א

אות הראשנה1 באלף-בית העברית, ושמה אַלֶף, ומ"ר אַאִים: מפני שהם עושים היהין חיתין ועיינין אאין ספרא, וירוש' ברכ' ב ד ד.

האות א היא סימן להיותר רפה בקולות ההברה המתהוה בדחיפת האויר בנשימה בעברו דרך הגרון ובסגירה פתאמית של בית הבליעה במקום היותר רחוק בגרון.  קול הברה זו, אעפ"י שהוא רפה, יוצא במבטא ונשמע לאזן לא בלבד בתחלת הברה, כשהיא מונעת בתנועה, אלא גם בסוף הברה מרכבה, והוא סוגר אותה בשאר קולות ההברה, והוברים יַאְ-דִּיר כמו יַרְ-כִּיב, בָּאְ-ֹשוֹ כמו קָדְ-ֹשוֹ.  והאות א שהיא סימן להברה גרונית זו היא מפיק אלף2, וקצת מדקדקים קדמונים קראוה המזה3, כמו בערבית, אך מפני שבשביל רפיון קול הברה זו כבד להוציאה במבטא שתהיה נשמעת ומוחשית, בפרט בסוף ההברה, חדלו העברים עוד בזמן קדום מהפיק אותה4 בכל מקום במלה שהיתה קודם סוגרת ההברה והאריכו את התנועה שלפניה: בָּרָא במקום בָּרַאְ, צָמֵא במקום צָמֵאְ, וכיוצא בזה.  רק לפני ד, ט, ש, היה יותר קל עליהם להבור ולהוציא במבטא מוחשי את קול האלף גם בסוף הברה ואמרו: יַאְ-דִּימוּ כתולע ישע' א יח, נֶאְ-דָּר, נֶאְ-דָּרִי שמות יה ו, יַאְ-טֵם אזנו תהיל' נח ה, תֶּאְ-טַר עלי באר פיה שם סט יו, ועלה בָּאְ-שוֹ יוא' ב כ, ופגריהם יעלה בָאְ-שָׁם ישע' לד ג, ותחת שערה בָאְ-שָׁה איוב לא מ, והיה כי יֶאְ-שַׁם ויק' ה ה,   אל יֶאְ-שַׁם יהודה הוש' ד טו, תֶּאְ-שַׁם שמרון שם יד א, לא נֶאְ-שָׁם ירמ' נ ז, תֶּאְ-שָׁמוּ שופט' כא כב, וַיֶּאְ-שְׁמוּ ישבי בה ישע' כד ו, כל אכליו יֶאְ-שָׁמוּ ירמ' ב ג, וַיֶאְ-שְׁמוּ אשום יחזק' כה יב, ולא יֶאְ-שְׁמוּ כל החסים בו תהל' לד כג, גם עדרי הצאן נֶאְ-שָׁמוּ יוא' א יח,  וכמו כן לפעמים גם לפני ז ולפני ס: נֶאְ-זָר בגבורה תהל' סה ז, וַיֶאְ-סֹר 5 את רכבו שמות יד ו, לֶאְ-סֹר שריו תהל' קה כב, לֶאְ-סֹר מלכיהם בזקים שם קמט ח, נגד: לֶאֱסֹר  אסר במד' ל ג, לֶאֱסֹר את שמשון שופט' טו י.  ופעמים גם לפני פ אמרו וַיֶּאְ-פֹּד6 לו בו ויקר' ח ז, ארץ מַאְ-פֵּלְיָה7 ירמ' ב לא.  אבל, יצאו אלה וכיוצא בהם, בכל שאר המקומות כדי להקל על המבטא הפרידו מהאלף את ההברה שלפניה והניחוה לא   סגורה, והניעו את האלף והרהיטוה להברה שלאחריה, כמו יֶ-אֱנֹק, וַיֶ-אֱסֹף, וכיוצא בזה, או הניחוה והפכוה לנחה נסתרת, כמו תּאמַר, יאכַל, במקום תִּאְ-מר, יִאְ-כל, וכיוצא בהם פעלים נחי פ"א.  ומעט מעט נתפשטה הנחת האלף גם במקומות שלפניה שוא נע, והטילו את תנועת האלף על האות השואית שלפניה, כמו מָאתַים במקום מְאָתַים, רֵאשִׁית במקום רְאֵשִׁית, וכמו"כ חֹטִאים ש"א יד לג במקום חֹטְאִים, קֹרִאים תהל' צט ו במקום קֹרְאִים.  וגם אחרי שוא נח: מְלָאכָה במקום מַלְאֲכָה.  ובהשם אֱלֹהִים עם בוכ"ל: בֵּאלֹהִים, וֵאלֹהִים, כֵּאלֹהִים, לֵאלֹהִים, והסימן במסרה תהל' קלז: משה מפּיק אלף כלב לא מפּיק אלף.  ופעמים שנשמטה גם מהכתיב: שֵׁלָתֵךְ ש"א א יז במקום שְׁאֵלָתֵךְ, וַתַּזְּרֵני חיל ש"ב כב מ במקום וַתְּאַזְּרֵני , ולא יַהֵל שם ערבי ישע' יג כ במקום יְאַהֵל , תוֹמִים8 בראש' כה כד במקום תְּאוֹמִים, מבית הָסוּרִים קהל' ד יד, במקום הָאֲסוּרִים.  וכן פעמים שנשמטה אות האלף הנחה השרשית מהתיבה בכתיב, מָצָתִי במקום מָצָאתִי: ולמה לא מָצָתִי חן בעיניך במד' יא יא.  ובקצת שמות ל"א חדלה האלף לשמש שום שמוש במבטא או בכתב ואיננה לא נח נראה אף לא נח נסתר, כמו חֵטְא, משקל נֵרְדְ, וכן שָׁוְא.  ויש שישמיטוה גם מהכתב ויכתבו חט, זה, בשָֹו9 איוב יה לא, וכן הַחֲִטִי ירמ' לב לה במקום הַחֲִטִיא.

ומפני טבעה זו של האלף להיות נחה נסתרה, לא יוצאת יציאה מוחשית במבטא, החלו להשתמש בה בזמן קדום בתוך התבה לסימן לקול תנועת פתח ארוך, ונשארו עוד עקבות הכתיב הקדום ההוא בקצת מלים, כמו וקאם שאון בעמיך הוש' י יד, וכן דאג נחמ' יג יו במקום  דָּג.  אך אחרי כן השמיטוה מתוך התבות, אולי מפני שהיא אות גסה, רחבה, ותופסת הרבה מקום.  ובזמן מאוחר שמשה לסימן לתנועת פתח אפילו קצרה, בפרט במלים זרות, ביחוד במקום שיש חשש טעות, ודבר זה היה נהוג הרבה בפרט בספרות החדשה, אך בשנים האחרנות השיבו הסופרים, בפרט סופרי א"י, להכּתיב צורתו העברית, וישמיטו עפי"ר את האלף מכל מקום שצִיְנה תנועת פתח קצר.

ומפני זה שכבד על כלי המבטא להמז את האלף בסוף ההברה והיא נהפכת לנח נסתר, דומה לפעלים ושמות ל"ה, החלו קצת פעלי ל"א לקבל צורת פעלי ל"ה.  תחלת דבר זה נגלתה כבר בזמן קדום, בימי חיי הלשון העברית העתיקה: כָּלִאתי רגלי תהל' קיט קא משרש כלא, על דמיון בניתי, רציתי, והלכה ונתפשטה נטיה זו הרבה בזמן המשנה ואח"כ: קריתי במקום קראתי, יצתה במקום יצאה, מצוי במקום מצוא, נשוי במקום נשוא.

ותבוא האלף במקום ה ובמקום י, כמו מן טְלֶה טְלָאִים, מן צבי צְבָאִים, וכיוצא בהם.  וכמו"כ בקצת פעלים: *פדאוהו תוספתא גיט' ד א.

בפעלים ובשמות תשמש האלף להורות הזמן (עתיד) והמשקל: אֶ-כְתֹּב, אֶ-צְבַּע, אַ-שְׁמוּרָה, ויוסיפוה העברים בראש קצת שמות, בפרט המתחילים בשוא, להקל על המבטא: אֶזְרוֹעַ, במקום זְרוֹעַ.  ובפרט בקצת שמות לקוחים מלשונות נכריות: אֲדַרְכּוֹן, *אֲלַכְסוֹן, °אֲפַלְטוֹן.   בקצת שמות תכנס בסופן במ"ר: *מרחצאות מן מרחץ, *מחצלאות, מן מחצלת.

בקצת שמות, בפרט של קרבה, שבאו מארמית נשארה האלף המשמשת בלשון ההיא בסוף המלה כמו ה' הידיעה בעברית, וגם לפאור השם, ונתנה להשם קצת גון מיוחד, כמו אַבְָּא, אִמָּא, עי' באלה הערכים.  וכמו"כ נוספה בשאר קצת שמות ומלים, כמנהג לשון הארמית, במקום אל, על, כמו *אַגַּב במקום על גב, עי' ערך אגב, *אַבַּית במקום על בית, בבית: אלו ואלו נשרפין אבית10 הדשן זבח' ה ב, משקין טמאין שהיו נותנין אבית צביעתו של כוס תוספתא כלים ב"ב ג ט.   בקידוש ידים ורגלים אבית הבירה שם ידים א ד.

האלף אינה מקבלת דגש.  אך ארבע אלפים דגושות11 נמסרו במסורה: וַיָבִיאּוּ לו את המנחה בראש' מג כו, א ויביאו דגושה, וכן וַיָבִיאוּ לנו כיד אלהינו עזר' ח יח, ממושבתיכם תָּבִיאוּ לחם תנופה ויקר' כג יז, ושפי עצמתיו לא רֻאוּ איוב לג כא, א רֻאו דגושה.

מפני מקום האות א בראשית האלף-בית השתמשו בה לסימן מספר אחד, כן בהמטבעות שקל ישראל, בשקל וחצי שקל של שמעון החשמונאי, וכן של מתתיהו כהן גדול: ש"א, שר"ל שנה א.  וכן על מטבעות כנעניות ופוניות כתובה אות א לסימן המספר כלירמון גנו, קבץ  בזאת יבוא אהרן רמז לו שאין ביהמ"ק עושה אלא ארבע מאות ועשר שנים בזאת ב שנים ז שבעה א אחד פסיק' רבתי מ. – ובמשמע' זו יכתבו האות א עם קו קטן למעלה כזה א': במקום אחד כותבין א' במקום מאה כותבין ק' ערוך, ערך גימטריה.



1 מקום האותיות באלף בית נראה מקצת מזמורי תהל' ופרש' איכה, שהפסוקים סדורים על סדר א"ב, וכמו כן לפי ערך המספרי שלהן.

2 על טיבה זה של האלף כבר העיר אבי הדקדוק העברי ר"י חיוג, וז"ל: אלף אשר באל תאטר עלי באר פיה ויאסר את רכבו שהיא בשוא נחה ולא הונעה באחד מן המלכים היא נראית ונטעמת שמוצאה מן הגרגרת בקרוב להריאה  ר"י חיוג, אותי' הנוח.

3 אמר ריב"ג הרקמה ב, וז"ל: שהאלף על שני דרכים האחד מהם תהיה האלף בו נראית מוחשת כמו אלף אמר ואלף אכל ואלף ואל תאטר וכו' וכללו של דבר כל אלף שהיא נראית ראיה מבוארת תהיה נחה או נעה באיזה תנועה שתהיה, והיא נקראת המזה וכו' והאלף הנקראת המזה היא אשר מוצאה יותר רחוק מכל אותיות הגרון וכו' והאלף מרחפת באויר שמה.  ע"כ.

4 גם בדבר זה הנה הלשון העברית תופסת המקום האמצעי בין הענף הדרומי ובין הענף הצפוני של הלשון השֵמית.  הלשון הערבית שמרה גם בזה את טבע הלשון השמית הקדומה בטהרתה, וההמזה של האלף נהוגה בה עוד בכל תקפה, והערבים מהמזים את האלף גם בסגירת הברה באופן מוחשי ונשמע היטב לאזן.  ומכל מקום, גם בה החלה המזותה של האלף להמחות קצת עוד בזמן קדום.  וכבר העיד אבו זיד, שאנשי חג'ז עוד בימי מחמד חדלו להמז את האלף במקום ששאר הערבים עוד מהמזים אותה גם כיום הזה.  וכבר נחלקו חכמיהם בקצת אלפים, שקצתם מהמזים אותן וקצתם אינם מהמזים אותן.  וכבר העידו אלפרא ואבו זיד ואחרים ששמעו קצת הערבים מהמזים במקום שאין שם באמת שום המזה וקצתם אינם מהמזים במקום שהדין נותן להמז לשאן אלערב, שער ההמזה.  וכמובן נחלקו חכמיהם במקום שתתקבצנה המזתים יחד, שקצתם מאמתים הראשונה ומקלים השניה וקצתם להפך.  והקלה זו של ההמזה התקדמה עוד יותר בלשון הערבית ההמונית, בפרט בסופי ההברות, ובמקום יַאְמֻר יאמרו יַאמֻר , במקום יַאְכֻּל יאמרו יַאכֻּל, וכמו כן במקום רַאְשׂ יאמרו רָאשׂ, שהוא בעברית ראש.  וכן נהפכו גם בלשון ערבי' ההמונית פעלים בעלי המזה בסוף, ר"ל פעלי ל"א, לפעלי ל"י: קַרַי במקום קַרַאְ, קַרַיְתֻ במקום קַרַאְתֻ, יַקְרַי במקום יַקְרַא, ממש כמו בעברית.  בארמית ועוד יותר באשורית הקלת ההמזה לנח נסתר להתנועה שלפניה נוהגת בכל מקום כמעט.  בעברית הישנה כבר נתגלתה נטייה זו, אבל כמו שנראה מהמשלים המובאים בפנים, עוד נשארה ההמזה בתקפה לפני קצת אותיות, אפילו בסוף הברה.

5 במסרת בראש' מב כד על ויֶאֱסר אתו לעיניהם נמסר לית רפי, ור"ל שכל שאר ויאסר הוא דגוש, ר"ל האלף בשוא פשוט  מ"ש שם.

6 כן בפרוש חזקוני ומ"ש.

7 כך ברוב הספרים, וכן העיר רד"ק, אך במקצת ספרים נקוד אחר.

8 בקצת כ"י תאומם.

9 כך בכל הספר'.  ויש מגיהים הגהות במקום בשוא.

10 כך במשנ' שבגמ' בכל הדפו' ובמשנ' שבמשניות בבית.

11 במסרה נמסר על קצת אלפים שהן דגושות, ור"ל שהן נקודות בשוא פשוט רא"ב במסר' המס' ומ"ש, רק ד' אלפים הללו דגושות באמת, ובשבילן הוציא בן אשר את האלף מכלל שאר אותיות אחהע ואמר כי רק "הע"ח מן הדגשה פרושים" דקד' הטע', פסקה תולד' האותיות, אעפ"י שבפסקה שלאחרי זו הוא כולל גם א ואומר: "חוץ מארבע אותיות אחהע לא יתיצב בהם דגש לעולם", ודגשות ד' אלפין הללו לא ידועה מהותה וכונתה.  ר"מ בוטריל בפרוש ספ' יצירה כתב כי "בסוד הקבלה נודע הטעם וכבר חובר על זה הסוד ספר הנקוד הגדול אשר חברו רב אשי בבבל".  רַיט Wright, Comp. Gram. 43, סובר שזה שארית מסימן ההמזה, ויש סוברים שהכונה בהדגשים האלה לשמר על קריאת האלף שלא תתהפך לקריאת י כמו שהיא נטיית האלף בין שתי תנועות.