשה… כמעט כקצין, כגבאי… רק מפניו… מפני קצין… הוא ירא בעצמו… והיה, במצאו אותך פה, ירים קול-זוועות: אִיצה! אִיצה! רגלך בל תוסיף להיות פה… לגנבים אתה מניח פה לישון… חה-חה, בעיניו כל דל – גנב… הא, מה אתם אומרים? –
– אנשים ישרים! תפח רוחם… כרסים עבות… דם עניים… – הגה השיכור בקול חצי-ישן.
– גם לישון לא יוכל… – התאנח אִיצה – הוא אינו ככל השיכורים… צרות… מילא אני – נוּ… אבל איש כזה… איש כזה…
שכבתי על הספסל ובקשבתי לקולו של איצה, ששח בלחישה, כי אם יגורש – לא יירא… אין רע… גם בלי זאת הוא צריך לשוב אל אמו… ה“יארצייט” של אביו הוא בי"ז בשבט – ולה הוא בן יחיד… “קדיש” יחידי… הוא יצבור מעט כסף… ב. רחוקה, רחוקה, אבל הוא יחזר על הפתחים עד בואו שמה… “קדיש”… – ויישן.
השיכור שכב פרקדן והשתעל. בשיעולו כמו צילצל הד קריאתו: הבל בהחלט… הבל בהחלט…
רגעים אחדים טבעתי גם אני בזרם רגשות מדכאים ומכלים: הוי, מה ל אלה, מה? – אחרי כן נזדעזעתי וכל חושי התקוממו בי: לא, לא, לא…
וכעבור שנת נדודים של התעסקות תּוֹכִית בשאלות עולמיות, נתגברתי וקמתי, מדאגה בדבר, פן אירדם ובא השמש הראשי, והפלה את מכותי ורע גם לאִיצה בעבורי, – ואצא החוצה.
הגשם פסק, אך השמים עוד לא היטהרו, האוויר לא צוחצח, כוכבים אין, עמוד השחר לא עלה, הרוחות המזיקות לא חדלו מהפיח…
מאחרי היה צל-חיים, צל מעשים, צל אנשים; ולפני – חשכה שבאורה? אורה שבחשכה?…
הס!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.