רקע
יוסף חיים ברנר
בְּחַיֵּינוּ וּבְעִתּוֹנוּתֵנוּ (שני סעיפים וכו')

[שני סעיפים ביחסו של הקונגרס הציוני לקונגרס האמיגראציוני. – שאלת “לאן” בעולמות התחתונים. – מחברת עממית מאירת-עינים – ומצב של מעגל-קסמים]


בהחלטותיו של הקונגרס הציוני העשירי בנוגע לשאלת הנדידה יש שני סעיפים: א) להשתתף בקונגרס האמיגראציוני העתיד להיקרא, וב) להשתדל להטות את זרם-הנדידה לצד מזרח. הסעיף הראשון הוא כמעט מובן מאליו ואינו נותן מקום לכל פולמוס: ההסתדרות הציונית, שהיא ביטויו של רצון-עמנו לחיות, אינה יכולה עמוד מרחוק לאסיפה שתיקרא לדון בחזיון הכי-חשוב והכי-כואב של חיי-עמנו: באמיגראציה. מצומצמים הם כוחותיה של ההסתדרות הציונית, חלש הוא חוג-השפעתה – כי מצומצמים הם כוחות-עמנו בכלל וחלש הוא הרצון שלו לחיות – אבל עד כמה שעלה בידה לארגן תחת דגלה קיבוצים ידועים מעמנו, עד כמה שהצליחה לגדל פירות של עממיות עברית ועד כמה שרכשה כשרון למלחמת-קיום לאומית, אין היא יכולה שלא להשתתף במפעל הנוגע לכל עמנו כסידור הנדידה היהודית, כלומר: המעטת יסוריהם הנוראים של הנודדים העברים והקלת דרכם הקשה בכל מה דאפשר. אמנם, כשההסתדרות הציונית עושה פוליטיקה מקומית בכל ה“לאנדסמאנשאפטן” שלה וקוראת לזה עבודת-ההווה של הציוניות, יש לנו הרשות, גם בהודותנו בצורך ובחשיבות אותה העבודה כשהיא לעצמה, לקבול על ערבוב המין בשאינו מינו ולדרושׁ, שׁכל דבר יקָרא בשׁמו הנכון: פוליטיקה מקומית לחוד ועבודה ציונית, כלומר, החזקת הפוזיציות העבריות בארץ-ישראל, לחוד. ואל תבואו אלינו בדרוּש שלא על מנת לקבל שכר ואל תעקמו עלינו את הכתובים! צריך לעשות את שני הדברים, זה בצד זה, אבל אין צורך כלל להעלות פילא בקופא דמחטא ולפלפל על ה“סינתיזה” ועל השייכות – דווקא! – שיש בין “הקלוב הציוני”, עליו השלום, בפרלמנט האוסטרי ובין יסוד תחנות לנסיון בחדרה או יסוד חוָה משותפת… ברם, החלק, שההסתדרות הציונית הולכת לקחת בעבודת הקונגרס האמיגראציוני, בעבודת-כלל-האומה, הנה גם אם אותה עבודה לא תחזק במאומה את התגשמותן של השׁאיפות הציוניות בדרךְ ישׁרה – התבצרות והתרַבות הישׁוב היהודי בארץ-ישראל – אין כל ספק, שזוהי אחת מחובותיה הראשיות, העיקריות, בתור הדופק לחיי האומה. שבאי-כוח העם הישראלי יתאספו לטכס עצה, איך להמעיט את בהלת האמיגראציה, האוכלת בנו בכל פה, איך לעצור בעד אבדן הכוחות, שהנדידה בצורתה הנוכחית גורמת לנו, וההסתדרות הציונית, החלק היותר לאומי של היהודים המאורגנים, תחשוב את עצמה לבלתי-מעוניינת בדבר באופן ישר, מפני שעיניה נשואות לעבודה אחרת – וכי לא מן הנמנע הוא?

ואולם עד כמה שמובן וברור הוא הסעיף הראשון, ועד כמה שאי-אפשר היה, כי ההסתדרות של המפלגה הציונית תקבל החלטה שלילית בנוגע לדבר ישראלי-כללי כקונגרס האמיגראציוני, באותה מידה דורש הסעיף השני על הטיית הזרם לצד מזרח איזה בירור. אם הכוָנה היא על זה, שהקונגרס האמיגראציוני, בבואו ללמוד את תנאי כל הארצות, לייסד לשכות-מודיעין וכדומה, חייב הוא להתייחס בתשומת-לב מרובה אל האפשרויות במזרח ואל המוסדות הדרושים ליישר את הדרך בשׁביל הזרם הזה, שׁראשׁיתו מצעָר ואחריתו מי ישורנה – הרי זה בוודאי מאורחא דמהימנותא. ואולם אם השתמשו במבטא “הטיית הזרם לצד מזרח” במובן האוּטוֹפּי, הסס“י, אם בזה רצתה הציוניות כבר לקשר מיד את הקונגרס הנוכחי, שׁעוד מי יודע אימתי יקָרא ועל-יד מי, עם שׁאיפותיה לעתיד הרחוק, אם נתכוונה ללכת גם הפעם בדרכי ה”סינתזות" שלה מאז – אזי יש ויש על מה להצטער… כמדומה, שכבר באה העת להבין, שלא בדברים על שלמות ועל סינתיזות יתוקן וישתלם איזה דבר, כי אם במעשים קטנים, יום-יומיים ואמיצים נוכל להמשיך את קיומנו המלא אנטיתיזות, וכי אף זה לא משולל חשיבות הוא… את הציוניות דהאידנא, את הציוניות הריאלית, הוארבּוּרגית, את הציוניות שהסתלקה מכל דברי-נגידים על צ’ארטר וכו', אלא שהיא מתכוננת לעשות כל מה שהוא בגדר האפשרות – את זו הציוניות המכובדת עלינו היינו רוצים לראות משוחררה באמת ולגמרי מכל דברי אוּטופיה, שאינם נאמרים אלא לתפארת-המליצה, ומכל פלפול, שׁאינו ענין אלא למאמרים ראשׁיים ב“וֶלט”. רוצים היינו, שה“הן” של הציוניות החדשה יהיה הן ממשי, אף כי קטן, כשם שׁקטנים הם כוחותינו, ולא שׁנשׁלה את נפשׁנו בשָׁוא גדול. הרי ההסתדרות הציונית של עכשיו אין כוחה אפילו לעצור בנדידה הקטנה, בת המאות, מארץ-ישׂראל – היתָכן לה לדבר על הטיית הזרם הגדול, בן עשרות-האלפים, למזרח? אמנם, הטיה זו היא מטרתו הראשית של האידיאל הציוני, ולתכלית זו יש להסתדרותו עבודת-הכנה פנימית לא-מעטה, והלואי שיעלה בידיה אף החלק המאה ממה שיש לעשות. אבל הקונגרס האמיגראציוני, הבא לדון בנדידה הישראלית ההולכת מכל תפוצות-הגולה – יש לו תעודות יותר קרובות,יותר צנועות ויותר ריאליות.

אלפים ועשרות-אלפים, כמעט מאות-אלפים, יהודים נודדים בכל שנה ושנה ממקום למקום. מהו החזיון הזה? מהו החזיון הזה, שאנו קוראים לו נדידה יהודית?

נֶחלקו על זה. שׂרידי באי-כוח ה“בּונד” אומרים: אסון הוא. חזיון זמני ועובר. מצב-המדינה של מקום-מושבי-היהודים – רוסיה – גורם לזה… יחלפו הסיבות המדיניות הארעיות ותחלוף גם הנדידה. לעת—עתה, אמנם, רע: הנודדים סובלים. אבל מה אנו יכולים לעזור להם? ממון לצדקה אין לנו. זה ענינם של הבורז’ואים הגדולים. העזרה לנדידה אינו אלא דבר שבפילאנטרופיה. עלינו להילחם בעד עתידו של הפרוליטאריון היהודי במקום-מושבו. קונגרס לסידור-האמיגראציה – מה יושיע זה ולמה הוא? אין לנו עסק בעזרה לפרטים, בדאגה לצרורותיהם של הנודדים. הרי זו רק צרה ולמה עוד נוסיף עליה? דיה לצרה בשעתה. גם העשירים הפילאנטרופים, שזהו ענינם, לא ישתתפו בקונגרס כזה והדין עמהם: הם נותנים צדקה ודי, הואיל וכל הענין גם אליבא דידן הוא באמת פרטי, דבר שבצדקה, ולא כללי, דבר מעמדי-פרוליטארי.

טוענים באי-כוח הס"ס ואומרים: לא כך: הנדידה היהודית זהו החזיון החשוב היחידי בהיסטוריה של המון-עמנו. וזה החזיון, הגורם לנו כל-כך הרבה מכאובים ועינויים, היא היא הנקודה המאירה האחת בחיינו, ועליה אנו מקווים, כי היא תוציאנו מעבדות לחרות. הנדידה היהודית היא ביטויו של כוח-ההתפתחות שלנו. הנדידה היהודית היא פרוצס איתני, טבעי, שעלינו להכניס בו סדר ושכל ולשלוט בו. ואז נוכל להשתמש בו לטובת השחרור, להפוך את האמיגראציה לקולוניזאציה. הקונגרס האמיגראציוני, שאנו האיניציאטורים שלו, יש לו, איפוא, תפקיד היסטורי גדול. ולפי שהמטרה גדולה היא מאד, וכוחותינו, כוחות-המוני-העם קטנים, לכן אנו פונים לחברות הפילאנטרופיות הגדולות, למען שבכוחנו ובבקרתנו על מעשיהן תיהפך עזרתן הפילאנטרופית המוגבלה לעבודה עממית גדולה, שאפקי-גאולה לפניה…

בא החבר ב. ברוכוב, ובמחברת לא-גדולה, אבל בבהירות רבה הוא דן בכל הפרובלימה הזאת ומפיץ מעט אור עליה. לארבעה פרקים נחלקת המחברת שלו: “סידור האמיגראציה היהודית והקונגרס האמיגראציוני”, שהוציאה זה לא כבר הוצאת “בילדונג” בסטאניסלוי. בפרק הראשון, אחרי שהוא מונה את המטרות שהבא לסדר את האמיגראציה יכול להציג לו את המטרות שהבא לסדר את האמיגראציה יכול להציג לו: את המטרה הרחוקה של הטיית זרמה למקומות הרצויים ואת המטרה הקרובה של המעטת יסורי הנדידה ואסונותיה, אומר המחבר:

“ברור הוא, שלעת-עתה אפשר אצלנו אך במקצת לחשוב על מין סידור אמיגראציה, שכוָנתו תהא ליישב ארצות חדשות. לשלוט בכל הזרם האמיגראציוני ולהטותו לכל אשר נחפוץ – זאת אומרת: לפתור אחת הפרובלימות העממיות הכי-גדולות שלנו, לרפא את פצעי עמנו היותר אנושים, להביא עזר להמוני הנודדים הרחבים. ואולם ליישב את כל ההמון הנודד אי-אפשר בכלל; זה דורש סכומי-כסף עצומים וכוחות אנושיים מצויינים, שאין חזונם נפרץ גם אצל אומות אדירות ועומדות ברשות-עצמן. ולא כל שכן אצלנו היהודים. מסתבר, שאותו הסידור המבקש רק להביא עזרה ישרה לאמיגראנטים דורש הרבה פחות כוחות חמריים ורוחניים מאשר קולוניזאציה. כי זו האחרונה לגבי עם עירוני כיהודים – פירושה לא רק להטות את הנודדים היהודים לארצות אחרות, כי אם להטותם למעשים אחרים ולפרנסות אחרות: קולוניזאציה – פירושה לתת את האפשרות לחלק גדול של העם היהודי לעבור למשק קרקעי ולהתיישב צפופים בטריטוריה מיוחדת. ומובן מאליו, שתעודה כזו, או יותר נכון, מהפכה כזו בחיי היהודים, דורשת זמן מרובה, עבודה של הרבה דורות וכו'”.

האמיגראציה כשהיא לעצמה, מעלה המחבר הלאה, הרי היא חזיון פרוגרסיבי בחיי יהודי התחום. היא נותנת את האפשרות לחלק גדול מהמוני היהודים לעבור במקומותיהם החדשים לצורות יותר מעולות בענפי העבודה שעסקו בהם. איזה ריוח יעמוד על ידי זה גם לנשארים במקומותיהם הישנים. אמנם, אין ערכה של הטבה זו גדול בשביל עתידו הכלכלי של עם ישראל; אמנם, אפשר לפקפק בחזקת הבסיס של ישובי היהודים החדשים באמריקה ובאנגליה, אפשר לדאוג, אם לא יאָלצו, סוף-סוף, גם שם לבקש להם מקומות חדשים. אבל, בכל אופן, בתור אמצעי-הקלה זמני ערכה של האמיגראציה חיובי הוא. ובתור כזו היא עומדת על הפרק של חיינו ומבקשת, שידאגו לה ויישרוה. הפרוצס הגדול הזה עומד עכשיו בהכרח מחוץ לכל אופקים ציוניים, וצריך להתייחס אליו לא כמו לדבר הנושא בחובו רפואה ראדיקאלית לשאלת היהודים, אלא כמו לצורך עממי גדול וחשוב כשהוא לעצמו. צריך לשחרר את גלי-האמיגראציה מן המעצורים העומדים על דרכם, צריך להמעיט את יסורי קרבנותיהם, צריך להפוך עד כמה שאפשר את הקללה שבהם לברכה.

המעצורים, שהאמיגראציה פוגשת על דרכה, שונים הם. יש מהם, שכל פוליטיקה אמיגראציונית, אף היותר נאמנה ומסורה למטרתה, לא תוכל להשפיע עליהם לטובה, כמו המצב המדיני של ארצות-האֶמיגראציה,, וביחוד שיטת-הפאספורטים הרוסית, הגורמת לכל אותן צרות-הגבול הידועות עם המעבירים-הרמאים, וכו' וכו'; חוקי הכניסה הקשים של ארצות-האימיגראציה; התנגשות-האינטרסים של האורחים- הנודדים באינטרסיהם של הפועלים האזרחים בנוגע להתייקרות-המעונות, צרכי-אוכל-נפש והמעטת-שכר-העבודה. ואולם יש מקום לסידור האמיגראציה בנוגע לחוסר-הידיעות של המהגר על דבר תנאי החיים והעבודה של הארצות, שהוא בא לגור אליהן, חוסר ידיעת השפה והחוקים של הארצות שהוא עובר בהן; את הידיעות הללו יכולות לשכות אמיגראציוניות להורות את הנודד. הלשכות האמיגראציוניות יכולות גם להיות לפה לנודד, להיות לו הכוח הכלכלי או המדיני, שישפיע על הסיבה להתחשב עם הנודד ולהתייחס אליו כמו לבן-אדם. ההסתדרות האמיגראציונית תוכל להיות לעזר לנודד גם בעניני-הכסף, לא שתתן לו צדקה, אלא שתשמרהו מכל הגזל והחמס הנעשים בו על דרכו המלאה פגעים…

המחבר הולך ומונה – בפרטיות ובידיעה עמוקה של הענין – שורה שלמה של הטבות חשובות, שההסתדרות לאמיגראציה יכולה היתה לעשות בנדון זה. ערכה ונחיצותה של ההסתדרות כזו מתבלטים כל-כך. ואולם מי יעשה את הדבר? מצד מי יֵצאו לפעולה כל המעשים הנחוצים ממש כאויר לנשימה? בשאלה קשה זו, אפשר לומר, בשאלת-אין-מוצא זו, עוסק הפרק השני של המחברת. הסתדרות מדינית אין לנו, הסתדרויות לאומיות אבטונומיות אין לנו (הקהילות הישראליות, במקום שישנן, בנויות הן על יסוד דתי וטמיעתי); כוחן של האגודות האומנותיות שלנו גם הוא אפס, וביחוד בנדון זה. נשארת רק האניציאטיבה של הציבור החפשי.

“ברור הוא – אומר המחבר, לאחר שנתן ניתוח חד ושנון מכל האפשרויות והבלתי-אפשרויות – שהסתדרות חפשית אין בכוחה להחליש את שלילת-הזכויות של היהודים, את הפוגרומים, את האנטישמיות, כל אלה הדברים שמחזקים את האמיגראציה; היא אינה יכולה לעשות כלום במקצוע שאנו קוראים לו: סידור האמיגראציה באופן בלתי-ישר; היא יכולה רק לסדר את האמיגראציה באופן ישר, היינו, להקל את מהלכה, ומאותן שתי המטרות, שסידור-האמיגראציה יכול להציג לו: הקטנת האמיגראציה או הקלתה, אפשר בנדון דידן חשוב רק על הצד השני. אולם גם זו היא מטרה ענקית, גם זהו שדה רחב, שבשבילו נחוצה התאמצות-כוחות בלתי-מצויה והתלהבות היסטורית”.

בלי התלהבות ומסירות לא תעשה כלום הסתדרות ציבורית חפשית, שכוחותיה יהיו תמיד בהכרח לא מרובים. ואולם אם גם תתאים ההסתדרות אל כל הדרישות, שהדבר הגדול דורש ממנה, והמפורטות בגוף המחברת, לא יהא ביכלתה אלא ללכת אחרי מהלך הזרם האמיגראציוני ולא להעמיס עליו דרכים משׁלה. רק בהמשׁך-הזמן אפשׁר שׁיפָּתחו לפניה גם אופקים חדשים. לעת-עתה אסור יהיה לה להפנות את לבה לנסיונות, כי אם לעשות מעשי יום-יום.

וכאן בא המחבר – בפרק השלישי – אל נקודת-הכובד שבשאלות הקונגרס האמיגראציוני העתיד להיקרא: יחס היסודות הדימוקראטים והכוחות הפילאנטרופיים אל הנדון. אחרי כאראקטריסטיקה שנונה (ידועה, אמנם), שהח' ברוכוב נותן מ“הצדקה גדולה” של הפילאנטרופים העשירים בערי המערב, שכל כוָנתם אינה אלא להיפטר מצרה זו של בני-אמונתם הנרדפים, ואחרי הוכיחו, שגם הדימוקרטיה שלנו אינה בת-הכי לקבל את כל העבודה על עצמה, הוא בא לידי מסקנה, שעדיין לא באה העת להתחברות הרצויה של שני היסודות, כאשר יחלמו האיניציאטורים הוינאים של הקונגרס העתיד לבוא: צריך לחכות עד שהמצב יביא את אדירינו במערב-אירופה לרגש לאומי יותר חזק. לעת-עתה ודאי ש“דודינו העשירים” לא ימצאו לנכון לרדת אל באי-כוח-העם ולעבוד אתם יחד. לעת-עתה הם מסתפקים בנדבות, שהם משליכים ל“שנוררים”, ולא עוד אלא שבטוחים הם, כי טוב לבלי להרבות בדברים כלל על הנדידה היהודית, שהכל – חוץ מטוב-לבם וגודל-נפשם – יהיה בחשאי, טכסיס כלפי ארצות-האימיגראציה, שלא ירימו קול-צעקה על כובד-וריבוי-האורחים. מצד שני חלושה היא ביותר הדימוקראטיה שלנו, בכדי שתהא לה האפשרות לדרוש מבעלי-טובתנו, שיתרצו לקבל השפעה מתחת ולשמוע לקול-העם… ואולם היות, שסידור האמיגראציה הוא פתרון של שאלה עממית גדולה, ואף כי לא פתרון ראדיקאלי, מן הדין הוא, שסוף-סוף יקח העם את הדבר בידי עצמו וייצור תנועת-עם רחבה, שבה ישתתפו מפלגות ואגודות שונות.

סופם של התכניות והחלומות של הקונגרס האמיגראציוני המחובר, העובדה, שהוא נדחה שוב לזמן בלתי-ידוע, מפני שיק“א ובנותיה לא רצו להשתתף בו, הוכיח על תחילתם, שתקוַת הוינאים הייתה בנויה על חול. ברם, בעת שכתב הח' ברוכוב את הפרק הרביעי עדיין ריחפה התכנית באויר, ולא לחינם אנו שומעים שם קול של “הן ולאו רפיא בידיה”. מצד אחד ידע השכל הישר, כי מה”שידוך" לא יצא כלום, מצד אחד ניבא הלב, היודע את מהותם של שקיי-הממון שלנו, כי מהם לא תצא התשועה. ומצד שני לא נמצא לו די און לומר: אי-אפשי בקונגרס כזה, כי ממנו ובצורה זו לא יצא כלום. ובאמת – היתָכן לומר כךְ? והרי קונגרס אמיגראציוני בכלל נחוץ לנו כאויר לנשימה. אמנם, מאושרים היינו, אלמלי האמנו בכוחות-עמנו במידה כזו לומר: “שמע, ישראל! מטפסריך אין לך לקוות מאומה, עשה בעצמך את הדבר הזה לרווחתך ולישועתך!” ואולם המציאות אינה רוצה לדעת מכּאֵבנו ומשאיפותינו. הנגידים – “נגידים” הם, בעלי “גלות-ישראל”; וישראל, עם-הנודדים – אין חבוש מתיר עצמו מבית-האסורים… והיוצא מדברינו? האם זה אומר, שצריך לדחות לגמרי את כל הענין? לאת “כולנו רוצים שהקונגרס האמיגראציוני יקָרא בהקדם היותר אפשׁרי, אבל כולנו רוצים גם כן לבלי היות מוכּים בסנוורים”. “עלינו להרבות בתעמולה ככל האפשר לטובת הקונגרס הזה, להגביר את השתתפות הדימוקראטיה בו, להגביר את השפעתנו על עבודתו” וכו' וכו'.

וכך נגמרת המחברת, החשבון מתברר; החשבון ברור. ברם, עדיין סימן-השאלה במקומו עומד: איך לעשות כל זה? ומי ומי המתחילים בדבר? מי והיכן הם הראשונים לשבטים, שיקפצו תחילה לים זה?


[“האחדות”, חשוון תרע"ב; החתימה: יוסף חבר]

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!