א

כשמגיעים ימות החמה, יסוריו של זלמן מתקשים ומתעוררים ביותר. קשה לו התחלת-זיו זו מכל תקופות השנה. ותיתי להם, לבאים באותה עונה אל חנות הספרים של ר' עזריאלי מו“ס, שזלמן משרת בתוכה; וברוכים ביותר הטרחנים והסרבנים שבהם, הדורשים שיהיה גל של ספרים מוּשם לפניהם והעומדים שעות ארוכות על המקח, בבררם איזה ספר. בני אדם הללו אינם יודעים בעצמם כמה גדולה היא המצוה שהם מקיימים בשהייתם זו: לשעה, לכל-הפחות, לשעה אחת, הם, מבלי משים, משׁיאים את דעתו הסואנה של המשרת לענין אחר… ברם, יש שזלמן בעצמו בודק ומוצא, כי יחד את ה”יישר-כוח“, שלבו אומר אל קוניו, הוא חש גם מעין הרגשת אי-רצון מטושטשה, יען כי אלה ה”מיקחים והמיתוֹדוֹת והצרות, ימח שמן" באים ומפריעים אותו מהתמדת העלאת-זכרונותיו וגוזלים ממנו את הרטט הסוער של התמכרות נעימה…

זלמן אוהב את הבדידות.

היו ימים אשר בהם אהב זלמן גם את הקריאה התכופה. בעת ההיא “שתה בצמא” את הנאַנות“, ה”קאַמאֶליאנדאַמות" ו“הנקבות המרות” – ה“סחורה האמריקנית” שבחנות – יחד עם פרקי-המוּסר של “ספר הברית” בדבר הניצוצות ההולכים בשביה על-ידי אותו “העוון הנורא”… ואולם בעיתות האחרונות היה לו כל זה לזרא; הוא התחיל ממאס בקריאה בהחלט והתחיל לאהוב את הבדידות בבטלה. על פי ההרגל יש, אמנם, שישוב, כשהוא נשאר בדד, אל הדפים הפתוחים לפניו תמיד על השולחן, ואולם לא יספיק לעבור על שורה אחת, וכבר המראה הקטנה נתונה מחדש בין אצבעותיו, והוא בטל… ושוב הוא יושב ומסתכל בעיני חוקר-טבע עמקן בבבואתו הנדכאה…

בעיקר הדבר, אין בבואתו נדכאה כל כך; אדם בריא הוא; לכל הפחות, היה יכול להיות בריא בוודאי, לולא אותה הצרה. אין הוא רזה כלל. אדרבה, פניו מגושמים ביחוד – וזה כל האסון. צבע משונה? לא לבן, ולא שחרחר… אַח, לוּ היה חיוור, לוּ… אבל לא! זה האודם משונה הוא, משונה ומוזר – “אֲדוֹשֶם” ירחם. אודם רצוץ… והרבה בו מעֵין עפר הארץ; ועיניו… עיניו הלא נמקות לגמרי, דומות למלאות-אבק… וגם זה אין עוד העיקר… העיקר הוא – האבעבועות האדומות-הלבנות שעל כל פניו! בולט מצחו, להכעיס הוא בולט; בולטות לחייו – ושחין האבעבועות פורח עליהן… פורח וצועק ומספר לכל על דבר אויבתו המבישה והזוללה… איום הוא קול האבעבועות…

ומלבושיו?.. הלא אין נורא מה“טוז’ורקה” שעליו!.. ר' עזריאל אינו איש רע, ובלי ספק היה מתרצה לתת לו מראש מעט מ“שכירותו”: הלא גם לו, לר' עזריאל, חרפה, כי יתהלך משרת חנותו בבגד כזה. ואולם הוא, זלמן, בעצמו אינו רוצה… ירא הוא, פן יורע מראהו אז עוד יותר… מוטב לקחת את הכסף ולשלוח לאמו האלמנה: אחותו צריכה להינשא… ואולם כל זה, כל זה – אין עוד זה… עיקר הצרה, עיקר הצרה… ריבונו של עולם, הלא באמת דומה הוא לקוף או לדוב! אין בכוחו לעשות אף תנועה קלה אחת, אף תנועה רצויה אחת, כמו שהם עושים; אין ביכולתו לצעוד כבן אדם – זהו העיקר…

הנה קיץ. אז, בראשית הקיץ, לפני ארבע שנים, החליף את עבודת המלמדוּת בשירות בחנות. ארבע תקופות-קיץ וארבע תקופות-חורף עברו עליו, איפוא, בין קירות החנות הזאת. בזמן האחרון, בהיותו בכפר בידובקה, מלאו לו תשע-עשרה שנה… ובכן הנהו כעת כבר בחור בן… בן… אויה!..

בימות החורף… עד החורף האחרון, למצער… הקור שבחנות, לכל הפחות, היה מגן עליו קצת, מסתירהו, מחביאהו בסתר כנפיו… וגם לר' עזריאל אין אז עסקים אחרים והוא יושב לרוב אתו. סוף-סוף – הצלה פורתא: מחיצה דקה, אבל מחיצה היא, סוף כל סוף, מציאותו של בעל-הבית מפני ההרהורים! –

ועכשיו… עכשיו… ימות-החמה… לבדד… אין משבית…

ימות החמה… חמימותה של זו השמש הלוהטת פולחת כליותיו מדי רגע; הענפים המתנועעים של האילן העומד בקצה הרחוב מזכירים לו את הוותו; הדשאים הירוקים מסביב לכיכר-הסוסים, מקום דירתו של בעל-הבית שלו, מתגרים בו מדי ערב באכזריות המיוחדה של הטבע…

צוהל הוא המונו של כרך; הכל שוקק… ואותו המין הרע והאכזרי הסיר מעליו את חיתוליו, את “קוֹפטוֹת”-האריג השחורות והעבות של החורף, ומתהלך הוא בחשָׁנים קלים, לבנים ומתנוצצים… והן פוגשות בו, בזלמן, ומבטן מלא גאוה ובוז… מבליטות הן את עצמן… אפשר כמעט להישבע, כי במתכוון הן מבליטות את המקומות היפים שבגופן הארור!.. וממנו הן מסירות את פניהן בלעג נסתר… לא… בצחוק גלוי!..

ריבונו של עולם, הלא אי-אפשר כלל לצאת החוצה! בלכתו אל החנות מתגנב הוא ובא בסימטות המעוקלות, במבואות שמן הצד… מה חדל הוא… אין הוא יכול… כן, אין הוא יכול להגות באמו ובאחותו, אין הוא יכול להיוועץ במה לעזור להן… ה' אלוהים הוא יודע, שניחומיו נכמרים, שרחמיו הומים, שרחמנותו בלי-משוערה… אבל אובד הוא – אין מפלט…

---

ביום השבת בצהריים אחרי סעודת-שחרית, בשעה שהזבובים מזמזמים בנצחון וּמפריעים את הדממה שבבית, בשעה שהכל ישנים שנת-תענוג, זלמן בא, לוקח כר ומניחו למראשותיו על הספסל שבחדר-האוכל, חולץ נעליו ושוכב. ועל משכבו עולים רעיונותיו. מתחילה עולה בדמיונו זכרון אמו האלמנה, שוכנת ההקדש בעיר הקרובה הקטנה; אחר כך הוא זוכר את אחותו היחידה העובדת שם בבית-חרושת לעשיית-פוזמקאות; אחר כך חושב הוא על דבר העזרה הנחוצה להן; לסוף, חושב הוא גם על כל ימיו שחלפו וכלו… ואולם כל המחשבות האלה כבר נגמר בישולן מאז ואין הן דורשות זמן רב בעלוֹתן – עולות ומסתתרות תיכף. אז מתהפך זלמן על צדו השני ומתחיל להרהר על חייו בהוֹוה. עשרה רובלים הוא מקבל בשכרו לירח, ו“לגדול” בעתיד, כשאר בני-אדם, כשאר משרתי-חנויות, אין לו כל תקוה. הן ספרים אינם מאנוּפאקטוּרה… אֶה, נחוץ לישון…

הוא סוגר עיניו – ונזכר, כי כבר מלאו לו עשרים ושלוש שנים. הוא קופץ ממשכבו וניגש בפוזמקאותיו על ראשי אצבעות רגליו אל החלון. לא נכחד, לא נכחד ממנו, כי עינויי-תאוותו יתקפוהו, אך נפשו שוקקת לראות דמותה של אחת מהן – ויהי מה. קצר רוחו…

וביקום זרוע אור שָׁלֵו, ובחוץ מטיילים בחורים ובתולות יחדיו. כולם כמו עוברים אל מקום אחד. בהרות של עבים גונוניות בדמות חיות רובצות במרומים. חמה…

זלמן ניגש עד השולחן המכוסה במפה של שבת, מוריד פניו ומסתירם בכפות ידיו; כולו כאיש נושא משא לעיפה; כשרון המחשבה מסתלק ממנו; כל נשימה יוצאת מתוכו כמו שוועה; כוחותיו תשים – – –

ולאחר שעה, כשהוא הולך ברחוב להתפלל מנחה וצעדיו נחפזים ונמהרים, כאילו בורח הוא ממבטי הבריות, והזיעה עולה על מצחו, ודמיו קרים, – הוא תמיה:

– האומנם גם עתה, אחרי אותו הלילה? – – –

ונשף הקיץ, העושה בלהטיו, בא. מוצאי-שבת. זלמן יושב לבדו בתוך מדבר הניירות והאותיות שבחנות – והזכרונות של כל אותו הענין עומדים ועוברים בלולים בתוכו, והוא זוכר בו ובתמיהתו, בה ובסוֹפה, ביום הזה ובלילה ההוא.

ב

לזוגתו של ר' עזריאלי, נרו-יאיר, שלא הצטיינה בנוי מיותר, ושנוסף על זה היתה כחושה וזקנה מבעלה הנכבד, לא היה שום מזל בנוגע למשרתות.

כוונתה של אותה אשה היתה רצויה למאוד: מעודה דיקדקה רק שתהיינה המשרתות שבביתה לא צעירות ולא-יפות, ומה עושה הבורא? הבורא מכעיסה ב“משלָחות” רעות ועצלות.

נפלא הדבר. זלמן זה משרת בחנותם זה כארבע שנים, ועדיין לא נשמע, כי ידבר בקול רם. והללו, המבשלות, אין כוחן אלא בפיהן. נרגנות ומעיזות פניהן. לא איכפת להן, כי תרבה בהוצאות ותשכור עזר להן; עזר מיוחד לכביסת-לבנים, למשל, הנשמעה כזאת? “חתיכות בשר” כאלה! כלום חולות הן לעשות הכל בעצמן? לא נשאר לה, אלא… אלא להתקיים לגמרי בלי משרתת!

הנה בחורף העבר, אחרי ששילחה מביתה את אבדוטיה הערלית, לא מצאה את הנאותה לה, למרות כל טרחותיה הרבות והעצומות, עד אחר חנוכה. מאחרי הימים הנוראים עד אחר חנוכה – הלא זה משך של שלושה ירחים! תמהה היא, איך נשארה בחיים…

והאחיות של עכשיו גם הֵנה טובות!.. עוד בראשית ירח חשוון הריצה מכתב לשרה שלה, המתגוררת ברוסיה-הקטנה, ארץ מגדלת שפחות בריאות וחרוצות, כי תטרח ותמצא בשבילה איזו אשה באה בשנים לשרת. והנה כשני חדשים לא היתה לה כל תשובה, ולסוף, כשנענתה כבר למזל טוב, – נענתה בפלונית, בציפה זו!..

ושאתם אומרים: השפחות. אוי, השפחות הללו! באמת, הלא גם לכזב כבני-אדם אינן יכולות. הנה ציפה זו, מיד בבואה העידה בעצמה, כי אין לה פה כלום: לא קרוב ולא גואל. ואחר כך נולדו לה פתאום גם שארי-בשר חדשים, שהתחילו להיות יוצאים ובאים אליה. אולם – פ’ה: בעלת-בית שכמותה אינה ילדה פותה. היא יודעת מה טיבם של אלה הנכנסים, ובחדר-הכיריים שבביתה היה לא יהיה כדבר הזה!

ג

ציפה היתה עלמה כבת עשרים. ממוצעת-הקומה ובעלת לחיים חלקות ופורחות. מעיניה החומות, פניה המוארכים ומכל יצורי-גווה המלאים נשקפו מסילות-העלומים ורטט של תשוקת-החיים.

ואז, בערב של היום הראשון לבואה, כששב זלמן מן החנות וירא את הפנים החדשות, התעבה ביותר האודם המשונה שבפניו. חדוות-ציפיה גוזרת-הלב נכנסה לתוכו פתאום. והחדווה הזאת היתה מין “וַיִחַד”, עֵרב של שמחה ושל חידודין… מחשבות-יסוריו, שפרחו עד השעה ההיא באויר בעלמא, התגלמו ביחס לנפש צעירה מאותו המין, שנמצאה אתו בצל קורה אחת…

ומאז לא חדל יומם ולילה להרהר על אודותיה, על כל אבריה וגידיה, על זוהר עיניה וכנפי-שמלתה, על נחירי חטמה ושיפוע-חושנה.

במצוקת-נפש עזה הגה, כי כל זה יימשך ככה לעולם, עד נצח… ואולם לוּ גם היתה לו היכולת להסיר את רגשי-תאוותו המדאיבים, לא היה רוצה. הוא היה חושב לו אז לאסון גדול, לוּ היתה היא עוזבת את הבית לבלי שוב אליו עוד.

הוא חשב ברגש מר: מדוע חורף עתה? בקיץ הלא היה אפשר לו ללון בחנות, ושם היה אולי יכול לישון, בעת אשר עתה, בהיותו בחדר הסמוך לחדרה, שנתו נגזלת, נגזלת… ואולם במעמקי-לבו שׂוֹשׂ שׂשׂ על אשר אין מוצא לו. נעימה, נעימה עד לבלתי נשוא, היתה לו המועקה לשכב כל הלילה ער, מוּטל על הכר בעינים עצומות ולחזות אותה מתוך התוהו ובוהו… דומה היה אותו תוהו ובוהו לשחור המנוקד, שהיה רואה בילדותו בציור-המבול שבסדרה “נוח” ב“חומש עברי-טייטש” של אמו…

…פעם אחת… הוא זוכר: בשבת “ויחי” היה הדבר… (ובאותו ערב שבת הביא לו החייט את המַנטול החם שתפר לו אז). ר' עזריאל ורעיתו כבר הלכו לבית-המדרש, והוא, זלמן, עשה כה וכה, בפנים קודרים מאוד, כשהוא משלה את נפשו, כי עוד לו לנקות את בגדו החדש. ואז נכנסה היא אל החדר לעשות שם סדרים. הלבשת הבוקר שלה היתה קלה, מלוכלכה קצת. תחת להחל בהדחת הכוסות שעל השולחן, התקרבה אליו, ותאמר:

– זלמן, בקשה אחת גדולה-גדולה לי אל כבודו –

אויה! כמה פעמים הגה ברתת על הקושי לבוא עמה בדברים, על אי-האפשרות הנוראה לבוא עמה בדברים, וכשהגיע השעה – לא עמד בו לבו ומלים נעתקו מפיו.

והיא הרגישה במבוכתו, ותשלב את ידיה תחת שדיה, והדיבּורים השתפכו מפיה כגל של אגוזים. לה דרוש לכתוב לאבותיה. היום שבת, אבל מחר היום הראשון בשבוע: החנויות תהיינה, איפוא, סגורות עד חצות היום. הוא הלא יודע לכתוב, והוא הלא יעשה בשבילה את הדבר הגדול הזה. אל ידמה, זלמן, כי אבותיה הנם פחותי ערך. חלילה, חס ושלום, אל יחיה בטעות. אבותיה הנם, ברוך השם, בעלי-בתים, אמנם לא עשירים, אבל בעלי-בתים. הם לא הסכימו בשום אופן, כי תסע לשרת, אלא שהיא לא שמעה לקולם. מה יש לאַבד בעיר קטנה? לדעתה, רק בעיר גדולה אפשר לבן-אדם לראות חיים. ולו, לזלמן, יש אבות? רק אֵם? ואב אין? ואחות? יש? מדוע הוא כל כך בלתי-מעורב בין הבריות? כלום איננו בחור? כלום נפשו אינה נכספת כלל לבוא בסוד עלמות? האמנם אין לו כל צורך להתבדר קצת? היום לפנות ערב הלא יֵצא לטייל עמה מעט? האין זאת?

– שֵׂיה, שֵׂיה היא… – הגה זלמן על אודותיה בלכתו לבית-המדרש. והרעיון, כי בסיבת השׂיה הזאת יאחר לבוא עד אחר קריאת-התורה, היה נעים לו מאוד – ובאמת… ריבונו של עולם… לוּ רק היתה היא מרוצה…

ובכל שעת התפילה ובכל אותו היום לא הרפה ממנו הרעיון החדש. דמיונו דאה על כנפי רוח. כל חשבונותיו משכבר הימים, כי לו, לאיש שכמותו, אין כל תקצוה וגם אסור להטיל ריחיים על צווארו, ביחוד שהלא גם בחזו, גם בצדו, גם ברגליו אין מתום, – נמסו ונתמזמזו ביום ההוא כאבק פורח. מה? אינו מפרנס? אבל מה שייך “מפרנס”? כלום למטעמים הוא צריך? לו אין צורך בשום דבר. הוא לא ידרוש ממנה כלום. הוא ישליך את נפשו מנגד וישיג את כל הצריך. הוא ישאנה על כפיים. ריבונו של עולם!..

בעל-הבית שלו, כל מבקרי החנות, הכל, אמנם ילעגו לו: בלי נדוניה, ושידוך כזה לא ייעשה… אבל למי הוא צריך? עתה החובה עליו רק להתחיל לקמץ בהוצאותיו. הנה זה לא פעם נדב לדברים שונים יותר מכפי כוחותיו… ואולם עתה הלא אחרת…

ורק לרגעים היה הקרח של הכרת-המציאות מתגנב לתוכו, צף על פני גלי הרהוריו ולוחש לו, כי אחרים בנדון כזה מתקרבים עד כה וכה, משתדלים למצוא חן… והוא… הוא… מה הוא עושה? הוא עומד לפניה כגולם. אינו יכול – לא לנוע, לא לדבר. הנה הציעה היא לו לצאת לפנות ערב לטייל, שמע מינה, שאין הוא נמאס בעיניה… אבל כלום יכול הוא לטייל? כלום למד לטייל? כלום טייל מעודו את עלמה?.. מילדותו בין אנשים זרים… הוא יהיה לשחוק ולקלס. הוא לא יטייל, כי אם ייסרח בצדה. והיא גם גבוהה ממנו. ואפילו מַנטולו החדש, כלום מועיל לו, כאשר דימה מראש? אדרבה, מקלקל הוא… אה, אילו היתה היא מנטלתו ומביאתו לנקיק-סלע, למערת קטב, ושם היתה מביעה לו את אהבתה… הוא היה מאושר אתה ביסורי-רעב על אי-שומם… אך לעין רואים?..

ממחרת אותה השבת בבוקר לקח זלמן במין תנועה של משרת-בקודש את גליון-הנייר וכלי-הכתיבה, שהיו מוכנים אצלו לתכלית זו מבעוד לילה, וילך אל חדר-הכיריים. רגש-הציפיה המטושטש לאיזה מאורע יוצא מגדר הרגיל לא פסק מנפשו. הוא ראה בכתיבת המכתב לאבותיה מעין מחסה גדול לעצמו ולימוד-זכות על המעוות אשר עשה אתמול במאנו לטייל עמה. הוא נכנס בהזדעזעות-עצבים משונה, במהירות ובהכנה עמוקה להראות לה את רגשותיו. תיווכח היא, תיווכח, כי טעות בידה לחשבו לקר-המזג… וכשראה את בעלת-הבית שלו, התפלא מאוד, מבלי דעת בעצמו על מה הוא מתפלא: הלא בנוהג שבעולם, כי תיכנס בעלת-הבית בבוקר אל חדר-הכיריים. הוא נכלם וימהר לשבת באורח של כתבן-הפוליציה בכדי להוכיח לה, להאי איתתא, למה נכנס לכאן. והיא, אשת ר' עזריאל, אמנם לא נשארה שם זמן רב. אז מיהרה ציפה להשליך מידה בזעם את עבודתה: אוּ-אוּ-אוּ, הנחש! אין כל דבר מוצא חן בעיניה… ובהתרעמותה עשתה תנועת-לקיקה בשפתיה העבות קצת, מה שהיה מלבב ביחוד בעיני איש חברתה, קרבה אל הכיסא אשר ישב הוא עליו ותחל לפטפט על גודל הקור שבחדר וכיוצא בזה. הכותב שם פניו בגליון הנייר למען לא תתפרץ כל כך סערת רוחו…

– נוּ, אני אומר… ומה בדעתה לכתוב… צי… ציפ-ה?

לכתוב? אה, אמת אמת. יכתוב-נא. היא מבקשת. בשבילה יעשה זאת. אין מלה בפיה לערוך את גודל הטובה. היא הלא… ואולם הַידמה, כי היא זרה פה לגמרי וכי אין היא יודעת מוצאי-העיר ומבואיה? לא. אתמול התוודעה אל חברה שלמה בכאן, בבית אחד. שם משרתת אחת מבנות עירה. הוא אינו יודע אותה? פ’י, מה היא מדברת? מאין לו לדעת? הלא יושב-בית הוא. לאותה הנערה כבר היה “קנין” את אחד הבחורים פה. בחור נאה, מחולל, צורף, וגם טבעת כבר קנה לה. הוא אינו בן-העיר הזאת, וחפץ היה לנסוע לעיר-מולדתו, אבל גרוּנה – שם רעותה – אינה מאמינה לו את הנדוניה. מה הדבר בעיניו?? עד השעה העשירית בנשף יצאו במחולות. או, כמה התרגז נחש זה, גברתה הטובה, על איחורה!

זלמן מתאמץ להביט בפניה וממלמל: עיר גדולה… אנשים ישרים מעט הנם… צריך להיזהר… ולבו רועד, רועד: מה הוא מדבר? מוסר? כ“מגיד” הנהי בעיניה…

– נו, יכתוב נא! – ענשתהו היא בפקודה פתאומית – מה? נו, מִתחילה דרישת שלום לכל: לאביה, לאמה, לאחיה מוטיל ולאחותה דבורה… הבכירה. דבורה היא הבכירה, והיא, ציפה, הצעירה. לה, לציפה, הלא אין עוד שמונה עשרה שנה. ועוד יש שם שכן בביתם. בוכהאלטר רווק, והוא דבוק בה מאוד. אומר הוא, כי בלעדיה חייו אינם חיים. שושנים, הוא אומר, הנן לחייה. מה? לדרוש בשלומו?.. פ’י! כלום לא ראתה בחורים מעודה? דבר גדול! אמנם, היא משכה אליו חסד, ורק אמה מיאנה. בינה ובין אמה היו תמיד דברי ריבות, ותודה לאל, שנסעה משם. הוא אינו יפה… ואולם, מה בכך? היא טוענת, כלום כל הבחורים מחוייבים להיות יפי-תואר? והאי-יפים מה תהא אז עליהם? הוֹ, היא אומרת לאמה, הוא מקבל שלושים רובלים מדי חודש בחדשו… וזלמן כמה הוא מקבל?.. כתב ידו טוב הוא. מה עליו לכתוב עוד? יכתוב עוד, כי טוב לה פה, ברוך השם, והיא מקבלת חמישה רובלים לירח, ובעלת-הבית שלה היא צעקנית ורגזנית –

– ומה היא הטובה? – מלָאו לב זלמן גם להתלוצץ קצת, למרות המחשבה הנוראה, אשר עדיין לא חדלה מגזור בו לאמור: “צעקנית ורגזנית” זו גופא הלא יכולה היא, אם תישאל להכזיב את תשובתו לפני רגעים אחדים לציפה על דבר כמות שכירותו… עשרים וחמישה רובלים…

וציפה גילתה את שיניה הלבנות והחזקות. בעלת-הבית שלה? חַה-חַה-חַה. הדבר תלוי ברצונה. שלושים “מקומות” אחרים כבר מתחננים לפניה. אך גם זו עוד לא תניחנה ללכת מאתה. לבשל היא אמנית גדולה. מטעמיה ראויים לעלות על שולחן מלכים. ר' עזריאל יוצא מעצמו מרוב התפעלות בכל סעודה. והנה גם הוא, זלמן, בכאן. הוא איש טוב, לפי ראות עיניה. אם רק תמצא לה עת חפשית תלמד ממנה את מלאכת-הכתיבה. הוא הלא ילמדנה, האין זאת?

…ללמוד את מלאכת-הכתיבה, אמנם, לא מצאו גם שניהם שעת הפנאי, ואולם מאותו היום ואילך התחילה ציפה לספר לזלמן בפרטיות מכל אשר אתה…

זלמן יראה מדיבת-לשון, אם לא ילך בשבת לבית-התפילה כלל, ואולם יצרו היה משיאו לזה. באותה שעה היתה ציפה מראה לפני עיני “מבינותו” את כל הדברים החדשים אשר קנתה בעד כסף שכרה, מספרת באזניו בתמימות נחמדה את כל החדשות, שאירעו שם בבית-מחולותיהם, את כל הנצחונות אשר היא נוחלת על צרותיה. בשבוע האחרון הוּפר ה“קנין” שבין גרוּנה חברתה ואותו הבחור. את הטבעת לקח זה ממנה בחזרה. וקולה הניחר קצת נעים לזלמן כל-כך, מלבבהו, מושכהו… והוא עומד וקורא תגר על עצמו. מדוע אז… אז… הן הוא חלם מתחילה כל-כך על אותו הרגע, רגע מסירת-המכתב לתוך ידה ממש, רגע נגיעת אצבעותיו בבשר כפה… ולסוף… לסוף… רק התאדם… רק להתאדם הוא יודע…

היא גמרה אומר לתפור לה “קוקטקה” כשתקבל שכר-החודש הבא… וזלמן עומד ומסהיד בעצמו על זה, שהוא… הוא… דורש את טובתה… והיא… היא… הלא י… יפה ו… וטובה גם בלי מלבושים יתירים… ומוטב היה ל“חשוך את הזהובים האחדים”. – ויודע הוא, שאין כל זה ממה שצריך היה לדבר, שאין כל זה ממה שצריך היה לעשות, ממה שהיו אחרים עושים במקומו, ממה שהיו הכל עושים; ובצאתו, לאחרונה מעל פניה הוא נושך בשרו בשיניו וגונח:

– כסיל… כסיל… כסיל…

ד

…ואת אותו ה“אחר”, את אותו “לא-הוא”, את אותו המאושר בלי כל שאלות קודמות, אשר הכל נעשה אצלו “חד וחלק” – ראה זלמן עין בעין, כשהתחיל להיות יוצא ובא אליה זה בעל השפם הארוך, הרך והעשוי בטעם, אשר כה הרבתה היא לדבר עליו ולתארו.

בסערת-נפש עזה ומדאיבה היה זלמן מתגנב ומסתכל, כשהוא רואה ואינו נראה, באיזה אופן הלז בא עמה בדברים ואיך הוא יודע להתהלך ואיך הוא עושה קמעא-קמעא את תנועות התקרבותו…

ובתקופה הזאת, יש אשר באחד מבין-השמשות של השבתות, כשהיה הוא שוכב בחצי-האפלה על הדרגש בחדר-האוכל והיא היתה שבה ממחולותיה בקוֹרסט בולט, שלא היה יאה לה כלל, ופניה מכוסים בזיעה מעיפות והתרגשות פנימית, היה רגש של גועל-נפש מתעורר בו אליה. ברם, תחת זאת היתה מחשבתו עליה לאחר שעה גסה ביותר.

באימה יתירה היה הוא הוגה אז גם על ניבול-הפה המשונה, העירוני, שבו היתה מתארת את אופיו של ר' עזריאל הנכבד, בשביל לבאר את אי-רצון הגברת נגדה בימים האחרונים.

והגברת, אמנם, הביעה ברור, לאחרונה, כי אי אפשר לה עוד לשאת את כל תעלוליה של האָמה.

ומעולם לא היה מאמין לפני זה, כי יציאתה מן הבית תדאיב את רוחו רק במידה מצומצמת כזו…

…ולאחר כך… ירחים מספר, אחרי אשר לא ראה אותה ולא שמע על אודותיה כלום, בשבתו פעם בודד בחנות, נכנס אליו אותו הבחור בעל השפם, כמתכוון, לכאורה, לקחת לקריאה את ה“גיפטמישערין”, ואולם לסוף גילה ברור את מטרת ביקורו. וזהו הדבר: זה ימים אחדים, כי עזבה ציפה גם את מקומה החדש, ועל כן אין הוא, אותו צדיק, יודע מקומה איה עתה, ובדעתו, כי לפנים שירתה בבית בעליו של זלמן, הוא פונה גם אל זה האחרון בחיפושיו. בנאמנותו, עוד גדול אשרה של בתולתא דנא מה שאין הוא, בעל השפם, פוגש בה עכשיו בשעת כעסו. הוא היה מראה לה מי הוא. הוא היה מוכיח לה, כי הוא אינו נער קטן, ושבו סכנה להתקלס. מחשבותיו על אודותיה עד עתה הלא היו של אדם רציני, הוא היה מוכן כבר גם לכתוב “תנאים” – והיא מתחמקת ממנו! שיח ושיג לה את אנשי-צבא! השמועה עוברת, כי עד חצות-הלילות היא מסובבת אתם בשווקים וברחובות! במטותא, יודיענה זלמן, אם יארע לו לראותה, כי היא טועה, טעוּת גדולה היא טועה! היא לא מצאה את השוטה שתרַמה אותו. הוא יקח את המגיע לו – – –

…וככה לא ראה אותה הוא, זלמן, עד ערב אחד בשלהי ניסן, בלכתו הביתה מן החנות. על המדרכה ברחוב-המקולין נפגשו לו שתי נשים עוברות את דרכן בצעדים מהירים, אחת באה-בשנים, בעלת פנים של סרסורה, ואחת צעירה. פני הצעירה היו כמו ידועים לו, ואולם זלמן לא היה רגיל להתבונן ישר אל פני אשה, ורק אחרי עברוֹ כבר על פניהן הסב פניו לאחוריו… והנה הצעירה מַפנה גם היא את ראשה לעברוֹ. אז מיהר לגשת אליה.

– אַה, ציפה… – קרא לה בשמה – ואני לא הכרתי מתחילה… מה שלומה של ציפה?

האשה הבאה בשנים התייצבה מרחוק. לאור אחד החלונות מצא זלמן, לכאורה, את פני בת-שיחתו, כי הנם של זו הנמצאת בצרה, למרות מה שעל שאלתו ענתה, כי עתה היא במקום חדש, ברחוב הפוסטה, ובשכרה היא כבר מקבלת יותר מחמישה רובלים. בשפה מגומגמת ניסתה היא עוד להוסיף על שלום מצבה; אולם, לבסוף, כשהסיח הוא לה לפי תומו על ביקורו של אותו בעל השפם בחנות – נפל המסך לגמרי מעל פניה.

בלבו של זלמן, כשנודעה לו כל האמת, לא נתעורר כל רגש של רחמנות, ותהי להפך: נצחון קר היסס שם. הוא, איפוא, עמד בנסיון, ומה אילו היה הדבר נעשה באשמתו – הוי, מה נורא היה אז מוּסר כליותיו!

– ואולם עתה אסור לעזבה ככה בצב הזה – נמלך הוא אחרי עבור רגע ויבט לצדדים – רק איש בלי לב יכול היה לסגור עיניו.

ובעודנו עומד והוגה על הצורך לנהל בעצה את זו האומללה ולבלי לתת לה לעשות את המסוכן – והנה כאילו אפסה הביישנות שבפניה פתאום. מצחה הצר נתקשה ובעיניה התנוססה הכרת יתרון כוחה על זה הגבר עד היום.

– זלמן… יש לך פנאי עתה?

– יש, בוודאי יש פנאי.

התחילו ברכיו רועדות.

– רק המפתחות שבידי…

– תביאם אחר כך, או, יהיה כך… אבל דע לך… אני מתגוררת לא הרחק מזה… בזה הרחוב… בבית לוי-יצחק העגלון…

הוא הביא אז את המפתחות לבית ר' עזריאל – ולא ידע את נפשו. נו? מה זה הדבר העומד על דרכו? מדוע אינו הולך? מדוע אינו הולך?..

ה

…ובינתיים הגיעו ימות החמה. מנוחתו נגזלה מאז עוד פעם, ובהחלט. יום-יום היה מדבר משפטים את עצמו על עמדו אז בנסיון. מדוע נטל עליו לעמוד בנסיון? מדוע נטל עליו להצטדק הרבה? וכלום אין הדבר פושט כל-כך? וכלום אינו חוטא לנפשו מדי רגע ורגע? וכלום חיים כאלה חיים הם? הן הוא יוצא מדעתו…

נשמתו התמוגגה והתמרמרה. לא אומר ודברים היו לה; הרבה סימני שאלה פיעפעו בה בבלי-יודעים ומבלי אשר יהיה להם ניב-שפתיים. ומלים שונות תססו במוחו על דבר טבעו, תולדות ימי חייו וירושת דור-דורות, והוא לא השגיח בהן.

קשה היתה עליו עד לבלתי נשוא העמידה שם מעבר לשולחן אשר בחנות. נשף-נשף היה מתפרץ מאותה זווית, יוצא וניגש אל החלון, המקום אשר בו מונחים ספרים רבים לראווה. מתוך מכסה-האבק וחצי-האופל היתה מסתמנת לנגד עיניו תמונת אותה הערומה-למחצה על שער הרומאן “מאדאם באמבּאֶטה”, המעוּבד על פי בוֹקאצ’יוֹ בידי הארמאלין ונדפס בניו-יורק.

וחורק היה שיניו. ארורים… כשל כוח סבלו. הוא אינו רוצה ביסורים. הוא יעזוב את החנות כך וירדוף אחריה. אין צורך לו בחייו. אין צורך!

ובשנתו בלילות היה תמיד שם. הילולה וחינגה. רגליו בסד. היא לועגת לו בקול רם. הכל צריכים לה, אפילו זה, אפילו זה. וכאן הוא שוכח את המפתחות. ובחזירתו הוא מוצא אנשי צבא. והיא מצווה עליהם בקולה של חזירה: הכו את זלמן, פִּצעוהו, אתם גברים, והוא אינו גבר…

ובלילה ההוא – – –

---

…בשעה האחת-עשרה, כשאמר כבר לשכב על מיטתו – הוחלט פתאום הדבר בלבו. הוא לא שם לב להערת בעלת-ביתו, כי השעה מאוחרה מלכת לבית רֵעים וכי גם גשם החל לרדת בחוץ. הוא ידע גם בלי זאת כי סודו כבר נגלה לכל, כי מצפוניו ניבעו. כל דבר, כל נגיעה, כל שייכוּת לא היו לו לכל אלה. הוא גם לא יסתיר דרכו. הוא כבר נלאה נשוא. חייו? מצבו? מעמדו? הכל למותר. לוּ רק רגע קטן, לוּ רק רגע קטן…

האפלה והדלף הטורד שימחוהו. אין עוד שמי הקיץ הבהירים. קדרו, קדרו. רגליו נישאו על המדרכה כגלגלי מכונה כשאין אדון להם. וכשהיו טיפות-המטרה מטפחות בריסי עיניו ומסכסכות את חוּש ראייתו, היתה מתייצבת לנגדו בבהירות עצומה תמונת אותו הגוף. ואל דבר אחד התפלל, כשנסתמנו מתוך החשכה הלחה שלפניו החלונות המוגפים בתריסים של אותה הדירה המיוחדה – שתהא היא לבדה בחדרה בשעה הזאת! היא לבדה!

חמת-זאב ואכזריות-רצח עליה, על עצמו, על הכל, מילאוהו כולו. כן, גם הוא כאחרים, גם הוא מוכשר להיות כאחרים. הלילה – קץ. הלילה הוא יורק על ביישנוּתו וכיעורו. זה לוי-יצחק, זה בעל העגלה, לוּ רק יהין לגעת בו בלשונו – וידע את תנואתו. הלילה חדל מהיות זלמן.

…אותה הזקנה, שפתחה לו את הדלת הנעולה, ענתהו על שאלתו הראשונה, אם כאן הוא משכנו של לוי-יצחק, בהנעת ראש חיובית, ואולם על השניה: “הבביתה ציפה”? השיבה קצרות, כי אין כזו בביתם.

והוא גימגם: קרוב הוא, אח…

החדר היה ארוך ומרווח. בקיר אשר מימין לכניסה היו שלושה חלונות יוצאים אל החוץ ובקיר אשר משמאל – שתי דלתות אל שני חדרים צדדיים.

ובעוד שעמד הוא שומם ותוהה מה לעשות, כשההמיה שבקרבו אינה פוסקת: אַיה?.. איָהּ?.. – יצאה מן הצד אשה כבת ארבעים עם הֶמיון על שערותיה הצהובות-הפרועות, עם זרועות חשופות ופנים מכוסים בכתמי שינה. זלמן הכירה מיד. זו היתה אותה הסרסורה אשר ראה מתהלכת את ציפה באותו הנשף של שלהי ניסן. ומקולה העבה של זו היוצאת נודע לו, שרוזאליה בכאן, אלא שחולה היא קצת היום… היא תשאלנה כרגע… אם יכולה היא לקבל…

הוא נדהם. למרות שכרונו, אשר גם מראה המפלצת לא הפיגוֹ במעט, שרט בו שינוּי-השם שרטת והכאיב לו. רוזאליה?.. ואולם מדווה העוול הכבד היה רק במעמקיו: בעליית חזהו הֵמר הגיל של חיה שוחרת לטרף. חדוות-תוחלת התרקמה שם: חולה… רפויה…

…שום חלון לא היה באותו החדר-הלול. מיטה וכיסא וחושך של לילה עבה וכבד. ומשנכנס – אבדו עשתונותיו ונדמה לו, כי הושם בשק –

היא שוכבת פה. ברור. אין הוא רואה כלום, אבל רואה הוא את מפלי בשרה, רואה הוא את עיניה הפתוחות. עצומות הן – מתחפשת היא, ריבה זו לועגת עתה על משבתו… לעג שמח, מלא, נאלח… לגלוג שלה, השמֵחה, המלאה, הנאלחה!.. חולה היא?.. עוד מעט ונתנה את קולה בצחוק!..

ואולם מה זאת? מדוע היא דוממת? הנרדמה היא? הן זה כרגע דיברה אתה בעלת-הבית הזאת. ומדוע, איפוא, היא דוממת?

דממת-פחדים עלתה לו מסביב, דממת-נהי… הוא נתקל בכיסא, ויפול עליו, וישלח את ידיו… אז גורשה הדממה… ולגניחה כזו לא חיכה יצרו הרע… לצלצול כזה לא היה הוא מוכן… לבו פירפר בו רגע – ויפול חלל.

פשוטות היו שתי המלות: “זלמן, שב!” ואולם הקול היה קול מגלה, קולו של חולה, היודע ומכיר תמיד הרבה יותר מן הבריאים, קולו של נאנק, הנפנה לכל עובר כאל בא לעזרה, כאילו אי אפשר לו לעובר לעבור ולבלי לרחם, לבלי לתמוך…

קשה היה עליה הדיבור וקצר היה סיפוּרה. הרעילו – וקילקלו. תל…

וזוכר הוא… כשפתחה אז הזקנה לאט-לאט את הדלת ונר סטיארין היה בידה, אשר האיר פתאום את החדר בלי-החלון – תקפתהו עווית. במעוף-עין חשמלי חזה את המכסה הגדול והמגואל על כל גופה הנובל ואת חיוורת המות מתחת לעיניה.

עיניה! אלה העינים הקטנות מתחת למצח הצר, אשר בחלל-חמדתו של כל הימים כמעט שלא תפסו מקום! בצבען הכהה, אשר הששון החיוני התנוסס שם תמיד, הסכין לראות את עין-השחור של התכריך החדש והחי לספרים היותר נאים בחנות. והברק החולני אשר להן בזה הרגע! ברק של זרעוני תה רטובים… והכנעה רועדת בהן, הכנעה מאוכּלת, רכה, נמסה…

– הא?.. לא צריך נר?

– לא צריך… לא צריך… – ניפנף זלמן בידיו אל מול פני הסבתא.

וים-החושך שב על כל גדותיו. ומבטו הנבהל של מבקר-החולה חתר אל תוך-תוכו, לראות משם את רשמי פני השוכבת, ששאלה בקולה המרוסק על בעלת-ביתה…

זה שבועות אחדים מן היום אשר לא עלה הדבר יפה, ובכל העת הזאת הלא אינה "יוצאת "… אינה משתכרת…

ככה!?.. איככה?.. איככה נעשה הדבר?.. והוא?.. הוא בא לפני שעה לקחת את הנטף האחרון?..

פניו האדומים והמזוהמים מאגלי-הגשם, שנתיבשו עליהם, חבויים היו בין שתי כפות ידיו המונחות על שולי המיטה. וקפוצות היו כפות-ידיו, קפוצות בחזקה, זוג אגרופים – ואשמורות עיניו נגעו בהן.

ו

ובבוא הנשף במוצאי שבתות, כשזלמן יושב לבדו בחנות הספרים המשעממה, במדבר הנייר והאותיות, ובלי-יודעים יסוֹבּוּ הרהוּריו על אותו הענין הרע, שנתנוֹ האלוהים לבני אדם להיענות בו – עומדים הזכרונות של כל הדבר ההוא ועוברים בלולים בתוכו. והוא זוכר בו וביסוריו, בה ובסוֹפה, בצהלתו של הנשף הזה… ובאפלתו של הלילה ההוא…

והמכשף-הנשף של ימות החמה עושה בלהטיו. הכרך-הענק נושם נשימותיו הלוהטות. ומצחו של אותו חלכה נדכה דחוק אל זכוכית החלון הפונה אל הרחוב. הוי, מדוע, למצער, אין נשפים אלה חושך ואפלה וגשמים אינם טורדים ומטר אינו בוכה על ראשי הכל?..

חם ובהיר ושקוף. והן עוברות, הן עוברות… האומנם אין מציל? האומנם גם אחרי אשר ראה עד הלום? –

תמיה הוא, תמיה הוא…

והאורב יושב לו בחדר. –