מכתב מארץ-ישראל

ביקשו בני יעקב שבראשון-לציון לישב בשלווה, וקפץ עליהם רוגזו של יוסף… אהרונוביץ.

בעצמו של דבר לא היתה השלווה של בני יעקב הללו שלווה גמורה ומוחלטה גם מקודם. הנקל לומר “שלווה”, כשגויים, גויים ממש, מקיפים אותך מכל העברים, מביאים לך הכל, כל צרכי אוכל נפשך, בבוקר בשעת השוק ובכל שעות היום והערב, מעבדים את כרמיך, משרתים בביתך ושוכנים בכל מַחנך… ומה אם הם, הגויים, מתעוררים ומכים (ב“ידיהם הזולות”!) איכר מאיכריך לעין השמש הנפלאה של ארץ-ישראל; ומה אם הם שומעים מאחורי הכותל, שראשי ועד המושבה צריכים לשוב בעגלה מיפו וכסף בכיסיהם, והרי הם, אחיך בני-שֵׁם, מתנכלים ומתנפלים סמוך למושבה על יושבי העגלה וחומסים; ומה אם הם מתיישבים פעם, מתגנבים לבית-התפילה ומשליכים את ספרי-התורה ערומים לארץ (המפות היפות הושמו בכליהם…); ומה אם הם שוחטים בליל-תשעה-באב איזה שומר יהודי בסוכתו הבודדה; ומה אם יעשו לך עוד אלפי מעשים כאלה – מה אתה יכול לעשות, אם הם המרובים ולהם הארץ ובידם העבודה ובהם אתה תלוי בכל? –

הנקל לומר: שלווה…

ובכל זאת… “חיים” כמו בראשון – “אַ חוץ זייער שאָדן” – על כל יהודינו! בנין היקב הנהדר, שגם זה של זכרון-יעקב אינו דומה לו ואומרים שהוא אחד מהמיוחדים בתבל, משמח את הלב, וה“תזמורת”, ש“נתייסדה בהוצאות המושבה עצמה”, ככתוב ב“תשובה ניצחת לתוקפינו”, באה ושרה שירים על לב לא רע; הבחורים, ילידי המקום, כותבים מכתבים צרפתיים נמלצים – ב“רוח-המזרח” – מכל האוניברסיטאות שבכל ערי-הבירה באירופה על געגועיהם לבית-אבות ולארץ המולדת… אמת, עם זה הם מבקשים כסף, אבל משלוח-כסף שכזה הרי אינו אלא משמח: “תכלית” לילדים… והבנות – אלו, אמנם, משתעממות קצת: צעירים אין… צער-בעלי-חיים… אבל… השד הזה אינו נורא כל-כך: עוד שמלה יקרה, עוד מגבעת רבת-נוצות, עוד “אָפנה אחת חדישה”, בלשונה של הסופרת הארצי-ישראלית, והטיולים הרבים ברחובות-המושבה (מחוצה לה קצת סכנה לצאת…) מבדרים, סוף-סוף, אם מעט ואם הרבה… לשובע ולא לרזון! וסוף-סוף הלא גם בוא יבוא, אף אם יתמהמה, האברך העשיר ממצרים או מאוסטרליה, שיקחן… הן – תאמר “הפילוסופיה החדשה” מה שתאמר – יש עין צופיה, וההשגחה, כביכול, אינה, ח"ו, איזה “פועל צעיר”, איזה “שׁמֶנדריק” שׁתמרר לעולם את החיים…

היה, איפוא, לא רע, לכאורה – שאננים וספוּנים ואין מכלים דבר – בכל אופן לא רע מחיי הבורגנים היהודים שבכל הארצות. אמנם, אי-אפשר להעלים עין: לאלה האחרונים יש תענוגים, שאין, אהה, לבני ראשון. אלה האחרונים מבקרים בקונצרטים ובתיאטרונים, נהנים הרבה מן האמנות, קוראים את ה“נִיוָה” וקונים אלמאנאכים דקאדנטיים, משׂחקים בקוביה עם רמי-המעלה, יוצאים לנאות-קיץ עם נהרות ויערות מסביב, שולחים את נשיהם לכל ערי-הרחצה שבחוץ-לארץ, מתענגים על בנותיהם המחוללות עם אופיצרים, מתרועעים לפעמים עם פקידי-הרשות הליבראליים (כאן יהיה הפחה רק במקרה, פעם אחת ביובל!). אבל… אבל תחת זאת, הם – בני גילם ברוסיה – סובלים מה“גלות”, לא עלינו. יש שם, למשל, נאות-קיץ שהישיבה ליהודים אסורה בהם, יש הוֹטלים בחוץ-לארץ שאין נותנים ליהודים דריסת הרגל שם, יש גזירות, רחמנא ליצלן, על הכניסה לבתי-ספר גבוהים ויש… ויש “שאלת השמד”, בעוד שכאן, מאידך גיסא –

לא, לא! עוד לא כלו כל הקצין בראשון-לציון! אמנם, אין תכלית בישיבה כזו, אין תקוות לעשות אושר גדול, יוצא מן הכלל, שדה-הקומבינאציות מוגבל – עוד פעם סינדיקאט ושוב סינדיקאט – אבל, נוּ, נוּ, מה לעשות… ובכלל “צרת רבים – חצי נחמה”, והרי ראשון אינה בת יחידה בצרותיה: יש עוד מושבות יהודיות – עלובות! – בארץ-ישראל… הרי רחובות הקרובה, והרי גדרה הקטנה, הביל“וית (שתיהן מתחרות מה-מגונות בכל מה שנוגע לעסקי היין ונפתוליהם!), ואפילו אם נקח את פתח-תקוה הליטאית-הירושלמית, המאושרה, העושה הון – כלום מעטות דאגותיה?… אלא שאין מוצא… ולהיפך, אם תמצאו לומר: יש בית בן ששה חדרים לגור בו? יש פשטידה לאכול? יש איזו חליפות-שמלות ללבוש? יש פרנסה וקרדיט באפ”ק וגם איזו מזומנים מצלצלים? בצוק העתים הללו יש להסתפק גם בכגון דא… וכאמור: מה לעשות… צריך לסבול, להביא קרבנות על מזבח-הכלל, לישב בשלוָה ולחכות לימים יותר טובים – – –

בשלוָה? אבל כאן מצא אותם, את בני ראשון-לציון, מאמרו המרוגז של אהרונוביץ.

– – – – – – – –

יוסף אהרונוביץ, אחד מבני ה“עליה” של לפני שש-שבע שנים, מי שהיה זמן ידוע פועל בשדה וגם ביקב הרחובותי, ועכשיו, מראשת ימי הופעת “הפועל הצעיר”, פועל נאמן בשדה העתונות העברית הישרה בארץ-ישראל; אדם, שכשרונותיו הספרותיים אולי אינם גדולים ועשירים וידיעותיו הכלליות אולי אינן מרובות-הצדדים, אבל התמדתו ומסירות-גופו לכל מה שהוא עושה ומוסריות-תכונתו – מוסריות נפשית, יסודית – ראויות למופת; אדם היושב שבעה נקיים על כל מאמר קטן ומתעמק תמיד לדעת ידיעה נכונה את הדבר שהוא בא לדבר עליו; אדם, שחשבונות פרטיים וכל מה שרגילים לסמן בשם “פניות”, זרים לו בתכלית בשעה שהוא אוחז את עטו בידו, עט שהוא קדוש בעיניו מיום שאחז בו; אדם, ששגשוג הדבר העברי החי, כפי שהוא תופס אותו, והצלחת הישוב הציוני וגאולת עמו, לפי השגתו, הנם התוכן של חייו, אולי התוכן היחידי, וסופר זה עשה בגליון הראשון של “הפועל הצעיר” ש“ז (תרע"ג) חשבון לראשון-לציון – לרגל יובל השלושים שלה – והעלה, לשיטתו, לשיטת האנשים הספורים אשר התרכזו מסביב לעתון הנקוב (“בעלי-דת-העבודה” – קרא להם ר' בנימין), שאף-על-פי שהיום אשר בו תקעו הראשונים את אהלם בראשון-לציון ראוי להיקבע חג לאומי לדורות, הנה, בכל זאת, לקרוא “נצחון! נצחון!” ביום-היובל הזה עדיין אין מה, מאחר שראשון-לציון הן לא נעשתה עד היום מרכז של עבודה יהודית וערכין יהודיים רוחניים חדשים. ארץ-ישראל אינה עדיין מקום-כניסה לנודדים יהודים ואף לא תהיה לזה כל-כך במהרה, ומעלתה, איפוא, אינה אלא בצד המוסרי, האנושי, היהודי, הפנימי של בני המושבה הזאת, “כּלת היובל”, אינו גדול מערכו של זה אצל כל אחיהם בכל תפוצות הגולה. מה שם בטלה ומותרות וצביעות חברתית ופחדנות ו”דימוראליזאציה" וכו', אף כאן כך.

“עם כל הכבוד – הוא כותב – שאנו רוחשים לאלה שזכו להיות הראשונים לבונים, מחוייבים אנו להכריז על האמת המרה, כי מי שנושא את נפשו לראות בארץ-ישראל מרכז לאומי לחיים עבריים טבעיים, יכולה ראשון-לציון לשמש לו דוגמה יפה להיפך ממשאת-נפשו”. “אם בפתח-תקוה אתם מוצאים את הבורסה עם כל הקלקול שבה, את השאיפה לאֶכּספלואטאציה ולהתעשרות על חשבון עבודת אחרים, הרי אתם מוצאים שם חלף זה גם חלק הגון של יהודים פשוטים, שעובדים בעצמם, ודור צעיר בריא בגופו, שגדל וחונך במושבה ומתחיל להתמכר לעבודה. ומה אתם מוצאים בראשון-לציון? קוּלטוּרה זרה של הבּולוואר הצרפתי, פנים חולניים מבטלה ומחיים עירוניים אי-נורמאליים, וכמעט אף לא סימן לדור צעיר עובד וכו‘. היא היתה הראשונה, שהוציאה את בניה מקרבה ופיזרה אותם לכל ארבע כנפות-הארץ. וראשון-לציון נשארת עד עכשיו אולי היחידה בין כל המושבות ביחוסה המוזר לעבודה העברית וכו’. כאן השיטה היא ליבראלית לגמרי: אנשים אחים אנחנו, כמונו כמוכם חלוצי-העם הננו, אלא שלא על העבודה העברית יחיה הישוב, כי אם על פשיטת-יד לנדיבי-ישראל. ככה עשינו אנחנו וככה צריכים גם אתם לעשות”. “בראשון-לציון, בשנת השלושים לקיומה, ראינו בעלי רכוש ובעלי אמצעים חמריים מרובים עומדים לפני הפקידות כעניים בפתח ומבקשים פרוטות לבדק-הבית, לקניית חמור, פרה וכו'. אפילו בזכרון-יעקוב, זו שהיתה תלמידה ותיקה של ראשון-לציון ועלתה עליה בקלקולה, אנו רואים בנים שהחלו לשוב לגבולם, והיכן הם הבנים השבים לגבולי ראשון-לציון? היכן הוא הדור הצעיר, יורשם הטבעי של חלוצי יסוד-המעלה?”

אלה הן האשמות; זוהי הצעקה; גם פה אין תיקון לרוח האדם היהודי!

אגב אורחא: על מאמר זה, כמו על כל מאמר הכתוב בידי אחר, יהיה מי שיהיה, אפשר לכל אחד לבוא בהשגות ובהערות שונות של “לא כי”. את דעתי אני, למשל, לא הניח המאמר כלל וכלל. ואגיד-נא גלוי: אילו היה מר אהרונוביץ יוצא לא מתוך דרישות מוסריות סתם ומתחיל לא מראשון-לציון, אלא מכל הישוב והיה כותב מעין זה: “תקופה של ל' שנים עברה על הישוב. בנקודות אחדות מפוזרות וקטנות של פלשטינה הקטנה – בפחות מאחוז אחד, למרות מה שהיהודים בארץ הנם כי”ד אחוזים – שלפני שלושים שנה היו שממה או מיושבות על-ידי פלחים ערביאים, גרים עתה כמה וכמה איכרים יהודים, אלף משפחות. מהן יש, כמו בקוסטינה, שלא התבססו עוד כלל, ויש גם, כמו בראשון-לציון ובמקומות אחרים, שנחלתן שפרה עליהן; מהיכא-תיתי; נעים לראות מושבה עברית פורחת ושמחה בחלקה. אך גם זאת כדאי שלא לשכוח, כי בכל אופן, לכלל-ישראל יש לזה ענין קטן עד מאוד. המוני-היהודים, המבקשים להם קרקע לרגליהם, לא פה ימצאוה. רוב הארץ הוא, כידוע, בידי תושביה מאז, והיא דרושה להם גם להבא, וקשה, כמעט אי-אפשר, לקנותה מידם, והראיה, שיש הרבה משרדים ציוניים וגם קצת כסף, וכולם עוסקים כל היום בקניה, קניה, ואין קניה. מה שנוגע למעט האדמה, אותו האחוז האחד שישנו כבר בידינו, הנה עובדיה אינם יהודים, כמו שמצינו אצלנו בדרך-כלל בכל מקום, כמו במושבות-היהודים בארגנטינה ובקנדה. אשמת-הגזע או עולם כמנהגו – לאלוהים פתרונים. בין כה וכה וקוּרס חדש בדברי-ימינו עוד אינו מתחיל מראשון-לציון ואחיותיה, מושבותיו של הבארון רוטשילד, כשם שאותו קורס אינו מתחיל ממושׁבות שׁמעבר לימים, מושׁבות הבארון הִירשׁ. גם חלומו של זה האחרון, גם האידיליה של חובבי-ציון, ש’הנדיב הידוע' אחד מהם – שניהם פשטו את הרגל" – – – אילו היה מעריך-התקופה כותב כך, אז אני, הכותב, לא הייתי יכול להחסיר מזה כלום והייתי נכון לחתום על הדברים בשתי ידים, אלא שאני הייתי מוציא מזה עוד איזו מסקנות. הייתי אומר: מכיוָן שכך, הרי אין פלשתינה הטריטוריה המבוקשת לפתור את שאלת-היהודים האמיתית, כלומר, את שאלת האנומאליה והאויריות והפאראזיטיות שבחיינו, שאלת הסכנה לקיומנו מטמיעה יום-יומית, מחוסר עבודה יסודית, עצמית, שאלת הנדידה התמידית, ההכרחית, ההיסטורית. ואם, אמנם, אין אנו רואים אפשרויות טריטוריאליות אחרות, ואם אמנם, לבנו החלש והפצוע לא יתננו להאמין, שבשטחי-הקרקע הגדולים והפנויים אשר באמריקה ואוסטרליה וברזיליה וכו' נוכל לבנות לנו עתיד חדש, חפשי, בל-ימוט, מפני שלנו, לבני-עמנו, אין הכוח העצום הדרוש לזה, אזי נשארת לאנשים הציבוריים בתוכנו, שעוד לא התייאשו מכל וכל, רק הדרך היחידה: מלבד סידור-וריכוז-הנדידה בארצות-החופש בגבולים האפשריים, עשיית כל מה שאפשר במקומות-מוּשבותינו, בכל מקומות-מושבותינו; מלחמה בשארית-הכוחות בעד החדירה אל התעשיה העיקרית, ובכל מקום שיש איזה פתח, אפילו כחודה של מחט – אל עבודת-האדמה; להבין את מצבנו לכל עומקו הגלוי, לבלי להונות את עצמנו ולהטיל הכל על האגיטאציה של תלאותינו ושל השנאה אלינו, סיבה שׁבהרבה אנו אשׁמים בעצמנו, אחרי שׁבמצבנו המיוחד ידָרשׁ ממנו לשׁם קיומנו מה שלא ידָרשׁ מאחרים, מכל בני העולם; ובעיקר, לחדול מרדוף אחרי פרופסיות חפשיות ואויריות, אחרי תפקידים של סרסורים ושל מתחככים – לחדול מהיות עם של “אֶכּסטרנים” בבתי-חרושת ל“השכלה” או מחוצה להם; הדעה הציבורית של טובי בני-ישראל צריכה לעמוד על דרך חדשה, היא דרך העבודה היסודית, היא דרך ה“התבססות”, אבל לא על-ידי דיפלומים, כי אם על-ידי חיזוק-אופיֵנו והעמקת-תכונתו ואימוץ-שרירינו בכל הארצות, אשר אנו נחיתים שם. וארץ-ישראל? מובן, הישוב העברי הצעיר שבפלשתינה אף הוא אינו צריך לצאת מן הכלל. גם בו צריכים אנו, הנמצאים כאן וגם אלה המאות שיתוספו עלינו ושיבואו הנה שנה-שנה, להתחזק ולהיות לאנשים. אך חלילה וחלילה ממנו להביט על ישובנו פה כעל הגמוניה ליהדות, לתרבות, לרוח וכו' וכו', הגמוניה, שכל עיני ישראל צריכות להיות נשואות אליה בתקוָה, לכלכל אותה ולסעדה (כי כבר גדול המחנק פה מן ה“קרבנות” וה“מתנות” וכבר רבו הבנינים המזויפים המטילים אבק ויסוד אין להם, וכבר גדלה אחיזת-העינים על פי הדרישה, וכבר אין אוויר טהור לנשימת-אדם!). חלילה מאתנו, הטובעים, להוסיף קש על כל גבעולי-הקש, שאנו מתאחזים בהם, כי ממשען-גבעול-קש לא תצמח ישועה לנו. מעמד לרגלינו נחוץ, והישוב הארצי-ישראלי אינו אלא חלק, חלק קטן מאוד מן ההכל, ורק באחדות-ההכל – על-ידי הסתדרות, ספרות וסיוע הדדי – יתפוס גם הוא איזה מקום, בהתאם למספרו ולכוחותיו.

אילו היה מר אהרונוביץ כותב כך וכך – אמרתי; ואולם מובן שמר אהרונוביץ לא כתב כך ולא יכול היה לכתוב כך, מפני שהוא רחוק מאוד מחשוב כך, מפני שהוא וחבריו רואים באמונתם החיבת-ציונית ובארץ-ישראל – חזות הכל. על זה יעיד כל גליון וגליון מכלי-מבטאם, שעם כל האינטימיות האידיאלית שבו, עם כל הטוהר ויתר צדדיו החיוביים, שמקורם ביפי הרעיון ה“חובבי” מימיו הטובים, הנה, מצד אחר, הוא יותר מדי “מעור אחד” ול“גולה” אין בו מקום (אם להשתמש בפראזה לקוחה ממודעת “קדרון”). והרי הבטח הבטיח “הפועל הצעיר” לתת בשנה זו – בשנה הששית לקיומו – גם השקפות על חיי היהודים בגולה; ואולם הנה כבר יצאו גליונות אחדים, וה“גולה” עוד אינה! יען מה? יאמרו מפני שלא נמצא מי שיכתוב, כשם שלא נמצא, כנראה, מי שיכתוב את הפרק על “החיים והספרות הכלליים”, שגם הוא הובטח?אבל זו אינה תשובה. כאן כדאי לדעת: מדוע אין מי שיכתוב? האם חיי ישראל בכל התפוצות רחוקים מאנשי העתון הזה כמו “החיים והספרות הכלליים”? והאם מן הנכון הוא, שכאן לא יורגש אותו הקשר שבין כל ישובי היהודים בכל העולם אפילו במידה שאנו מוצאים אותו בעתונים הישראליים המצויים, הבעלי-בתיים? כמעט כל עתוני ישראל ברוסיה נותנים מכתבים מחיי אחינו בגליציה, אמריקה וכו‘, וכמו כן עתוני גליציה ואמריקה על חיי אחינו ברוסיה וכו’. ואולם הוא הדבר, שהסיבה מונחת יותר עמוק: בעלי “הפועל הצעיר” אינם יכולים להשתחרר מהכרתם ה“חיבת-ציונית”, כי חיי היהודים בכל מקום אין להם חשיבות בפני עצמם, ואם גם לדבר עליהם, כמו שהובטח, אין זה כדאי אלא מנקודת ההשקפה של העבודה בארץ-ישראל, לאמור: ראו! שם כל מה שתעשו לא יעלה פרי! בואו הנה ועשו, כי פה ורק פה יש שכר לפעולתכם. ברם, בהיות האנשים הגונים מאד ורחוקים מאד מדבר-שקר מכוּון, ובחושם בעומק-לבם – אי-אפשר שלא יחושו! – כי לא נכון הדבר, כי אין לסמוך בכל על ארץ-ישראל, כי באמת כל מה שעשוי שם בגולה הוא לא פחות עשוי מבכאן, כי אדרבא, שם – ביחוד באמריקה – אולי החיים הציבוריים יותר נובעים מעצמם, פחות תלויים בכוחות מן החוץ ובעזרה מן החוץ, ולא יתָּכן להשׁקיף עליהם מגבוה; יתר-על-כן: בהיות שאי-אפשר לאנשים הללו שלא ידעו, כי הדיבורים הנאים על האפשרויות הרחבות של העבודה פה אינם אלא דיבורים, כי אמנם, צריך לעבוד, אסור ללכת בטל, אבל גם פה האפשׁרות בפועַל אולי קטנה מן הכוחות הבלתי-גדולים, הפרי אולי קטן מן ההתאמצות הקטנה, ממש כמו שם, כמו בכל המקומות; ובהיות, מאידך גיסא, המהלך של כל העתון, של כל רצון-הנפש, אחר, אחר, לכן… לכן חסר עיקר זה מן הספר. מתוך הניגוד המר, מתוך הטעויות והבלבולים האלה, נאלמים הפיות במקצוע זה ולא ידובר מטוב ועד רע בדבר חיי היהודים בכל ישוביהם, או כמו שרגילים לומר כאן – מבלי להרגיש את האירוניה שבדבר – ב“גולה”.

– – – – – – – –

נטיתי קצת מעניני ונמשכתי לצדדין, מענין לענין, אבל זה אשר אני אומר באותו ענין: עיקר-מאמרו של מר אהרונוביץ היה כולו במקומו, אילו היה עיקר-דעתו של המחבר שונה בכל הענין. ברם, מתוך נקודת השקפתו הוא, מתוך יחסו הוא אל הנדון, אפשר, כמדומני, לדבר אתו משפטים על הרבה מביטוייו, הסותרים את האמונה, ואולי על כל הטון שלו, שהוא מופרך ביסודו, מלבד מה שבכלל אפשר להתנגד לאופן זה של התנפלות בעלמא והטפת מוסר לבני מקום פלוני ופלוני ושל קילוס מושבה זו כלפי אחותה, בעוד שבאמת כל מושבותינו דומות (בהכרח!) לגבי עבודה יהודית ולגבי הרוח הפנימי השורר בהן. אם בזו יש מאה פועלים בין שלושת אלפים ערביאים ובזו עשרה בין חמש מאות – ההבדל אינו גדול ביותר; אם זו עובדת יותר בעצמה וזו פחות, הרי זה מפני שבני הראשונה מראשית היוָסדה הם טיפוס של בעלי-בתים קטנים ובינונים, בעוד שבני השניה הם מטיפוס של אמידים. וכלל לא צריך להוכיח, כמדומני, שבני ראשון-לציון, למשל, בשר מבשר כלל ישראל הם ועצם מעצמיו, וּודאי שאינם גרועים בעצם מהותם מבני מושבות אחרות, אלא שהאופי הישׂראלי שׁהתגלם אצל פֶרמֶרינו באמריקה בצורות ידועות, אותו אופי התגלם בארץ-ישראל בצורה אחרת קצת מאשר שם – ובפתח-תקוה באיזה שינוי מאשר בראשון-לציון או בראש-פינה או בגדרה, הכל בהתאם לתנאים המיוחדים – שטחי-האדמה, טיבה, מצב-העבודה בסביבה, מצב המתיישבים בעבר – ולמקרים החיצוניים שפעלו פה ופה. אין גם ספק, שאילו היה בארץ-ישראל המון יהודי כהמון הערביאים, מראשית ימי הישוב, המון הנכון לעבוד בזול ויכול לעבוד בזול בהתאם לצרכיו המעטים, כי אז לא היו איכרינו מזידים למסור את העבודה לידי גויים ולהתעלם מאחיהם ובשרם. עכשיו, שפועלים יהודים דומים לערביאים בזולותם ובהכשרתם לקושי ולעמל אינם כמעט בנמצא (ומאין ימָצאו? פתרון לשאלה זו אין!), טבע-הדברים מחייב, שהמצב הוא כמו שהוא ויהיה כמו שהוא. אין איכרי פתח-תקוה וראשון-לציון עושים עצמם רשעים בכוונה ועל רצון רע ושרירות-לב אין כאן מקום לדבר, לכל היותר יש לרמוז על התוצאות של המצב הקיים, על הר-הגעש, שעליו אנו יושבים כולנו, פה לא פחות מבכל מקום ואף לא מסיבות אחרות שבכל מקום. אסון הוא! ואם עוד מובנים סופרי ישראל מסוג ידוע, שכל זמן שהנשמה בקרבם אי-אפשר להם שלא להתריע ושלא להטיח ראש בכותל על הליקויים הנוראים, הגזעיים, של עמנו, ליקויים המלווים אותנו לכל מקום-בואנו ויוצרים לנו מצב מיוחד ואשר רק השמים, הצריכים לבקש רחמים עלינו, הם היודעים אם כבר יש לנו מוצא וגאולה מאותם הליקויים והמצבים ואם כבר לא נאכל משיחנו לעולם עד לבלי השאיר זכר וצמח שיעשה קמח; אם כל זמן שהעט היהודי עדיין רועד בין אצבעות-סופריו, אי-אפשר להם לפטור עצמם מהערכת החזיונות, שלא לטהר ולטמא, להכשׁיר ולהטריף, לזַכות ולפסול ולגלות את הדברים כהווייתם, באיזו תקוָה ובאיזו אמונה רפויה, שאולי עוד עתיד איזה אור מגבוה לתעות לרחוב-היהודים ולהגיה על דרכי יעקב ולשנותו בזמן מן הזמנים שינוי עיקרי, יסודי; אם כל זמן שחבלי המבטא והדיבור פוגעים באותם הסופרים, המיואשים בעצם, בכל מה שהם כותבים, עד כדי לשלול מלשונם כל קלות וכל שטף וכל נועם, אין פלא מה שהאֵלם וחסרון המלה הנחוצה גורמים תמיד להשכיחם כל זהירות בסגנון וכל מידת התאפקות במשפט – הנה העמדה, שפובליציסטים חובבי-ציון נאמנים, כיוסף אהרונוביץ, עומדים עליה, כבר אינה מובנה. לכאורה, אמונה חזקה, “צעירה”, כי מעכשיו, אחרי תקופת השלושים, תתחיל תקופה חדשה, ודוקא בארץ-ישראל; לכאורה, משפטים בהירים, בריאים, מלאים רגש והגיון גם יחד, כי הכל מוליך אל המטרה הנכספה; לכאורה, הבטה באספקלריה מאירה על מה שכבר רכשנו לנו, על הסך-הכל המרנין של הדרך שעברנו בה, ולבסוף – כאראקטריסטיקה זועפת ומרוגזה ובלתי-תכסיסית כל-כך של המושבה המצליחה, הראשונה לציון בהרבה והרבה מובנים! כיצד?! אם היא אינה מאירה – מאין יבוא פתאום אור אחר? מובן, שנגדה, נגד המושבה ונגד אמת-המציאות מנקודת ההשקפה של שאיפת הגאולה הארצית לא חטא בעל-המאמר אף במשהו; ואולם לאמונתו הוא בשיבת-ציון חטא חטאה גדולה: הוא חתר חתירה גמורה, אחרונה, תחת יסודה. “חטאות-נעורים " אינם זזים ממקומם ו”דרך תשובה" לאלה שיושבים פה ו“דרך לעבור גולים” משם אינה נראית אף במקצת. המונים יהודיים, שהם יעשו והם ייצרו תרבות כללית, שהיא רוחנית, חדשה, טהורה, אינם במושׁבות הישׁנות, ואף לא נראה את הפתח שׁדֶרךְ בו יכָּנסו לכאן ואף לא נראה את המקום שׁעליו ישׁבו פה, ואף לא נדע מה יעשו פה. ואולם מר אהרונוביץ אינו דן בזה: לו סגי ביחידים מוסריים ובטהרת-הרעיון. אבל אם את מאמרו נקרא כולו, לא נבין, סוף-סוף, מהיכן האמונה הפתאומית, שמעכשיו תתחיל תקופה חדשה על טהרת הרעיון? ה“רעיון” – הלואי שיטהר ויפתור שאלות-חייהם של היחידים, של הבודדים, אשר בשמם הוא מדבר – אבל “תקופה”? לא ביחידים תנועת-עם ולא מהם מתחילות תקופות חדשות ולא על ידיהם יוסרו מצוקות האויריוּת הישראלית. “רעיון-התחיה”, “תחיית-הרעיון” – זוהי חיבת-ציון, רק חיבת-ציון.

מה נשתנה? מה ישתנה?

– – – – – – – –

מאמרו של מר אהרונוביץ נדפס, כאמור, בגליון הראשון של “הפועל הצעיר” משנה זו, ביום ז' תשרי, וכעבור חודש ימים, ביום ז' חשון, באה ב“האור” של בן-יהודה (גליון כב-כג) “תשובה ניצחת” “לתוקפינו” מאת שלושה מנכבדי ראשון-לציון, ששנים מהם חתמו שמם בפירוש ואחד בפסיבדונים בלע"ז: אחד מהראשונים בראשון. נפגעה, איפה, ראשון בכבודה! זאת אומרת: עיני העדה הראשונית מצאו, שהמאמר מרגיז! ואגיד מיד: אם דרושים היו עוד איזו קווים להשלמת התמונה המעציבה, הנכונה, שתוארה באותו המאמר המעציב, הבלתי-נכון, בתור מאמר, ומחוּסר-הבסיס; אם דרושים היו עוד איזו שרטוטים להבלטת הרוח הארצי-ישראלי, למסירת האויר התרבותי אשר מסביבנו; אם דרושות היו עוד איזו תעודות על ההרגשה העצמית של הבונים, הראשים והראשונים לציון, שהיא יודעת רק קריאה אחת: “אל תגעו בנו! אל תגעו בחלוצי העם!” – הנה באה התשובה הנפלאה הזאת ומילאה את הצורך הזה על צד היותר נפלא.

קודם כל מוסרים המשיבים ה“מנצחים” או ה“נצחיים” מודעה מנוסחת, ש“זה דבר למטה מכל רגש-כבוד (דבר למטה מכל רגש-כבוד!) לאותם מהחלוצים, שנפלו על שדה-המערכה כמו לאותם שעודם חיים” להצטדק, להתנצל ו“להשגיח בכתבי-החירוף המזוהמים מכותבי-חירופים” ו“נוטרי הישוב החדשים כמו ר' אהרונוביץ וחבריו ב’הפועל הצעיר' שלו” אחרי ש“ראשון-לציון הניחה האבן הראשונה בישוב שלנו”. כידוע ליודעים, היה “למטה מכל רגש-כבוד” לבני ראשון לענות לערבי פועל בהכותו את אחד מבעלי-בתיהם. ו“למטה מכל רגש-כבוד” להם גם לענות על “כרכורי-מלחמותיהם” של אותם האנשים, אשר “על עטם-חרבם יחיו”. ראשון, שהראשונים מייסדיה היו בעלי-כשרון ונאמנים וכו' וכו' (כאילו איש כופר בזה וכאילו “המחרף והמגדף” בעצמו לא יצא מתוך הקדמה זו!) ולמרות ש“כל-כך ירבה סבלה בחומריות וברוחניות” (לדעת ה“מחרף” ברוחניות יותר מבחומריות!) “נשארה נאמנה לרעיוננו הגדול” (נאמנה? הלא זוהי כל שאלתו של “כותב-החירוף”!), ראשון זו “העמיסה על שכמה עבודה ענקית לעבוד עבודתה הפוריה על שׂדי הישוב” ו"שמה לה לחוק לבלי להיכנס בפולמוס של סופרים ולא לקפח פרנסתם " (קו פסיכולוגי מצויין וראוי לתהילה של בני ראשון!). היא, רואים אתם, שמה לה לחוק “לבלי התפעל לא מהאמת ולא מהשקר”; “פשוט הוא, שמבטלת היא כקליפת השום את הלבלרים המעפרים בעפר לעומתה והמטילים גללים והמכניסים זוהמה בכל דבר ונעלה”. ומי? מי הם הסופרים?

“אנשים שלא הביאו עמם כלום, לא רכוש רוחני ולא חומרי, שלא השקיעו בישוב אף פרוטה, שלא טבלו אף יד במים קרים לשם הבנין ויסודו, שאין להם לא זכות-אבות ולא זכות-עצמם וכל מעלתם היא, שבקיאים הם מרוב קריאה בספרויות צעירי העולם (!) לחרוז מליצות רמות של פילוסופיה מחותלת בערפלי מסתורין”.

ועל אנשים כאלה יתעכבו כורמים מצליחים לענות להם?! לא ולא! לא סופרים אנחנו – משננים העונים בראש ובסוף ובאמצע – ולא נענה לכם ולא ניכנס עמכם בפולמוס אחרי ש“לא סופרים אנחנו ואיננו בעלי לשון מסולסלת כמוכם” (כאילו לכתוב תשובה בקצת לשון-בני-תרבות צריכים להיות דוקא סופרים, כלומר, אנשים שלא הביאו וכו' ובעלי לשון מסולסלת!) “ואין לנו פנאי, מפני שאנו צריכים להחזיק את ציבורנו ואת הפועלים העברים במשמע”, כלומר את הפועלים שאין לנו, זאת אומרת, אתכם, הלבלרים הקבצנים, “בעלי החלומות, חסרי-המעשה, חסרי-עקיבות”… לא, לא לכם נענה… ואף-על-פי-כן ענו! התעכבו וענו! לא השגיחו ב“חוסר-הפנאי”, טרחו שבועות רצופים אחדים, וכתבו את המענה! ולא מענה קצר, מעשי, אל הענין, שכך היה, הווה ויהיה, שאנו הראשונים ואנו האחרונים, ואין מה לדבר, כי אם מגילה ארוכה, ספרותית, פטפטנית, המכילה יותר משש מאות שורות “מסולסלות” של לא אנשי-מעשה כלל וכלל (האנשים מבני-ישראל, אשר על עטם-חרבם יחיו, היו בוודאי מקבלים בעד מאמר כזה מטמון שלם! אהה, גדולי-ראשון, כי לא עמדו ב“חוק ששמו להם” וקיפחו פרנסתם של אלו!) ושהמבטאים “האי זעירא”, “בעל דרוש וקבל שכר”, “דברי-שקר של אדם חסר-לב”, “מוציא דיבה”, “צרות-עין של עצל” הנם הקלים בזלזוליה. “בן-ראשון-לציון ירגז תחתיו לשמוע ביטולים ובדותות על מושבתו”, ולפיכך ענו, לא יכלו להתאפק. ואם אמנם “לוקאל-פטריאוטיזמוס” כזה נאה מאוד לאנשי-כפר תמימים, הנה קצת קשה, איך יכלה ראשון להתאפק עד הנה, שלושים שנה, ולשים לה לחוק “לבלי התפעל לא מהאמת ולא מהשקר” ו“לבטל כל הלבלרים”?

כן, הם ענו, ויפה עשו. מתוך מענה זה יכולים ללמוד הרבה כל אלה הבאים בטענות (מר אהרונוביץ הוא אחד מהם!) בשם “הרעיון הגדול”, ושוכחים, כי “רעיון גדול” אינו ענין אלא ליחידים (גדולים או קטנים, אבל שמאחרים אין להם שום רשות לתבוע דבר), ואולם מהפכות עיקריות בחיי עמים באות ממקורות אחרים לגמרי (בוודאי לא פחות חשובים מן הרעיונות הגדולים), וכי, בכל אופן, לא בראשית הוא הרעיון הגדול, כי אם בסוף, בסוף מעשים אנושיים גדולים, אינסטינקטיביים, במלחמה עם הטבע (מה שאין כן בישוב הארצי-ישראלי המצומצם, המצומצם בהכרח, שכל מלחמתו אינה ולא תהיה אלא עם הקופות הלאומיות להלוואה ועם ילידי המקום מבני הנכר…). האמרות הבאות בתשובת בני ראשון כיום על מסירות-נפשם וגדלותם של הראשונים כמלאכים, על הצלחתם למשוך את הנדיב, על מלחמתם הרוחנית בפקידות ועל נאמנותם לרעיון-התחיה הגדול – יש ויש בהן בכדי להזכיר לאנשי-הרוח שלנו, מה כוחו של האידאליזמוס לחולל, מה מבינים בני ישובנו הטיפוסיים בשם אידאליזמוס וכמה קל הוא לדגול בשמו!

הן מעניין הוא, שאף על אחד מ“דברי-השקר” של “מוציא הדיבה על ראשון” לא השתדלו המשיבים להראות, כי יש בהם אפילו הפרזה לאיזה צד. קורא אתה את התשובה הארוכה מראשיתה ועד סופה ואינך יודע, סוף-סוף, היכן ה“שקר” ובמה היא ה“דיבה”. רק ב“הערכה”, ב“יחס” פליגי, אבל לא באמיתיות העובדות. פועלים יהודים? כן, אין אצלנו בראשון פועלים יהודים; היינו רוצים… מדוע לא? האם לא יהודים לאומיים אנו? האם לא נאמנים אנחנו לרעיון? תיבש הלשון האומרת כך! אבל בדליכא… זוהי שאלה קשה… דעו לכם, ה“זונים אחרי הבעלים החדשים”, דעו לכם… או אדרבא… אדרבא, תנו לנו מאות אחדות של פועלים יהודים שיגורו בבתיהם בכפרים קרובים ויסתפקו במזון של בצל אחד ליום ויעבדו אצלנו בזול בכל פעם שנצטרך להם, ונקבלם… רואים אתם, אין לכם פועלים… אהא! אתם האשמים… מובן מאליו, עכשיו ודאי שהעבודה היא ערבית… אבל אנו… אנו נשארנו נאמנים לרעיוננו הגדול…

והדור הצעיר? כן, אמת: הוא איננו בראשון… ואלה שישנם שואפים גם הם לעזוב… אבל – עוד פעם – הרעיון הגדול לא סבל כלל מזה…

“הסיבה הראשונה של יציאת הבנים מראשון-לציון היתה מפני שלא חפצו בפת-בג של התמיכה ולא רצו להיכנע להעול של הפקידות והתחילו גם להרגיש את הכרת הטובה של סופרים בעתונים, שהביעו בימים ההם לאבותיהם החלוצים לפי סגנונו של “הפועל הצעיר” עתה, וביחוד שלא ראו שום בסיס למחיה ולפרנסה מחוֹסר קרקע על גבולי ראשון-לציון. להיות עבדים נרצעים בלי עתיד (הקורסיב של המעתיק) ולהיות מטרה לחצים ולאבני בליסטראות של הידענים הכותבים, הזורים עוד מלח על פצעי אלה שסללו הדרך ציונה ושהניחו היסוד לכל מה שנברא בארץ, לא חפצו”.

עד כאן לשונם.

והאם לא אופייניים, האם לא “יקרים” כל הדברים הללו להבנת הענין? “שלושים שנה עבדו חלוצי יסוד-המעלה בעקיבות ובסבלנות, ולמען קיום-משאת-נפשם וקיום-הישוב לא נסוגו אחור גם מפני השנוררות” – כך מכריז אחד המשיבים במקום אחר; ובכן לפנינו אנשים, שהקריבו את הכל על מזבח “הרעיון הגדול”, ואפילו את נפשם; ולשם הישוב נאותו להיעשות גם לשנוררים – הבו גודל! אך הבנים, אם כי כבר לא היו בעלי מסירות-נפש שכזו ומיאנו בתמיכה, נעלבו מדברי הסופרים המקטרגים, ותחת להיות “עבדים נרצעים בלי עתיד”, כאבותיהם האומללים, נשלחו לאחוז בדרך אחרת, בכדי להיפטר מן השנוררות – הנה, בכל זאת, גם בהם יתהללו האבות המתהללים וגם בעדם הבו גודל להם, לקרבנות-השנוררות, השולחים את בניהם לחוץ-לארץ! בקיצור: מכל צד שתשקיף על גיבורינו, תראה רק הנחת-יסוד לקיום-הישוב, סלילת-דרך לתחיית-העם ונאמנות לאידאל ולרעיון… אכן מה גמישים הם כל אלה האידאלים והדרכים והרעיונות ומה… מה נפלאים “כרכוריהם” של נכבדי-ישובנו, החכמים והמתחכמים, – כרכורים אולי לא-גרועים כל עיקר מכרכורי ה“לבלרים” המושבעים, המצויים אצל עט ואשר עליו יחיו!…

– – – – – – – –

נתארכו “דברי הבקורת” שלי על “התשובה הניצחת”, למרות מה שהענין הוא, באמת, ברור יותר מדי ואינו דורש כל-כך הרבה “ניתוח”. אבל, על כל פנים, אי-אפשר לי שלא לחזור ולהזכיר את הפרט האופיי הזה: באי-כוחה של ראשון, שבאו להגן על כבוד-עצמם ועל גדלותם ועל קורת-רוחם בתור “מצילי-האומה”, מלבד מה שאינם חושבים לדרוּש להכחיש את דברי המגדף בנוגע לעבר ולהווה, הנה הם גם אינם מוצאים לנחוץ לנסות ולהבטיח, שבזמן מן הזמנים יתבצר מקום בתוכם לעבודה עברית, שלימים הבאים יוָצר איזה עתיד לבניהם בחיק-המושבה. חס וחלילה! מודים אנו – קוראת התשובה – שאין תרופה לקלקולים, שאתם התריעים עליהם, אם רק קלקולים הם, אלא שהאשמה בכם… הסופרים “בעלי-המרה-שחורה”, שאינכם נוהגים די כבוד בגיבורי-התחיה, ובזה אתם מטים את לבכם להרחיק מעליהם את הפועלים העברים ולהבריח את בניהם, האומרים: “נימלט על נפשנו ולא נראה בכאב אבותינו החלוצים”… יהיה, איפוא, מה שיהיה, וכבוד “האבות החלוצים” לעולם במקומו מונח: הם, אחרי ככלות הכל, חלוצים נאמנים, מלח-הארץ ופאר-האומה… “ועוד ימָצאו אנשׁים ישׁרים (מבין הסופרים?..) שׁיבואו ללמד סניגוריה ושישימו לאל כתבי הפלסתר של נבובי-הלב המלאים מרה-שחורה ויאוש”.

כן, מי אשר חפץ בלבבו לראות את כוחה ופריה של ה“סניגוריה”, כלומר, של דברי-הפאתוס הכוזבים, אשר השמיעו בהקפה חובבי-ציון מחוץ-לארץ לאנשי ארץ-ישראל השכם והערב זה עשרות בשנים (ועדיין לא פסקו!), הוא ימצאם פה בכל הדר-גילויים! חלוצינו שאינם גרועים בכוח, אבל גם לא נעלים בפועל – בשום אופן ואופן לא! – על כל היהודים מכל ימות השנה, התרגלו כל-כך לחשוב את עצמם ליהודי-השבת של כלל-ישראל, התרגלו כל-כך למלא תפקיד של “מיוחסים” ו“מתייחסים”, התרגלו כל-כך בדברי “הסניגוריה” של “האנשים הישרים”, עד שראשית, כל מה שהם עושים לטובת עצמם – “גן-ילדים”, “בית-ספר”, “תזמורת”, “בית-מרחץ” – הכל הם זוקפים על חשבון האומה וטובתה, ושנית: כל הבא, חס-ושלום, להכריז על האמת המרה, על המצב עצמו כמו שהוא, אך “מחרף בכוונה רעה לעוות הצדק” הוא בעיניהם, עיני מיוחסים-לשוא! ואם יבוא אחד ויאמר, שאין שייכות רבה בין הרעיון של גאולת-ישראל, כלומר, התבצרות חלק גדול מישראל בעבודה ובחיים טהורים וחדשים, חיים שעומדים ברשות-עצמם, חיים שלא יבואו להוכיח לצוררינו את צדקותינו, אלא שיצאו לגמרי מחוג-ההיקף של שטנת שונאי ישראל ואיומיהם, ובין מושבות כראשון-לציון, שלמרות כל כרמיהן ויקביהן וּועדיהן אינן עולות בתוך על יתר ציבורי-ישראל הקטנים בכל תפוצות-הגולה, אז מובטח הוא האומר, שלא יהא בעיני אנשי-הארץ אלא כבא “להינקם בהם, על שעלה בגורלם לברוא דבר טרם ביאת יפעת הודו לארץ” (ולא יעלה על לבם, שהרי זוהי השאלה: מה בראו? בעד מה כל האומה חייבת בכבודם? נטעו כרמים בכסף של אחרים ובידי אחרים – וזוהי כל הבריאה? החזיקו ב“בית-ספר לאומי שׁבלאומי”, שׁהוציא מקרבו קאנדידאטים לפֶדלֶריוּת ובנות קוראות רומנים בצרפתית?). כי, כאמור, לא על עצם הדברים והעובדות, שגם מבעלי-הדבר אין כופר באמיתותם וכמעט שאינם נוגעים בהם כלל, אחרי שעיניהם לצד אחר יביטו ואחרי שבין כה וכה “הרעיון הגדול” נשאר שמור באוצר-ה“אקטיב” שלהם – לא על זה יצא הקצף, כי אם, בראש ובעיקר, על ה“חוצפה”. החשד הוא, שסופרי ישראל העניים וה“בתלנים” (מלא ב“תיו”!) מתקנאים בנחת-רוחם וב“אשרם” של בני “פריז הקטנה” ומשנאת-החיים דיברו סרה ביושבי ראשון-לציון הנהנים מחייהם. “צרה עינו של הכילי (?), עורך “הפועל הצעיר”, בראשון, הרוצה להתפנק קצת בהיות לאל ידה, כאילו צריכה היא לשאת עוון כל העם”. אוזן מלים תבחן; צעקה של “מפונקים” נפגעים בפראזה האחרונה הזאת: מה אתם, ה“מקטרגים”, רוצים ממנו? מה אתם ממררים את חיינו? מה אתם דורשים, אכזרים? שלא נתפנק בהיות לאל ידנו? שנשא את עוון כל העם? שנעבוד עבודת פרך? שנעשה את בנותינו לשפחות בעבודת הבית והגן? שנעשה את בנינו ל“עבדים נרצעים בלי עתיד”? שלא נקבל מאת הנותנים בעד היישוב? – – – ואתם בעצמכם אינכם מקבלים, הא?! “אתם בעתונכם, שאין בו אף קוצה של יוד שאינו יונק משנוררות ולא זכה עדיין לקיום עשיריה אחת של שנים”!

זהו המחנק, הנה ריח-הקטב! הנה מקצת מן האויר המורעל, שאין מפלט ממנו, כשבאים לעשות מרכז ל“רוח” במחשבה תחילה ולא כסוף-מעשה בא מאליו, כשדואגים לא לתרבות עצמית-עממית כתוצאה הכרחית מחיים ארוכים יצירתיים, עצמיים, של המונים יהודים חיים על חשבון עצמם, כי אם לטיפוח מכוּון של “לאומיות” ו“יהדות” – למן היום הראשון – ב“נקודות מזהירות”, בטלות בששים, שמ“הרעיון הגדול” הן מתחילות ובו הן גומרות… כאן, בסביבה כזאת, בהכרח מיטשטשים הגבולים, כאן בהכרח אין שום אַמת-מידה טבעית, אנושית, ואין שום הבדל בין הכורם שנתעשר על חשבון הקופה הכללית בזכות ישיבתו בארץ-התחיה ובין הסופר המוציא עתון, עובד בו יומם ולילה ומקבל מכסף החתומים ומקופת הדפוס שכר של עוזר-בחנות: שניהם חלוצי האומה והיהדות, שניהם מיניקים תורה ולאומיות לעם ישראל ושניהם “שנוררים” בעיני הרואה את הישוב מתוך אותה השפופרת, שלא נברא זה אלא לשם “הנקה” ו“יניקה”… מה בינינו לבינך? כולנו מיניקים, כולנו יונקים… אומר אתה לנו: “טולו “קוצה של יוד” מבין עיניכם”, אומרים אנחנו לך: “טול שתי קוצות”… ואם תקניטנו עוד, נראה לך מי אנחנו ומי אתה והננו נושאים עליך גם משל לאמור:

“לאחד מחלוצי יסוד-המעלה בראשון-לציון בת ושמה עבודה יהודית. והאיש בעל נכסים וכרמי גפן, כרם שקדים וזית, אדמת בור וגם כסף מזומן באוצרו, גם בית וכלים נאים להאיש. ויזדמן לפונדקו הפועל הצעיר, הבחור החשוב, החרוץ המעולה, ענק-הרוח, שנוצר מטיפת הדיו של אחרון הנביא שלכם, והוא מזויין בערכין חדשים רבים של “דוּם-דוּם, ברוינינג ומוזיר”. ניגש הוא להחלוץ הזקן, איש-שיבה, ואומר לו בזו הלשון: אתה השנורר הגדול היורד מנכסיך הרוחניים, שמכרת את נשמתך ונשמת הישוב בעד שכר השתיקה, אתה שבכלל נכסים רוחניים לא היו לך, אתה שהכנסת עוד דימורליזאציון במשך שנים רבות בשאר המושבות, אתה הפליט שאינך מוכשר ליצירה לאומית, הב לי בתך, הב לי זוזיך, הב לי סוסיך והב לי אדמתך, אנכי אשגיח על עבודת בתך שתעבת על-ידי זרים, אנכי – לי מותר הכל, בכידון ורומח אקדשה כדת רבותי, ב”הפועל-הצעיר" וחבריו, ומה לך עוד? רוצה אתה בזה מוטב ואם לאו, אוקיעך בכלי מבטאנו נגד השמש והיית לשמצה בפני קהל ישראל אשר שׂשׂ בך משוש תנחומים".

כאן הגיעה נקודת-הרתיחה של בעלי הבתים בראשון למרום-גובהה וכאן נתגלו הבנת-הסיטואציה של נושאי הדגל שלנו ודאגתם לכלל-ישראל “הששים בהם משוש-תנחומים”. העיקר הוא, כמובן מאליו, לא התוכן הריאלי של הבניה, כי אם “משוש-התנחומים” שבה לתיירים ולנביאי המרכז הרוחני; הסכנה היא לא בהשמטת הבסיס, כי אם ב“שמצה לפני קהל ישראל”…

– – – – – – – –

– לא צריךְ להיות אדם עמוק ביותר – אמר לי רֵע אחד, משרידי הארציים בארץ-ישראל, בשיחתי אתו על הענין (בדבריו בכלל, שהנם, לדעת רבים פה, דברים שלא בזמנם ועוד יותר שלא במקומם, השתמשתי זעיר שם לעיל בוויכוחי עם בעל-המאמר ואפשר שאוסיף להשתמש בהם לפעמים גם במכתבי הבאים) – לא צריך להיות נבון ביותר, בכדי להבין ולדעת, שערכם של מאמרי-תוכחה לתיקון המידות והמעשים אינו גדול. סבורני, שגם הכותב אהרונוביץ בעצמו, אשר, בדרך אגב, כל מהלך-מחשבותיו זר לי בעצם, ודאי שלא פילל להשיב על-ידי דבריו את המוּכחים מ“דרכם הרעה”. גם הוא בעצמו, המאשים בכל את הרצון הרע וחושב שהכל תלוי ברצון טוב, ודאי יודע, שאף אילו היו קוראים את דבריו, היו מתפעלים מהם כשם שהתפעלו היהודים מדברי “מגידים” מאז ומעולם. בכלל צריך להודות, שהמאמר “לתקופת השלושים” עושה רושם קשה לא רק מצד המצב שתוֹאר בו. רואה אתה לפניך אדם עומד בראש מפלגת צעירים, שהגיע עד הנקודה המתה – ואינו יכול להודות בזה! אבל בשבילנו אנו, העומדים מן הצד, אלמלא בא אותו מאמר אלא לשם התשובה שהעיר מצד נכבדי-המושבה, שגם הם בוודאי לא קראוהו כראוי – דיינו. תשובה זו הרי תעודה יקרה היא, ביחוד בשביל מי שישווה אותה עם תשובות בני הישוב הישן למתנפלים עליהם. איזה דמיון! ממש העתק משם, רק במקום “ארץ-הקודש” – “ארץ-התחיה”, ובלי “אזכרות”! בקיצור, דוקומנט פסיכולוגי רב-הערך. כל עצמותו, כל תכונתו של בעל-הבית היהודי, המדבר בשם אידיאלים, פה על הלוח. השקפת-העולם, הסגנון, ההפרזות, הצעקנות רפת-הכח ודלת-האונים, הערמומיות והפיקחות, שבעצם הן כסילוּת, כל רכוּת-המזג, דלות-הנפש ודלדול-האופי – הכל. ואם מרוגזו האמיתי של ה“תוקף” אפשר ללמוד רק, כי אין שלום גם במחנה המאמינים הצעירים שלנו (הן סימן רע הוא, אם הם כבר צריכים לשאוב כוס-ישועות מגדֵרה הזעירה והקפואה, שׁגם צעיריה היא יצאוה!) וכי אפילו בשעת חג כבר אין הם יכולים לדבר בלי כעס ובלי גניחות על העדר-האידיאליות – הנה מרוגזם של ה“נתקפים”, שבאמת יש בו גם הרבה מן ההתחפשות ומהעמדת-הפנים, אפשר ללמוד הרבה יותר. אגב: בעלי השקפה ורודה יכולים לקרוא: “פרוגרס! התקדמות!” גם ראשי ראשון התחילו להתעניין בדעת הקהל הראדיקאלי בארץ-ישראל. אבל באמת אין הדבר כך, ואופן-התשובה יוכיח: ל“מפני מה יאמרו הבריות?” החיצוני הלא חששו תמיד, ואי-אפשר היה שלא יחששו: הלא כל ארץ-ישראל תלויה בדעת קהל זה או אחר, והפחד הלז מפותח בה למדי!… ברם, כל הבנה פנימית במהותו של הענין, כל הכנה להתעמק, על מה אומרים עליהם כי “ירדו” – סמי מכאן גם עכשיו! גם היום לא נגעו ולא “ציערו” “דברי-החוצפות” את המשיבים מצד זה, שהנה אומרים, כי עבודתם הלאומית לא עשתה פרי ישוה לה, שהנה מושבתם מעוררת בלב אנשים ידועים בארץ-ישראל יחס שכזה, כי אם אך מצד התימַהּ ואי-הנעימות שׁבדבר (היאךְ!! עלינו ידובר רעות?!) ורק מצד הרושם שהפגיעה בכבודם בפומבי יכולה לעשות בחוץ-לארץ. ואם ישאל השואל: מדוע דוקא איכפת להם עתה ביחוד? “מה ראו על ככה” ל“צאת עתה מגדרם”? כלום רוצים הם, כשאר מושבות, במשיכת אנשים, כלומר, קאפיטאלים חדשים משם, שישאו ב“עול-ההוצאות” וחוששים, ש“השם הרע” יקלקל? – ודאי ששאלתו תהיה שאלה במקומה. בשאיפה חדשה שכזו מצד זו לא יאומן. וכי למה לראשון עוד אנשים? וכי למה אינה מחזירה את עוזביה ה“קרובים”? וכי איך פגשה את הצעת “חובבי-ציון” לעשות בתוכה פרבר של פועלים? לא, ודאי לא מפני זה, לא מצד המשיכה של כוחות חדשים פועלים מן החוץ. בזה צדק מר אהרונוביץ: היא אינה פתח-תקוה! יותר יתכן לשער, ש“הצער המיוחד” פה לא בא אלא מחוסר דאגות אחרות, דאגות אמיתיות אצל נכבדי ראשון. עתה, לפי עדותו של נושא המשל החשוב, יש ל“חלוץ-יסוד-המעלה” רב: נכסים, כרמי גפן וזית וכו' וכו', ומי שאינו יודע חֶסר וקרָב, הנותנים מקום לנצחון ולכבוד אמיתי, נעשה בהול ביותר על כבודו המדומה.