_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מסביב לנקודה

י"ח ברנר

לתוכן הענינים

 

פרק ה'

פרק ד'

פרק ג'

פרק ב'

פרק א'

פרק י'

פרק ט'

פרק ח'

פרק ז'

פרק ו'

פרק ט"ו

פרק י"ד

פרק י"ג

פרק י"ב

פרק י"א

פרק כ'

פרק י"ט

פרק י"ח

פרק י"ז

פרק ט"ז

פרק כ"ה

פרק כ"ד

פרק כ"ג

פרק כ"ב

פרק כ"א

 

כב

היתה השעה העשירית.

ה"נשף" בבית קצמאן היה בעצם "חומו": בעל-הבית אחז בשתי ידיו חתיכת לחמנית; בעלת-הבית הגישה תה והעירה כמן הצד הערות עוקצניות; זלדה צחקה, נאבקה, גזרה על ימין ועל שמאל, זכתה לעצמה בכל חפץ הנופל בידה; רוֹזאליה מאַקסימובנה נתנה רווח בין מלה למלה ודיברה למקוטעים על דבר התפתחות האדם על פי חכמי אנגליה וסייעה לשיחת חברשטיין אישהּ על דבר מיני סטודנטים ופועלים: "סייפא וספרא" הוכיח את צדקת בעלי-ה"ברית"; שמואל האזין לכל מלה והתחיל ב"ילמדונו רבותינו"; רק נחומ'ל היה האחד, שהסיח את דעתו לדברי בטלה והתרפק ככלב קטן על חיקו של גריגורי ניקולאיביץ' ושאלו: הישיר? הישיר?.. ובקבלו רשיון, היה משורר בקולו, קול ילדים, מבלי הביע ברור את המלות:

Труд и горе капли пота

Пополам со слезой...[1]

За тяжелою работой[2] – החזיקה על ידו זינאידה מאקסימובנה וציפצפה וקוננה בקולה העלז, המצלצל והחי...

... ונדמה לו לאברמזון, כי את כל המחזה אשר לנגד עיניו ראה כבר פעם בחלום, לפני שנים אחדות: אלו הקולות, אלו התנועות, זו השירה... מוזר ומטושטש...

אה, יֶווה איסאַקובנה!.. – התנשא גריגורי ניקולאיביץ' ממקום-מושבו, כשראה את הנכנסה, וישתחווה.

איחרתי? – קראה בלומין בקולה הער והרענן; היא היתה מלובשה בגדי אביב קלים פשוטים – ואני נכנסתי ככלות הוראותי אל הביבליותיקה לקרוא קצת בעיתונים. אברמזון, אתה הלא אינך קורא עיתונים? אח, לא, עירבבתי: הלא זה חברך דוידובסקי לא היה קורא. ואני – גדולה אהבתי להעיתונות. אמנם, עיתונינו הרוסים... לכל החדשות שאנו יודעים אין גם זכר שם...

ויש חדשה, אשר גם יווה איסאקובנה אינה יודעת עוד!

קולו המתחרה של פטרוב, אמנם, גילה לה, כי כוונתו, בלי ספק, אינה לאותה החדשה המדאיבה, אשר נודעה לה בצהריים ואשר לא מצאה חפץ בלבה לדבר עתה על אודותיה; ובכל זאת אמרה, שאם מרמז הוא לזו שבדעתה, הנה היא יודעת כבר.

ומה את יודעת? לא, אינך יודעת עוד!

אמור, איפוא, מה?

לא, אמרי תחילה מה את יודעת.

לא, אמור אתה תחילה!

אני מִתחילה? נוּ, הבה ואוֹמַר אני תחילה. וזה הדבר. חה-חה-חה. זה הדבר: בקרתא א. נוסדה כיום חברה חדשה, שתעודתה היא כך: היות שהחורף חלף עבר, הלך לו, האביב בא, השלג נמס, השמיים ישמחו, הארץ תגל, לנהרות קוֹרָא דרור ולכל היקום...

בקצרה, בקצרה, פּוֹאֶזיה זו כבר שמענוה...

לקולך אשמע, יֶווה איסאקובנה! ובכן, בקיצור, בקיצור גדול, בקיצור שבקיצור, ובכן, שֵם החברה: לבלות את ימי הקיץ הבא בטיולי-שעשועים, להתקין מסעות בסירות-דוגה על פני רפשון הנהר...

וזה הכל?

לא, לא הכל. תקנות החברה עשר במספר. נפשי בתקוותי, כי העלמה בלומין תוסיף איזו תקנה מקורית. ובכן, אתחיל מן הסעיף הראשון. סעיף א': לחברים ולחברות מתקבלות כל העלמות אשר...

ואני היושבת-ראש; ואני היושבת-ראש! – לא נתנה זינאידה מאקסימובנה להמשיך.

– וכבר בחרו קוֹמיסיה קטנה לבחור קומיסיה גדולה עם ועד פועל אחד לבחור שני ושני קומיטטים[3] לכונן שלישי – התנער גם מנשה.

כובד-ראש והקשבה! – צעק גם הסטוּדנט – ובכן, למחר, יֶווה איסאקובנה, את מתבקשת לקחת חבל במעשי חברתנו... התשמעי?

לֶמַ'נַ'שֶם! קרא גם גברילוב השיכור מפינתו. הוא ידע הרבה מלות יהודיות.

לא, באמת ובתמים – קראה בלומין – זו כל החדשה? – ומה היא החדשה של מרתי? – הוסיף גריגורי ניקולאיביץ' להתחרות – כלום נכבדה היא מזו?

חדשתי? – הועבו פני יֶווה איסאקובנה – אגיד את האמת: עדיין הדבר אינו ברור, איך ומה. לעת עתה רק שמועה. שמועה עוברת...

שמועה?

כי...?

כי... באמת, אין הדבר ברור עוד...

אבל מה? מה??

מה? אומרים, כי... גם בעיר ה... ה...

פרעות? – נעץ בה אברמזון את מבטו וקולו היה דומה להד.

גם אתה כבר שמעת זאת?

אני? לא. אני יודע כך. אני הלא יושב פה כל העת. אני לא שמעתי, אני יודע כך...

כל הראשים הוּסַבּוּ אליו. בחדר השתררה דומיה. הכל הרגישו בחובתם לשאול על פרטי העניין, להביע הצטערות...

אלוהים, מה נורא הדבר! – קראה, לאחרונה, רוֹזאליה מאקסימובנה.

והיהודים היו כצאן-טבחה? – שאל שמואל – לא הגנוּ על עצמם?

עתה ישתמשו הציונים במעשה זה – קרא גם חברשטיין – יקראו עצרה, יַרבו בצבעים, יבכו את הדם, יַראו את שנאת העמים אלינו...

ויקראו לארץ הקדושה – סיים פרנקל.

לי לא נעים כשמדברים על דבר כזה בפני גריגורי ניקולאיביץ' – לחשה זינאידה מאקסימובנה מִתחילה באוזני רוזאליה מאקסימובנה ואחר-כך גם באוזני יֶווה איסאקובנה.

גריגורי ניקולאיביץ' שתק שעה קטנה ואחר פתח את פיהו: אַגיטאציה, פּרוֹפגאנדה, מפלגה, השכלת-העם, לומפפּרוֹליטאריאט...

חדלו נא! – שאג פתאום אברמזון ויַך באגרופו על ראשו – האָלמו אך לרגע, פטפטנים נבזים! זה האדון חברשטיין... זה... מעז... בעת צרה... חשבונותיו... עבודתו... ביטול-עבודתו...

כל העיניים נתמלאו פחד ותמיהה.

אבל, אברמזון, שפוט-נא...

שפוט? – העיף הוא גם עליה מבט מורה – שפוט? מה לי לשפוט? איני רוצה לשפוט! איני רוצה לדבר! ארור אני!.. ארורים אתם!.. מי קרא אתכם, נבלי נבלים?! עבודתכם... הנפט... הנפט המעט... בחנות האלמנה... הילולא וחינגא... חברשטיין, פטרוֹב, בלוּמין, צאו במחולות... הַיְלה...

הוא תפס בחיפזון את כובעו ויצעד צעד אחד אל הפתח "להימלט מגי-ההריגה", ואולם פתאום הפך פניו כלפי המסובים, וַימות לבם. פניו נשתנו תכלית שינוי ויהיו לאחרים... מבטו, שהיה מן הרגע  הראשון כזה של הלוּם-רעם, נתהפך... ואברמזון השליך את כובעו מעל ראשו לארץ ויהי מורט שערותיו.

 

 

לפרק הבא

לתוכן הפרקים

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1]  עמל וצער, נטפי יזע / ובדמע מהולים... (ניקראסוב).

[2]  בעבודת הפרך.

[3]  ועדים.