שיעור שני    🔗

מוחמד; אישלם.

(יום ששי, בשמיני לחודש מאי 1840.)

מן הימים הקדומים של האלילוּת הגסה בקרב הסקנדינויים בצפון אנו עוברים לתקופה דתית שונה מאד מן התקופה ההיא, שונה מאוד מן העם הסקנדינוי: לדת המוחמדית בקרב הערביאים. מהפכה רבה; מה-רבה התמורה והקִדְמָה המתגלה לנו פה בארחות חיי האדם ובהלך-רוחו.

הגבור אינו נחשב עכשיו לאֵל בקרב בני עמו, כי אם כאיש אשר רוח אלהים בו, כנביא. הנה הצורה השניה של פולחן הגבורים; על הראשונה או העתיקה אנו יכולים לאמר, כי היא עברה לבלי שוב עוד. בדברי-ימי-העולם לא יקום עוד איש, אפילו הגדול שבגדולים, אשר בני-דורו יחשבוהו לאל. אמנם, יכול נוכל לשאול את נפשנו בצדק, אם בכלל היה היתה חבורת בני-אדם אשר חשבו באמר; את האיש, אשר ראו עומד נצב לפניהם, לאלהים, בורא העולם? אולי, לא; הוא היה על-הרגיל איש אשר זכרו אותו, או אשר ראו אותו לפנים. אבל גם זאת היה לא תהיה עוד. האדם הגדול לא יהיה נחשב עוד לאֵל, מן-הוא והלאה.

טעות רבה וגסה היתה לחשוב את האדם הגדול לאֵל. אולם עלינו להודות, כי בכל הזמנים קשה היה הדבר לדעת מי הוא או מה לחשוב עליו ואיך לקדם אותו! אָפְיָם המיוחד של דברי ימי כל תקופה הוא דרכה לקבל את האדם הגדול. החוש הטבעי שבאדם מרגיש בו תמיד כעין דמות אל. היחשבו אותו לאל, לנביא או למי יחשבו אותו? זוהי תמיד שאלה גדולה, ועל-פי תשובתם על שאלה זו נציץ כמו מן החרכים לפני ולפנים בתוך חביון מערכי לבם של בני-אדם הללו. כי, בעיקרם של דברים, האדם הגדול, כפי שהוא יצא מידי הטבע, אחד הוא תמיד בדעתו וצביונו: אוֹדין, לוּתּיר, י’והנסון, בּורְנְס; מקוה אני להראות גלוי לכל, כי בעצם וראשונה קורצו כולם מחומר אחד, ורק לפי הדרך שקבלו אותם בני-אדם והצורות המיוחדות שלבשו הם שונים זה מזה לאין ערוֹך. הערצת אודין מתמיהה אותנו­ – להשתחוות ברתת וזיע לפני אדם גדול ולסַלֵּד באהבה והתפעלות, ולהרגישּ בעומק לבם כי שוכן-מרוֹם הוא, אֵל? זאת היא מדה לקוּיה באמת; אולם לקדם פני בּורנס, למשל, כדרך שאנחנו נהגנו בו, כלום מדה שלמה היא? המַּתָּת הכי-יקרה שהשמים יכולים להעניק לארץ, איש “גאון”, כמו שאנו מכנים אותו, נפש אדם שלוחה אלינו באמת מן השמים בבשורת אלהים, אותה אנו מבזבזים כלפיד אש מלאכותית, אין חפץ בו, אשר שוּלח לשעשע אותנו מעט, ואשר ישוב להיות אפר וּשְׁבָבִים ויִכלה באפס-פעולה; גם קבלת-פנים כזו לאדם גדול אינני קורא שלֵמָה. אם נסתכל לתוך תוכו של דבר, נוכל לקרוא מדה זוּ שנהגו בבורנס חזיון עוד מכוער מזה, המראה אי-שלמות מעציבה מזו ביצרי מעללי האדם מִשֶּׁל מנהגי הסקנדינויים. לשגות באהבה והתפעלות מתוך סלודים וחוסר תבונה לא היה טוב; אבל העדר-אהבה נבער כזה, ולא עוֹד, אלא מלא בוז והוללות הוא אולי עוד דבר גרוע מזה! – פולחן הגבורים הוא דבר המשתנה תמיד: שונה הוא בכל דור, וקשה לקַיֵּם אותו כראוי תמיד. ואמנם נוכל לאמר, כי עיקר תפקידו של כל דור הוא לקיים אותו כראוי.

אנחנו בחרנו במוחמד, לא כנביא המופלא בכל הנביאים, כי אם באחד שנוכל לדבּר עליו ככל העולה על רוחנו. הוא איננו בשום פנים הנביא האמתי בכולם; אבל אני חושב אותו לנביא-אמת. ועוד זאת, אחרי שאין להתירא פן יקבל איש מאתנו דת מוחמד, יש את נפשי לדבר עליו טובות, עד כמה שאוכל. הדרך למצוא חידתו היא, אם ננסה להבין כיצד הסתכל הוא בעולם, ואז נקל יהיה לנו לתת תשובה לשאלה, כיצד העולם הסתכל ומסתכל בו. ההשערה השגורה על-דבר טיבו של מוחמד, כי הוא היה נוכל ורמאי במזיד, השקר בדמות אדם וכי דתו היא רק המון תהפוכות שקר והבלים, אין לה עתה באמת, בעיני כל איש, על מה שתסמוך. השקרים, אשר חפאה עליו רוח הקנאוּת בכַונה טובה, מַעֲטִים חרפה עלינו בלבד. כאשר שאל פּוֹקֹוק, חוקר-המזרח האוקספורדי, את גרוֹטיוּס מה ראיה לָאגדה על דבר היוֹנה, שלוּמדה ללקט קטניות מתוך אֹזן מוחמד ואשר חשבו אותה למלאך הנותן לו תורתו, ענה גרוֹטיוס, כי אין כל ראיה לדבר. כבר הגיע הזמן להזניח סוף-סוף דברים כאלה. הדבר אשר השמיע האיש הזה זה אלף ומאתים שנה היה לאֹרח-חיים למאה ושמונים מיליון נפש אדם. אלה מאה ושמונים מיליון נפש אדם נבראו בצלם אלהים כמונו. בימינוּ אלה מאמינים מספר יותר גדול של יצורי אלהים בדברי מוחמד באשר בתורה אחרת. הנעלה על דעתנו, כי מקסם כזב של מאחז-עינים רוחני היה הדבר הזה, אשר מספר כל-כך רב של ברואי האל הכל-יכול חיו ומתו על פיו? כשאני לעצמי, איני יכול להעלות על הדעת סברה זו. אני נכון להאמין בכמה דברים יותר מאשר בדבר כזה. אלמלי גברה והצליחה הרמאות בעולם עד לידי מדרגה כזו, היינו עומדים ותוהים מבלי דעת מה לחשוב בכלל על העולם הזה. הוי, סברות כאלה עלובות הן מאד. אם רוצים אנו ללמוד לדעת דבר-מה מבריאת אלהים האמתית, עלינו לכפור בהן כל-עיקר! הן פרי דור של ספקנות; הן מעידות על יבושת-נפש מעציבה מאד, על חיים של מות-מדומה בנפש האדם: סברה הכופרת יותר בעיקר, כמדומני, לא השמיעו מעולם בארץ הזאת. אדם כוזב יְיַסֵּד דת? הוי, אדם כוזב לא יוכל לבנוֹת גם בית-לבֵנים! אם איננו מתבונן בדיוק ואינו מכיר טוב בטיב המֶלֶט, בטיב החמר הקלוי, בטוב כל החמרים שהוא עושה בהם, תהיה מלאכתו לא בית, כי אם עי-מפלה. הוא לא יתקַים במשך שנים-עשר דורות, למען יתלוננו בו מאה ושמונים מיליון נפש אדם, הוא יתמוטט תחתיו בן-רגע. על האדם להתכַּוֵּן כנגד חוקי הטבע, להיות בְּאָמנה עם הטבע ועם אמתת הדברים, כי אם לא כן, יענה הטבע: לא, לא ולא! מקסם-שוא היה ויהיה מקסם-שוא – אי שמים! – קַליוֹסְטְרוֹ ¹, כמה קליוסטרו מנהיגי הדור, מרעישׁי עולם מצליחים בנכליהם – יום אחד. למה הדבר דומה? – לשטר כסף מזויף; הם משתדלים להוציא אותו מידם המלאה חמס: אחרים, לא הם, יהיו נתפסים על-כך. הטבע מתפרץ באש פלדות, במהפכות צרפתיות וכיוצא בהן, ומכריז באמת מבהילה, כי שטרות מזויפים – מזויפים הם.

אולם, אשר לאדם גדול ביחוד, אני מרהיב להעיד עליו, כי אין להאמין שלא היה דובר אמת בלבבו. בעינַי הדבר הזה הוא היסוד הראש וראשון שבו ובישותו. שוּם מירַבּוֹ, נפּוליון, בּורנס, קרוֹמְוֶל, שום אדם אינו עלול לפעול מאומה, אם, קודם-כל, איננו נוהג כובד-ראש בדבר; מה שאני קורא איש תמים-לב. ואומר אני, כי תוּמת-לב עמוקה, רבה, טהורה היא הסימן המובהק הַמַּפְלֶה את כל האנשים המצטַינים במדת הגבורה. לא תוּמת-הלב המתקראה כך. לא ולא, דבר עלוב הוא מאד באמת – היא תמימות-לב מדעת, קולנית, קלושה; על-הרוב היא אונאת-עצמה גסה. תמימות-לבו של האדם הגדול הוא דבר, שהוא אינו יודע לדבּר עליו, שאינו מרגיש בו בעצמו; ולא עוד, אלא, סבור אני, כי הוא מרגיש בעצמו אי-תוּמת-לב, כי מי הוא האיש אשר יתנהג בדיוק על-פי חוקי האמת אפילו יום אחד? לא, האדם הגדול אינו מתיַמר בתוּמת לבו, רחוק, רחוק הוא מזה; ואולי גם אינו שואל את עצמו אם תמים-לב הוא. ואוסיף עוד, כי תמימות-לבו אינה תלויה בו כלל; אי-אפשר לו שלא יהיה תמים-לב! מציאות החיים הגדולה חשובה לו. אם יברח באשר יברח, לא יוכל להִסָּתר מפניה הנשגבים והנוֹראים של המציאות. לבו יצוּר כן; בעצם וראשונה על-יד-כך הוא גדול. נורא ונשגב, ממשי כחיים, ממשי כמות שהוא העולם הזה בעיניו. אלמלי שכחו כל בני-האדם אמת זו והיו מתהלכים במקסם-שוא, לא יוכל הוא לעשות זאת. הדמות המשולהבה מבהיקה לפניו חדשים לרגעים; אין להתכחש לה. שם. שם! – אני משחר אתכם לקבל זאת בתור ההגדרה הראשונה של האדם הגדול. גם באדם קטן אפשר שתהיה מדה זו, כל הנברא בצלם עלול לה; אולם אדם גדול אי-אפשר שיהיה בלעדיה!

אדם כזה הוא מה שאנו קוראים מקורי; הוא בא אלינו מבראשית, ציר שלוּח אלינו מהנסתר האין-סופי ובשוֹרה בפיו. יכולים אנו לכנות אותו פיטן, נביא, אל. בצורה זוּ או אחרת אנו מרגישים כולנו, כי הדברים שהוא משמיע אינם כשל שאר בני-האדם. ישר מתוך מהותם הפנימית של הדברים; – הוא חי ואנוס הוא לחיות במגע ומשא יום-יום עמהם. נוסחאות מקובלים אין בכחם להסתיר אותה מעיניו: הוא מוכה עִיורוֹן, באין מָעֳמָד, אמלל כשהוא מקשיב לנוסחאות אלה; העצמי מבהיק עליו מאורו. כלום דבריו ושהוא משמיע אינם כעין “גלוּי” – מה שאנחנו אנוסים לכנותם בשם זה, מאין לנו שם אחר? מתוך לבו של העולם הוא בא; הוא חלק מהֲוית-בראשית. אלהים גלה שכינתו פעמים רבות לאדם, אולם כלום לא גלה שכינתו גם באיש הזה? כלום אין הוא גלוי-אלהים המאוחר והחדש שבכולם? “נֹשְמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם” ²: עלינו ראשית-כל להקשיב אליו.

את זה מוחמד האיש לא נחשוב בשום פנים כמקסם שוא ותפל, לִא כאיש תככים ומזמות ורודף אחרי הכבוד, לא נוכל לראותוֹ כזה, ולא עוד, אלא שהתורה הגסה שהשמיע היתה אמת גם היא; קול סֶריוזי עמוּם ממעמקים נסתרים. דברי האיש הזה ומפעלותיו עלי-אדמות לא היו כוזבים, לא משאות שוא ותפל, לא כחש, חנופה וצביעות; שלהבתיה של חיים אשר הגיחה מתוך חיקו הגדול של הטבע עצמו. להאחיז אש בעולם; בורא העולם צִוַּה כן! גם חטאיו, לִקּוייו, גם זדונותיו של מוחמד, אפילו אם יובררו אל-נכון, בנכון היום, לא יוכלו לסתּור את הדבר העיקרי הזה.

בכלל, אנו מְמַצִּים את עומק החטאים יותר מדי; הפרטים מסתירים מפנינו את עצם הדבר. חטאים? החטא היותר חמוּר, אומר אני, הוא, שלא להרגיש בעצמו שמו חטא. כסבורים אנוּ, כי על אנשים המצוּים אצל כתבי הקדש לדעת זאת יותר. מי הוא זה אשר אלהים קרא אותו “איש אשר כלבבו”? – דוד מלך ישראל חָטָא חטאים למדי; חטאי משפט-מות. ועל זאת ילעג הכופר ויאמר: "הזה הוּא האיש כלבב אלהים? " הלעג הזה. מודה אני, נראה בעיני כחסר-טעם. מה הם חטאים. מה הם הפרטים החיצוניים של חיי אדם, אם אנו מסיחים מדעתנו את סודם הפנימי, את הנוחם ומוּסר-הכליות, את מַדּוּחֵי היצר המשיא, את המלחמה בלי-חשך, ופעמים הרבה לריק, להרגיז את היצר הטוב על הרע? “לֹא לָאָדָם דַּרְכּו, לֹא לְאִישׁ הוֹלֵךְ וְהָכִין אֶת צַעֲדוֹ” ³. האם התשובה והחרטה אינה המדה האלוהית ביותר במעללי האדם? חטאת שְׁאוֹל היותר נוֹראה, אומר אני, תהיה ההכרה הגאיוֹנה של האדם שהוא חף מעון; – היא המות. הלב ההוגה כן חָלַק מן האמת, מן הענוה, מן המציאות; הוא מת: הוא “נקי” כמו שהחול הדומם והיבש הוא נקי! חיי דוד ותולדותיו, כמו שהם ערוכים לפנינו במזמורי תהלים שלוֹ, אני חושב לתמונה היותר נכונה שֶׁנִּתְּנה לנו בזמן מן הזמנים מקִדמתוֹ המוסרית וממלחמתו של בן-אנוש בחלד. כל איש בעל-נפש יבחין בה תמיד מלחמת-מצוה של נפש אדם השואפת אל הטוב והמוטב! מלחמה עם מפלות תכופות, מפלות כבדות, כמעט עם תבוסת כלָיָה; אבל מלחמה אשר לא תִתַּם לעולם, ואשר תמיד תשוב ותִנָּטֵש בו בדמעות, בחרטה, בכונה אמתית, אשר לא תשוב מפני כל. הוי טבע אדם מסכן! האם דרך האדם אינה באמת “נפילת תמיד”? אי-אפשר לאדם לעשות אחרת. בתוך האיתנים הזידונים של החיים עליו ללחום ולשאוף קדימה. יש שהוא נופל מטה מטה, ותמיד בדמעות, בתשובה, בלב זב דם, עליו לקום אחרי נפלו, לשוב וללחום ולשאוף קדימה. העיקר הוא שמלחמתו תהי כשרה, ושלא תהי ידו על התחתונה. אנחנו נוַתר על קצת פרטים מעציבים, אם רק נשמת הדבר היתה טהורה. פרטי הדבר כשהם לעצמם לא יוֹרונו לעוֹלם מה טיבו. וסבור אני, כי אנחנו דנים ללא-אמת על הרבה חטאי מוחמד גם בתור חטאים: אנחנו לא נעמוד לעולם על סודו, אם נתעכב רק עליהם. אנחנו רוצים להשליך אחרי גונו את כל זה, ובקבענו לודאי, כי הוא התכַּון לדבר-מה אמת, נשאל את נפשנו, לפי תומנו, מה היה אותו הדבר, ומה יכול להיות?

הערביים הללו, אשר מוחמד נולד בקרבם, היו באמת עם נפלא, גם ארצם היא נפלאה; היא מקום מושב ראוי לגזע כזה. הררי סלעים שוממים אשר לא נקל לרגל אדם לדרוך עליהם, מדבריות ציה רחבי ידים מתחלפים ברצועות דשא יפות; באשד מים, שם תנובה רעננה, שם הוד והדר. שיחי צֳרִי המפיחים ריח ניחוח, עצי תמרים, עצי לבונה. התבוננו אל אותו אופק החול הרחב והשָׁמם, הריק, השוקט כמו ים-חול. החוצץ בין מקומות הישוּב. שם האדם בודד כולו, עזוב יחידי עם העולם. ביום שופכת השמש את להט קרניה המזהירות והקשות מנשוא על הארץ; בלילה נטויה עליה כפת השמים הגדולה העמוקה והזרועה כוכבים. ארץ כזו נאוה לגזע בני אדם מהירים ועמקי-לב. ובטבע הערבי יש ממדת הזריזות, החריצות, ובכל-זאת גם ממדת ההתבוננות וההתלהבות. הפרסיים מכוּנים הצרפתים של המזרח. אנחנו היינו מכנים את הערביים – האיטלקים המזרחיים. עם נדיב, בעל כשרון; עם בעל רגשות פרועים וחזקים ובעל כח ברזל לבלום אותם: סימנה המובהק של רוח נדיבה ושל הגאוניוּת. הבּדואי הפרא מקַדם באהלו את פני הנכרי כאת איש אשר הזכות בידו על כל מה שיש שם. ואפילו הוא שונאו בנפש, הוא טובח את בקרו להאכילהו, מאָרח אותו במדת הכנסת-אורחים קדושה במשך שלשה ימים ומשלחו בשלום; – ואז, על-פי חוק אחר, גם הוא קדוש, יקום עליו וירצחהו נפש, בהיות לאל ידו. בדבריהם הם כמו במעשיהם! הם אינם עַם מרבה שיחה, אדרבה הם עם חושֵׂך אמריו; אבל בפתחם פיהם ידברוּ בלשון למודים ובכשרוֹן. גזע בני-אדם כבדי-ראש ותמימי-לב. הם קרובים קרבת גזע, כמו שידוע לנו, ליהודים, אבל לכובד-הראש, הקשה כמות, של היהודים הם מצרפים, כנראה, גם דבר-מה מלא חן, זוהר מה שאינו יהודי. עוד לפני ימי מוחמד היתה נהוגה ביניהם מלחמת פּיטנים. סֶל ( Sale ) אומר, כי באוֹקַדְ, בדרום ערב, היו ירידים בכל שנה, ואחרי גמר משאם ומתנם התחרו שם הפיטנים בשיריהם לנחול את הפרס: העם הפרא נקהל להקשיב להם.

במעלה אחת יחודית מצטינים הערביים הללו; היא פרי הרבה מעלות או של כל המעלות הנשגבות, והיא מה שנוכל לקרוא הרגש הדתי. עוד מאז מעולם היו יראי-שמים קנאים לפי מדת בינתם. הם עבדו לכוכבים, בתור סבאים; הם עבדו להרבה גופים בטבע – הכירו אותם בתור סמלים, גִּלּוּיִם ישרים של יוצר הטבע. טעות היתה בידם; מכל-מקום לא טעות גמורה. כל מעשי אלהים הם עדיין תמיד, במובן ידוע, סמלים של אלהים. האם אנחנו איננו חושבים עוד תמיד למעלה יתרה לאיש, כמו שכבר רמזתי על זה לעיל, המוצא בכל גופי הטבע למיניהם מעין ערך אין-חקר, “יפיפוּת פיטנית”, כמו שאנוּ מכנים זאת? האדם העושה זאת, המדבּר או המשורר זאת, הוא פיטן וכבּד יכבדוהו בגלל זאת. הלא הוא כעין פולחן קלוש. הרבה נביאים קמו להערביים הללו, כל אחד מהם היה מורה לשבטו, כל אחד לפי רוח מבינתו. ואמנם, כלוּם אין לנו מופת נשגב מקדם קדמתה, הברור עוד לכל אחד ממנו והמוכיח כמה יראת שמים ורוח נדיבה פעמה את העמים הפשוטים וההוגים העמוקים האלה. חוקרי כתבי-הקדש באו, כנראה, לכלל דעת אחת, כי ספר איוב נכתב במקומות ההם. ואני מכנהו, בהסיחי דעתי מכל ההשערות בענין זה, אחד הענינים הכי-נשגבים אשר נכתבו מעולם בעט סופר. אנו מרגישים כאילו אינו עברי; בספר זה שוררת אוניברסליות כל-כך עדינה, השונה הרבה מהפַּטְריוֹטיוּת העדינה או מרוח הקנאות של הכתות. ספר נעלה; ספר כל בני האדם! הן הרשומות הראשונות והכי-קדומות של החידה שאין לה פתרון – תעודת האדם ודרכי אלהים עמו בחלד. והכל בשרטוטים שוטפים וחפשים כל-כך; גדול בתמימותו, בפשטותו, בנעימותו האֶפִּית ובשַׁלְוַת ההִתְרַצּוּת והפיוּס. הנה העין הרואה, הלב הרך, המבין. כל-כך אמתי לכל משפטיו; חזות ברה ושׂוֹם שׂכל בכל הדברים; בדברים החמריים לא פחות מבדברים הרוחניים! הסוס; – “הֲתַלְבִּישׁ צַוָּארוֹ רַעֲמָה? – מֵרָחוֹק יָרִיחַ מִלְחָמָה”. דמות מלאה חיים כזו לא נערכה עוד למן אז. צער נשגב, התרצות נשגבה; כזמרת מקהלה היותר עתיקה, הנובעת מתוך לבּה של האנושות – רך מאד ונשגב מאד כליל קיץ, כתבל עם הַיַּמִּים והכוכבים! על דעתי, בתוך כתבי הקדש ומחוצה להם לא נכתב דבר אשר יִשְׁוֶה בערכו הספרותי לספר זה.

להערביים עובדי האלילים היה אחד הדברים הכי-עתיקים, אשר יראתו היתה על כולם, אותה האבן השחורה הגנוזה עד היום הזה בבית המכונה קַעַבָּה, בעיר מֶקָּה. דיוֹדוֹרוֹס סיקוּלוּס מזכיר את הקעַבּה הזאת במילים ברורות, ההיכל הכי-עתיק והכי-מכובד בזמנו, זאת אומרת, כחצי מאה שנה בערך לפני מניננו הרגיל. סילוֶסְטְר די סַסִי אומר, כי קרוב לשמוע, שהאבן הזאת היא אבן שנפלה מן השמים ( Aerolite ). אם כן אפוא, אפשר שאחר ראה אותה נופלת מן השמים! היא עומדת עכשו על-יד המעין זֶמְזֶם; הקעַבּה בנויה ממעל לשניהם. מעַין הוא בכל-מקום דבר נאה, המרנין את הלב, המגיח כמו חיים מתוך מעבה האדמה המוצקה. ועל אחת כמה וכמה בארצות החמות והיבשות, אשר הוא התנאי הראשון שם לכל חיים. הכנוי זֶמְזֶם בא למעין זה על שם קול משק המים המפכים זֶם – זֶם; הם מאמינים כי היא הבאר אשר מצאה הגר במדבר בברחה עם ישמעאל בנה מפּני שרה גברתה; ובכן נקדשו האבן הזאת והמעין הזה, וקעַבּה נבנתה עליהם זה אלפי שנה. דבר נפלא מאד היא הקַעַבָּה הזאת. שם היא עומדת עד היום עטופה מעטה אטון שחור, אשר השולטן שולח לה בכל שנה, “עשרים ושבע אמה גבהה”; עם משוכה סביב ועם שתי שדרות עמודים סביב סביב, זו לפנים מזו, עם מערכות מנורות ופְאֵרים וקִשוּטים נאים: את המנורות ידליקו עוד הפעם הלילה הזה, – לנוצץ שוב תחת הכוכבים. קטע נאמן מן העבר הכי-קדום! הוא הקֶבְּלָה של כל המושלמים; למן עיר דֶלְהִי עד בואך ארצה מַרוֹקָה עיני מתפללים אין-ספורות נטוּיות שמה, חמש פעמים, היום וכל הימים: אחד המרכזים הכי-מצוינים במושבות בני-האדם!

מֶקָּה גדלה והיתה לעיר בגלל הקדוּשה החופפת על אבן-הַקַּעַבָּה, ומעין הגר, ובשֶׁל העליות-לרגל של כל שבטי-הערביים שמה. לפנים היתה עיר גדולה, אף-על-פי שעכשו ירדה מגדולתה הרבה. הטבע לא חנן אותה מעלות יתרות הראויות לעיר; היא יושבת בבקעת-חול עמוקה, בין גבעות חשופות ומוקרחות ושוממות מסביב, ורחוקה מן הים. צרכי אֹכל-נפש וגם את הלחם היא זקוקה להביא מרחוק. אולם, כל-כך הרבה עולי-רגל היו צריכים מקום ללון; ולא עוד, אלא כל מקומות-העליה-לרגל נעשים עד-מהרה למקומות-מסחר. ביום הראשון שנזדמנו שם עולי-רגל, נפגשוּ שם גם סוחרים: בכל מקום שבני-אדם נועדים לשם ענין וחפץ ידוע, הם מתבוננים עד ארגיעה, כי בידם לעשות גם חפצים אחרים הזקוקים לקהל-עם. מֶקֶּה היתה ליריד לכל ארץ ערב. ולפיכך היתה לעיר-המרכולת לסחרן ואתננן של הודו וארצות-המערב, סוריה, מצרים ואפילו איטליה. העיר החזיקה לפנים אוכלסין במספר מאת אלף; סוחרים ורוכלים בתוצאות ארצות המזרח והמערב; סוחרים שהביאו לממכר צרכי-אֹכל ותבואה. הממשלה היתה כעין רֶפּוּבּליקה של אצילים, לא מתוקנה כסדרה וקצת בצביון ממשלת-כהנים. עשרה אנשים, שנבחרו בסדר פרוע קצת. מתוך השבט הראשי, היו שליטי מקה ושומרי הקעַבּה. בני קוֹריַש היו השבט הראשי בימי מוחמד; וגם משפחתו היתה מן השבט ההוא. יתר העם הקרוע לקרעים ומפורד על-ידי המדבריות, היה חי גם הוא תחת ממשלה פטריארכלית גסה כזו, ממשלת אחד או אחדים. הם היו רועים, רַכָּבִים, תַּגָּרים, ורבים מהם גם שודדים. לפעמים תכופות היו ביניהם מלחמות, יד שבט אחד ברעהו, או ידו בכּל ויד כל בו; הם לא היו מחוברים בשום קשר חיצוני, זולתי הזדמנותם הכללית אצל הקעַבּה, במקום שכל צורות האלילוּת נפגשו יחד בפולחן משותף – ביחוד היו מחוברים בקשר פנימי אמיץ של הדם ושל השפה, שהיו משותפים לכולם. בדרך זו חיו הערביים דורות רבים, לא נודעים לשאר יושבי-חלד. עַם בעל מעלות גדולות, המצפה מבלי-משים ליום שיצא טבעו בכל הארץ. עבודת-אליליהם, כנראה, כבר היתה רוֹפפת בידם. ערבוביה ותסיסה רבה קמה ביניהם. שמועות סתומות על-דבר המאורע הכי-גדול אשר התרחש בארץ, החיים והמות של ישו הנוצרי בארץ יהודה, אשר היה לאות ולסבה למהפכה שאין ערוך לה לכל עמי הארץ, הגיעו במשך הדורות גם לארץ ערב ובודאי חוללו שם תסיסה.

בקרב עם הערביים הזה, הנתון בתנאים אלה, נולד בשנת 570 למנין שאנו מונים האיש מוחמד. הוא היה ממשפחת חַאשֶׁם, משבט הקוֹרַיְשִׁי, כאשר אמרנו. אף כי היה עני, אבל קרוב ושאר-בשר לראשי נכבדי ארצו. כמעט ביום הִוָּלדו מת עליו אביו, ובשנה הששית לחייו מתה עליו גם אמו, אשה מהוללה ביפיה, בתום דרכיה וטוב-טעמה. אביו-זקנו, איש זקן בן מאה שנה, אסף אותו אל ביתו. אדם זקן וכשר; אבי מוחמד, עבד-אַלַּה, היה בנו יקירו הצעיר. הוא ראה במוחמד בעיניו הקמות מזוקן, עיני בן מאה שנה, את בנו עבד-אַלה המת קם לתחיה, השארת נפשו של עבד-אלה. הוא אהב אהבה נפלאה את היתום הרך. היה רגיל לאמר, כי עליו לפקח על הילד היפה, כי למשפחתו אין חמדה יותר יקרה ממנו. לפני מותו, כאשר היה הילד בין שתי שנים, השאיר אותו למשמרת תחת יד אַבּוּ-טַאלֶב, הזקן שבדודיו, כי הוא נהיה עתה לראש בית-אב. בידי דודו זה, איש ישר ונבון, כפי שהכּל מוכיח עליו, גודל וחונך מוחמד על-פי דרך הערביים היותר טובה.

כאשר גדל מוחמד, לִוָּה את דודו במסעיו לרגלי מסחרו וכיוצא בזה. בהיותו בן שמונה-עשרה אנו מוצאים אותו כאיש לוחם ההולך אחרי דודו למלחמה. אפס אחד ממסעיו היותר מצוינים היה שנים אחדות קודם לכן: הנסיעה אל ירידי סוריה. הנער הצעיר בא שם בפעם הראשונה במגע ומשא עם עולם זר לו לגמרי, עם יסוד אחד זר שהיה לו לערך אין-חקר: עם הדת הנוצרית! אינני יודע פשר דבר אותו “סֶרְגיוס, הנזיר הנֶּסטוֹריַאני”, אשר אמרו עליו כי אבו-טאלב והוא התגוררו עמו; או, בכלל, כמה יכול היה אחד הנזירים ללמד לנער רך כמוהו. קרוב לודאי, כי הספור על-דבר הנזיר הנסטוריאני מופרז הוא מאוד. מוחמד היה אז בן ארבע-עשרה שנה; לא ידע שפה אחרת זולתי שפת אמו. הרבה דברים בסוריה היו בעיניו בודאי לערבוביה מוזרה, מוקשה וסתומה. אבל עיני הנער היו פקוחות. מראה קצת דברים נקלט בזכרונו, בלי ספק, והיו גנוזים בו כחידות סתומות לפי-שעה. עד-אשר נתבכרו ברבות הימים, באופן מוזר, לחקרי לב, לתבונות ותושיה, לאמונות ודעות. קרוב לודאי שמנסיעות הללו היו למוחמד פנה ויתד להרבה דברים.

אל לנו לשכוח עוד פרט אחד: כי מוחמד לא קבל תורה בבית-ספר. מן הדברים שאנו מכנים למודי בית-הספר לא קבל ולא-כלום. מלאכת-הכתב אך זה מקרוב הונהגה בארץ ערב; נראים דברי האומרים, כי מוחמד לא ידע כתוב מימיו! החיים במדבר עם כל הנסיונות שקנה שם היה כל חנוכו. רק מה שיכול לקלוט במחשכּיו מן מלוא העולם האין-סופי בעיניו ובדעתו הוא, רק זה ולא יותר יכול היה לדעת. מוזר הוא, אם נתבונן בדבר, העדר ספרים כזה! זולתי מה שיכול לראות בעיניו בינו לבין עצמו, או מה ששמע שמץ שמועות סתומות מפי הדבּוּר במחשכי מדבר-ערב, הוא לא יכול לדעת מאומה. החכמה אשר היתה בעולם לפניו או במרחקים, היתה כאילו לא היתה ולא נבראה בשבילו. מנשמות אחיו הגדולים, אשר הן כמַשּׂוּאוֹת אש על ההרים בינות כל-כך הרבה ארצות ודורות, אף לאחת מהן אין שיח ושיג ישר עם נפשו הגדולה. הוא בודד לו שם עמוק עמוק בתוך חיק המדבר; עליו לגדול כך ­– יחידי עם הטבע ועם מחשבותיו הוא.

עוד בקדמה נעוריו הכירו בו נער רב-תבונה. חבריו קראו אותו “אַל אַמִּין, הנאמן”, איש אמת ואמונים, בכל מה שעשה, בכל מה שדבּר וחשב. הם התבוננו, כי תמיד היה מתכַּון לדבר-מה. איש חושך אמריו, שַׁתקן, בשעה שלא היה לו לאמר דבר, אבל כענין וכהלכה, בהשכל ודעת ובתם –לבב, כאשר דבּר; ותמיה הגיה אור על הענין. הוא אופן הדבּור היחידי שכדאי לדבּר! בכל ימי חייו אנו רואים, כי נחשב לאדם כשר, דבק כאח ונכון-רוח. אדם בעל כובד-ראש ובעל נפש תמה, ולא עוד, אלא חביב ונחמד, נלבב, מתרועע, גם שמח וטוֹב-לב; הוא יכול לצחוק מטוב לב. יש אנשים, אשר צחוקם הוא ללא-אמת ככל מדותיהם; אנשים שאינם יכולים לצחוק. שומעים אנו על-דבר יפיו של מוחמד, על הדרת פניו המפיקים חכמה ותום, על צבע עורו⁴ השחרחור והרענן, על עיניו השחורות והמזהירות. בעינַי נושא חן במקצת גם אותו העורק על מצחו, אשר צבה והפך שחור, כאשר חרה לו: כמו "עורק פרסת הסוס " בספרו של סקוֹט Redgauntlet. אותו העורק השחור אשר צבה על המצח היה כעין סימן מיוחד למשפחת חַאשם; במוחמד היה, כנראה, עוד יותר בולט ונכּר. איש סוער, נלהב, אבל צודק, בלא לב ולב! – מלא כשרונות איתנים, אש ואור, מלא נדיבות פרועה, בלי כל תרבות; איש המשלים את תפקיד חייו במעמקי המדבּר.

איך הוא נספח למשמרת סוכן הבית אצל חַדִּיגָה, אשה אלמנה עשירה, ונסע לרגל מסחרה, בתור מפקח על עסקיה, אל ירידי סוריה; איך הוא כלכּל הכל באמונה ובכשרון, כאשר נוכל להבין על-נקלה; איך גדלה הכרת תודתה ורגשי כבודה לו: כל דברי נשואיהם, כמו שמספרים לנו הסופרים הערביים, הם באמת נחמדים ונאים ומתקבלים על הדעת. הוא היה בן עשרים וחמש. היא בת ארבעים, אבל עוד יפה. לפי הנראה, ראה עם מיטיבתו הנשוּאה לו חיים של אהבה, שלום וברכה; הוא אהב אותה אהבה נאמנה ורק אותה בלבד. ההשערה, כי היה נוכל ורמאי, מופרכת על-ידי העובדה, כי הוא חי חיים רגילים, שלוֵים כאלה, בלי כל שמץ דופי, עד אשר נדעך חום עלומיו. בהיותו בן ארבעים עוד לא דבּר כי מלאכוּת מן השמים שוּמה עליו. כל תהפוכותיו הנכונות או המדומות חלות להיות אחרי שנת החמשים לחייו, אחרי מות חדיגה הטובה. כל “אַות נפשו” עד היום ההוא היתה, כנראה, לבַלוֹת ימיו במישרים; ובתור “שם תהלה” הספיק לו עד אז שמו הטוב בפי שכניו ומיודעיו, ורק כאשר כבר קפצה עליו זקנה, ואש עלומיו כבר שקעה, והשלוה היתה הקנין הטוב האחד שיכול לקנות בעולמו התמכר “לרדוף אחרי הכבוד”, ובהתכחשו לאָפיוֹ וארחות חייו לשעבר, הופיע כנוכל נבזה ומרדף ריקים להשיג מה שלא יכול עוד להנות ממנו! כשאני לעצמי איו לי אֵמוּן בכל זה.

לא ולא: בן-המדבר הזה, בעל הרגש העמוק, בעיניו השחורות והמבריקות, בלבו העמוק, הפתוח והנוח לבריות, הגה רעיונות אחרים, ולא הרדיפה אחר הכבוד. הוא היה בעל נפש גדולה וצנועה, אחד האנשים ההם שאינם יכולים אלא לנהוג כובד-ראש בעצמם, ואשר הטבע בעצמו יִחֵד את לבבם להיות תמים ונאמן. בעוד שאחרים שוגים בנוסחאות ובמצות אנשים מלומדה ומוצאים ספוקם בהם, לא יכול האיש הזה להתגדר בנוסחאות: הוא היה יחידי עם נפשו הוא ועם אמתתם של הדברים. סוד-החיים הגדול הבהב עליו, כמו שכבר אמרתי, במוראיו ובזיו הודו; שום נוסחאות מקובלים לא יכלו להעלים מעיניו את העובדה, שאין הפה יכול לדבר: “הנני!” תוֹם-לב כזה, כאשר אנחנו כנינו זאת, יש בו באמת דבר-מה אלוהי. אִמְרַת איש כזה הוא באמת קול היוצא ישר מתוך תוכו של הטבע. בני האדם מאזינים לדברו והם מוכרחים להאזין לו – כל השאר הוא הבל נדף לעומת זאת. עוד משכבר הימים התרוצצו אלפי מחשבות בלב האיש הזה בעליותיו-לרגל ובמסעיו: מה אני? מה הוא הדבר שאין לו חקר, שאני חי בתוכו, ואשר בני האדם קוראים עולם? מה הם החיים? מה הוא מָוֶת? במה עלי להאמין? מה עלי לעשות? סלעי המגוֹר בהר חִירָא, בהר סיני, ישימון החול הקודר לא נתנו מענה. השמים הגבוהים, המנסרים דומם במרומים עם כוכביהם הנוצצים בזוהר כָּחוֹל, לא נענו לו. נסתם חזון! על נפש האדם עם הרוח ממרום שבּו לענות.

הוא אותו הדבר שעל כל אדם לשאול את נפשו; ושגם עלינו לשאול ולענות. אולם האיש הפרא הזה הרגיש כי אין ערוך לדבר זה. שאר הדברים כמוהם כאין הם לעומתו. פטפוטי מלים של הכתות היוניות, המנצחות זו את זו בפלפוליהן, המסורות הסתומות של היהודים, המנהגים התפלים והמהבילים של האלילות הערבית: בכל אלה לא מצא חזון. הגבור, אני חוזר ושונה זאת, נפלה והוא קודם-כל בסימן מובהק זה – מה שאנו רשאים באמת לכנות הראשית והאחרית, האלף והתיו של כל מדת גבורתו – כי הוא מציץ דרך פני הדברים אל תוכם של הדברים עצמם. מנהגים והרגלים, מסורת מורשה הראויה לכבוד ונוסחאות מקובלים הראוים לכבוד: כל אלה אפשר הם טובים, או לא טובים הם. יש דבר-מה מאחריהם או ממעל להם, אשר כל אלה צריכים להיות תַּמים יחדו עמו ואשר כל הדברים האלה צריכים להיות – או הם הנם דמות דיוקנו. עבודת אלילים, “בולי עץ שחור, המתאמרים להיות אלהים”, הם לבעל-נפש קלסה וזועה. אפילו אלילים תפושים זהב אין-קצה וראשי שבט הקורַישי משרתים לפניהם לא יסכנו מאומה לאיש כזה. אף כי כולם מתהללים באלילים האלה, מה בצע בהם? הנה המציאות הנשגבה עומדת ומהבהבת עליו. הנה עליו לתת לה מענה או למות בנפש מרה. עתה, עתה מהרה, או לעולם לא, לנצח-נצחים! “ענֵה אותה, עליך למצוא מענה”. רדיפה אחר הכבוד? מה-תתן ומה-תוסיף לאיש הזה כל ארץ-ערב, וכֶתר הֶרַקליוס היוני, כוֹזרוּ הפרסי וכתרי כל מלכי הארץ – מה יסכנו לו כולם? הוא לא בקש חזון על-דבר הארץ, כי אם על השמים ממעל ועל השאול מתחת. כל הכתרים וכל שררה ושלטון איפה יהיו בעוד שנות מספר? כלום איש שהוא שֵׁיך מֶקה או ערב ותופש בידו שחיף-עץ מוזהב ימצא בזה ישע ופדות לנפשו? סובר אני, כי לא ולא. אנחנו נסלק ידינו לגמרי מן הסברה הזאת, כי הוא היה רמאי; כי אין להאמין בה, אינה מתקבלת על הדעת וראויה רק להשליך אותה אחר גונו.

מוחמד היה רגיל להתיחד בכל שנה במשך החדש רַמַּדַּן בפרישות ורחוק מתשואות אדם, כפי מנהג הערביים; מנהג משובח, שאדם כמוהו מצא אותו בודאי לטבעי ומועיל מאד. לעשות חשבון-הנפש בדממת-ההרים; הוא שקוע בדומיה וזנו פקוחה ל“קול הדממה הדקה”; מנהג טבעי מאד הוא זה. כאשר היה מוחמד בן-ארבעים, התבודד במערה בהר חירא, בקרבת מקה, במשך ימי הרַמַּדַּן, לבלות את החודש בתפלות ובעיונים והתבוננות בשאלות הנשגבות הללו. יום אחד אמר לחדיגה אשתו, אשר בשנה זו היתה עם משפחתו אצלו או בקרבתו, כי בחסד אלהים עליו, שאין להבּיע במלים, הכל הוברר בעיניו, כי כבר הסתלק מן הספק והחושך, וחוזה הוא עתה חזות הכל, כי כל האלילים והנוסחאות הללו הם הבלי שוא, כפיסי עץ אין חפץ בהם, כי יש אלהים בכּל ומעל לכּל וכי עלינו לזנוח את העצבּים ולשאת עינינו אליו. כי גדול הוא אלהים ואין גדול זולתו. הוא הנהו הממשוּת. עצבּי-עץ אין בם ממש. הוא ברא אותנו והוא המחיה אותנו עוד. אנחנו וכל דבר אינם אלא צִלּוֹ; לבוש בן-חלוף המכסה על ההוד הנצחי. “אַלַּה אַכְּבַּר!” אֱלוֹהַּ כביר ועוד “אִשְׂלַם”, כי עלינו להסכין עם אלוה ולשְׁלֹם, כי כל כחנו וגבורתנו הוא להכנע בענוה לפניו בכל דרכיו עמנו. בזה ובבא. כל דבר שהוא שולח עלינו, יהי המות, או המר ממות, יהיה טוב, יהיה מוטב. אנו נכנעים לפני אלהים, ומקבלים עלינו את הדין. “אם זהו האִשְׂלַם”, אוֹמר גתּה, “האם כולנו איננו חיים על-פי האשלם?” אמנם כן, כל אחד מאתנו החי חיי-רוח במקצת. כולנו אנחנו חיים ככה. תמיד חשבו לראשית חכמה לאדם, כי עליו לא לבד להכנע מפני ההכרח – ההכרח יָכוף אותו להכנע בין כך ובין כך – כי אם לדעת היטב ולהאמין אמונה אֹמן, כי הדבר המר שההכרח זִמַּן לנו היה היותר מחוכם, היותר טוב, הדבר היפה בעתו. כי ישוב מזדון משובתו המַּשִּׁיא אותו לפַלֵּס במוחו הפעוט את עולמו הגדול של אלהים; ועליו לדעת כי אמנם יש חוק צדיק, אף כי נשגב מבינתו, כי נשמת החוק הזה הוא הטוב; כי תעודתו וחלקו הוא להִכָּפֵף אל חוק הכלל כולו ולהַיְשִׁיר דרכו נגדו בדומית יראה. אין לעורר עליו שאלות, כי אם להִשָּׁמע לו, כאל דבר שאינו בגדר השאלה כלל.

לפי דעתי, זאת היא לעולם המוסריות האמתית, היחידה הידועה לנו. האדם הוא ישר וכל כלי לא יצלח עליו, הוא הולך תמים ועתיד לנחול נצחון, דוקא מפני שהוא באָמְנָה את החוק העמוק הגדול של העולם, על אף החוקים השטחיים, החיצוניוּיוֹת החולפות וחשבונות-השעה של רֶוח והפסד; ידו על העליונה בשעה שהוא עובר יחד במערכה עם החוק המרכזי הגדול הזה, ידו על התחתונה בעשותו אחרת; ואמנם ראש דברו לעבוד עמו שכם אחד או לפלס מעגלו אליו הוא לדעת בכל נפשו כי ישנוֹ, כי טוב הוא, כי אין טוב זולתו. זאת היא נשמת האשלם; ברם, היא היא נשמת הנצרות – כי נוכל לראות את האשלם כאילו הוא מורה מטורפה של הנצרות; אלמלי לא היתה הנצרות, לא היה גם האשלם בעולם. גם הנצרות מצוה עלינו ראשית-כל להכּנע לפני אלהים. אַל לנו להִמָּלך בבשרנו ודמנו, אל לנו להטות אֹזן-קשבת לפלפולי-שוא. לדאגות-שוא ולמשאלות-שוא, עלינו לדעת כי אין אנו יודעים מאומה; כי הדבר המר והאכזרי בעינינו איננו כמו שהוא נדמה לנו. כי עלינו לקבל כל צרה שלא תבוא כדבר השלוח עלינו מיד אלהים ולאמר: טוב ויפה הדבר, גדול הוא אלהים! “הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל”.⁵ אִשלם משמעו, על-פי דרכו, מסירת-הנפש, בטול-היש. זוהי החכמה העליונה אשר עד-הנה גלה אלוהים בתבל ארצה.

אור זה הופיע, כפי שמצאה ידו, להגיה חשכת נפש הערביאים הפראים הללו. נוגה פרוע מַכְהֶה עינים מן החיים ומן השמים בתוך החשכה הגדולה, אשר תוצאות למות נשקפו ממנה. הוא כנה זאת “גלוי אלהים והמלאך גבריאל” – מי בנו יוכל לדעת מה לכנות אותו? “נִשְמַת שַׁדַּי תְּבִינֵנוּ”. ידוֹע, חדוֹר לתוך אַחד הדברים הוא תמיד פעולה לוטה בתעלומה, אשר טובי בעלי-ההגיון אינם יודעים אלא לפטפט ולרפרף עליה. “האם האמונה אינו הפלא האמתי המגלה את אלהים?” אומר נוֹבַליס. כי נפש מוחמד הגדולה, אשר היתה כיקוד אש כשזכה להכיר את האמת הנשגבה הזאת, הרגישה, כי נכבדה היא, כי אין דבר נכבד זולתה – היה בטבע הדברים. כי ההשגחה האמירה אותו לאין-ערוֹך, בגלוֹתה אותה לו וחָשׂכה את נפשו מאבדון וצלמות, ולפיכך חובתו היא לבשר לכל הבריות: זוהי משמעות הדברים “מוחמד הוא נביא אלהים”. גם זאת אינה ללא-אמת.

חדיגה הטובה הקשיבה אליו, כאשר נוכל לשווֹת לפנינו, בתמהון, בפקפוק. לבסוף היא ענתה: כן, אמת, כן דִּבּר. נוכל לתאר לפנינו גם את תודתו לאין-קץ של מוחמד; וכי הודאה זו לרעיונות הנכוחים המתרוצצים בקרבו עלתה על כל הטוב אשר גְּמָלַתְהוּ. “אמת ויציב הוא, אומר נובליס, כי אמונתי תוסיף אֹמץ הרבה מאד למן הרגע שנפש אחרת מאמינה בה”. גְּמּוּלָה לעין-ערוך היא. – הוא לא שכח מעולם את חדיגה הטובה. לאחר ימים רבים, כאשר שאלה אותו פעם אחת אשתו החביבה ביותר עַיְשָׁה, האשה הצעירה והיפה אשר הצטינה באמת כל ימי חייה במידותיה הטובות בקרב המושלמים: “האם לא טובה אני מחדיגה? היא היתה אלמנה, זקנה, וכבר פנה הוד יפיה: האף אין זאת, אתה אוהב אותי ממנה?” ויען מוחמד: “לא, בשם אַלה! היא האמינה בי, בשעה שכל איש אחר מאן להאמין בי. בכל ימי חלדי היה לי רק רֵע אחד והיא חדיגה!” גם סעיד, עבדו, האמין בו. שני אלה יחד עם בן דודו הצעיר, עלי, בן אַבּוּ-טַאלֶב, היו ראשוני המאמינים בו.

הוא השמיע תורתו לאנשים שונים, אבל רובם קדמו אותו בלעג, בשויון נפש; במשך שלש שנים הוא עשה, כמדומני, רק שלש-עשרה נפשות לתורתו. רק מעט עלה בידו. האֹמץ, שהוסיפו לו ללכת בכחו זה, היה כפי שנוהגים באיש כזה ובמקרים כאלה. אחר שלש שנים, אשר ראה בהן ברכה מועטה בעמלו, קרא למשתה ארבעים איש מאנשי גאולתו, קרוביו ושארי-בשרו; הוא קם והגיד להם את אשר עם לבבו: כי עליו להרביץ תורתו זו ברבים, כי היא הכי-נעלה והיחידה; מי בהם נכון לנטות אחריו? בעוד שכולם עמדו תוהים ומחרישים, קפץ עלי הצעיר, נער כבן שש-עשרה, אשר נלאה לחכות אותם בדברים, וקרא בקול חוצב להבות: כי הוא נכון להיות ידו עמו! המסובים, אשר ביניהם היה גם אבּוּ -טאלב, אבי עלי, לא יכלו להיות מדורשי רעתו. אבל בראותם כי איש בא-בימים ולא-יודע ספר עם נער בן שש-עשרה אומרים לעשות דבר כזה נגד כל בני-האדם, היה הדבר נלעג בעיניהם. כל המסִבּה נתנה קולה בשחוק. אולם הוברר כי לא היה דבר מעורר שחוק, כי אם דבר-נכוחות! ואשר לעלי הצעיר זה, הוא ראוי אך לאהבה. בן-אדם יקר-רוח כאשר הוא מתראה לפנינו פה ואחרי-כן, מלא אהבה ועוז נפש לוהטת; יש בו קצת ממדת האבירים, לבו כלב הארי, והוא מלא חמודות ואהבה גם-יחד, שתפארת להן מן האבירים הנוֹצרים. הוא נפל שדוד ביד מרצח בבית-המסגד בבגדד. הוא הסב בנפשו בגלל ישרתו הנדיבה ובטחונו בישרת לב אחרים. הוא אמר: אם פצעו אין בו כדי למות בו, הִנָּקֵה יִנָּקה המרצח, ואם פצע-מות יומת המרצח תחתיוף למען יופיעו שניהם כאחד לפני אלהים ויַרֶא וישפוט מי היה הצדיק בריבם.

מטבע הדברים הוא, כי מוחמד היה למורת-רוח לשבט הקורישי, שומרי הקַעַבּה והמנצחים על פולחן האלילים. איש אחד או שנים נשואי-פנים נלוו אליו. התורה החדשה נפוצה רק לאט לאט, אבל עשתה חיל. נקל להבין כי הוא היה למכשול-לב לכל איש: “מי הוא זה אשר מלאוֹ לבו להיות חכם מעלינו, המלעיב בנו כמו באוילי-אדם ושומרי הבלי-שוא?” אבּו-טאלב, דודו הטוב, דבּר על לבו דברי כבושים; אולי יוכל להכחיד הדבר תחת לשונו, להאמין בדבר בינו לבין עצמו ולבל יציק אחרים בדבריו ולבל יקניט נכבדי עַמו, פן יָסֵב בנפשו ובנפש כולם בדבריו. מוחמד ענה: לוּ עמדה השמש על ימינו והלבנה על שמאלו וצִווּ עליו לשים יד לפה, לא היה דבר-מה של הטבע עצמו, דבר-מה השוה במעלה לשמש, ללבנה או לאחד הדברים שברא הטבע. עליו להגיד אפוא את כל לבו. כל הימים אשר יתנהו אלהים, על אף השמש, הלבנה וכל בני שבט הקוֹרַיְשי וכל בני-האדם וכל השברים. עליו לעשות כן, ונבצר ממנו לעשות אחרת. כה ענה מוחמד, “ועיני זלגו דמעות”, מספרים. עיניו זלגו דמעות, הוא הרגיש, כי לב אבּו-טאלב טוב עליו, אבל כי התּפקיד המוטל עליו היה קשה ולא-קל.

הוא הוסיף לדבּר לכל שומע לו; הטיף תורתו לאנשים העולים לרגל למֶקָּה ומצא לו מחזיקים בו זעיר שם ופה. טענות ומענות תמיד, תשובות לסתור, משׂטמה, סכנה גלויה או מסותרת לווּ אותו. גואליו בעלי-הזרוע סוככו על נפש מוחמד, אבל כל הנוטים אחריו הוכרחו על-פי עצתו לעזוב אחד-אחד את מקה ולבקש להם מפלט בחַבש מעבר-לים. חמת הקורישים עלתה עד להשחית, הם רקמו מזמות והתקשרו לשלוח יד בנפש מוחמד. אבּוּ-טאלב כבר מת, חדיגה הטובה כבר מתה גם היא. מוחמד אינו זקוק לנו שנשתתף בצערו, אבל צִפִּיָּתוֹ בימים ההם היתה מלאה עצבון מאד. הוא היה אנוש להסתתר במערות, להתחמק בסתר-פנים, להתהלך באשר יתהלך, לנוע אנה ואנה, ונפשו בכפו תמיד. לא אחת ושתים נדמה, כי כבר כלתה עליו הרעה; לא אחת ושתים היה כפשע בינו ובין המות – אחד מסוסי הרוכבים נבעת והתהולל וכדומה – והכל היה תלוי בחוט השערה, כי מוחמד ותורתו יאבדו שם ולא יהיה לה זכר עוד. אולם לא כן היה גורלה!

בשנת השלש-עשרה למלאכותו, בראותו כי כל אויביו נוסדו עליו יחד וכי ארבעים קושרים, אחד אחד לשבט, מתנכלים אליו להמיתו, ושבתו במקה בנפשו הוא, ברח מוחמד למקום אחד בשם יַתְּרִיב, אשר רכש לו שם אנשים מספר, הדבקים בתורתו, הוא המקום הנקרא עכשו על-שם מאורע זה מדינה או "מדינת אַל נבי ", עיר הנביא. הוא נמצא במרחק מאתים פרסה, בערך. דרך סלעים ומדבריות, בעמל ובכבדות ובמצב-רוח שנוכל לשַׁוּוֹת לפנינו הוא נמלט שמה, ושם שמחו לקראתו. כל המזרח מונה מנין-השנים לבריחה זו, הגִ’ירָה, בלשונם. השנה הראשונה להגירה היא שנת 622 למנין הנוצרים, שנת החמשים ושלש לחיי מוחמד. הוא החל אז להזקין, אוהביו מתו אחד אחד ואינם; דרכו היתה שוממה, מלאה חתחתים; לולי יכול למצוא תקוה בלבו הוא – מצב הענינים החיצון היה באפס תקוה. זה גורל אנשים רבים במצב כזה. עד היום ההוא אמר להרביץ תורתו ברבים בדרשות ובהוכחות בלבד. אולם עכשו, כשגורש בחרפה מארץ-מולדתו, כשאנשים רשעים, לא די שלא הטו אֹזן קשבת לבשורתו הנכוחה, בשורת שמים, לקול היוצא מעומק לבו, אלא אמרו גם לרדת עמו עד לחייו, אם יוסיף להשמיע בשורתו זו – עכשו החליט בן-המדבר הפרא לעמוד על נפשו כאיש וכערבי. אם רצונם של בני-הקורישים בכך, יהי להם כן. הם מֵאֲנוּ להקשיב לתורה שהוא ידע והכּיר את חין-ערכה בשבילו ובשביל כל אדם; הם בקשו לדכא אותה ביד רמה, בחרב והרג. לוּ יהי כן, תשפוט החרב בינותם! עוד עשר שנים נכונו למוחמד, המלאות כובד-מלחמה, עמל וטורח עד לבלי הָשֵׁב רוח, קרבות ונפתולים בחמה שפוכה. אנו יודעים עד-כמה עלתה בידו.

הרבה נאמר על הדבר, כי מוחמד הפיץ את תורתו בחרב. אין ספק, כי הרבה יתר נאה הוא מה שאנו יכולים לספר בשבח הנוצריות, כי היא נפוצה בדרך שלום, על-ידי דרשות והוכחות. אולם, אם נחשוב זאת לראיה לאמתתה או לשקרותה של אחת הדתות, נשגה הרבה מאד. אמנם החרב, אבל איפה תקח את חרבך? כל דעה חדשה היא בראשית הִוָּלדה במעוט של אחד. במוחו של אדם אחד בלבד היא שוכנת עד-עתה. רק אחד בכל העולם מאמין בה; אחד נגד כל בני האדם. אם יאחז חרב וינסה להפיץ בה את תורתו, לא יועיל לו הרבה. עליך להתקין בהתחלה את החרב! בכלל, כל רעיון מתפשט כפי יכלתו. גם בדת הנוצרית אנו רואים כי לא תמיד מאסה את החרב, כאשר אך השיגה אותה. הכנסת הַסַּכּסים תחת כנפי דת הנוצרית על-ידי קרל הגדול לא נעשתה כלל על ידי-דרשות. אין אני חושש לחרב: אני מניח לרעיון להלחם לו בעצמו בעולם, בחרב, בלשון או בכל כלי שיש תחת ידו או שיוכל לאחוֹז בו. נניח לו לדרוש, להטיח דברים, להלחם ולנסות כל אשר תמצא ידו לעשות בכחו, בחרטומו ובצפרניו, ומובטחנו, כי סוף-כל-סוף לא יכבוש דבר שאינו ראוי לכבוש אותו. את הטוב ממנו לא יוכל לדחות מפניו, כי אם רק את הגרוע ממנו. במלחמת-בינים גדולה זו הטבע בעצמו הוא השופט המוכיח ביניהם ואינו יכול לעשות עול. הדבר שהוא מָשְׁרָש עמוק ביותר בטבע, מה שאנו מכנים אמתי ביותר, רק הוא ולא אחר יעלה וישגשג לפנינו.

והנה פה, לענין הרבה דברים שאנו רואים במוחמד ובהצלחתו, עלינו לזכור מה שופט מכריע הוא הטבע; כמה גדלות, כמה שַׁלְוָה עמוקה וסבלנות ספונה בו. אתה לוקח חטים לזרוק אותן בתוך האדמה; יש שהחטים מעורבות במוץ, רסיסי תבן, מפל בר, אבק וכל מיני פסולת; אין דבר: אתה זורק אותן לתוך האדמה התמה, הטובה; היא מצמיחה את החטים – את כל הפסולת היא קולטת דומם, מכסה עליה, ואינה מודיעה כי באו אל קרבה; הנה החטה הכתומה עוֹלה ומשגשגת; האדמה הטובה שותקת על כל השאר – היא הפכה דוּמם את כל השאר לדבר-מה טוב, ואיננה מתאוננת על ככה! כך היא המדה בטבע בכל מקום! הוא תמים ואינוֹ עושה שקר בנפשוֹ, ולא עוד, אלא הוא נשגב, צדיק ומתהלך כאֵם באמתתו. הוא אינו דורש מכל דבר כי אם שתוכו יהי טהור; הוא מפקח עליו. אם כן הוא; יחדל, אם איננו כן. יש תוך של אמת בכל דבר אשר הטבע פרש עליו את כנפיו פעם אחת. הוי, כלום אין זו תולדות כל האמתיות הבאות או שבאו פעם לעולם? גוף כולן הוא אי-שלמות קרן-אור בֶּאֱשוּן חושך. אלינו הן צריכות לבוא בלבוש סברת הגיון בלבד כהלכה מדעית בלבד על-דבר העולם ומלואו, והיא אינה יכולה להיות שלמה, ועתידה להתברר כבלתי-שלמה ומוטעת, ואז יבוא יומה ותעבור ותבטל מן העולם. גוף כל האמתיות ימוּת; אולם בכולן, אומר אני, יש נשמה שאינה מתה לעולם, ואשר בגלגולים המתחדשים ובאים, ותמיד יותר נאים, היא חיה בלי-חלוֹף, כָּאדם עצמו. כך היא מדת הטבע. תמציתה הטהורה של האמת אינה מתה לעולם. כי תהי טהורה, קול ממצולת הטבע האדירה, זהו העיקר לפני כס-משפט-הטבע. מה שאנו קוראים טהור או בלתי-טהור, אינה השאלה המכריעה לגבּה. לא כמה מוץ יש בך, אלא אם יש בך גם קצת חטים. טהור? יכולני לאמר לא לאחד בלבד: “כן, טהור אתה, טהור דַּיֶּך, אולם מוץ אתה – הנחה בלב ולב, נוסח, נמוּס מן המוכן; בכלל, אתה לא באמת מימיך במגע עם לבו הגדול של העולם, בעצם הנך לא טהור ולא בלתי-טהור, אתה לא-כלום, אין לטבע עסק עמך”.

על תורת מוחמד אמרנו, כי היא מין הנצרות; ואמנם, כשאנו רואים בכמה כובד-ראש ובהתלהבות פרועה האמינוּ בה והטיפו אותה, אני נוטה לאמר כי טובה היא משל הכתות הסוריות העלובות הללו בוכוחיהן הריקים על-דבר Homojousion או Homoousion ⁶. הראש מלא תשואות שוא, והלב ריק ומת. האמת שבתורת מוחמד היא חבושה בטעויות גסות ובדברי שוא אולם האמת שבּה מעוררת את האמונה לא דברי השוא שבּה: היא הצליחה בכח-האמת שבה. היא מין נצרוּת-כלאים. אבל בת-קימא ורוח חיים מפעמת בקרבה, ולא לבד היקשי-הגיון שוממים, דוממים המנתחים לנתחים! מבעד לעבטיט זה של האלילוּת הערבית השיחות הבטלות של התיאולוגים, המסורות, הפלפולים שמועות היונים והיהודים וסברותיהם התלויות-בשערה הציץ בן-המדבר הפרא הזה לתוך גרעין הדבר, בלבו הפרא והתמים, סֶרִיוֹזִי כחיים, כמות וּבאור עינו, התמה והחדה. האלילים הם מאפע; פסלי-עץ הללו אתם מושחים אותם בשמן ודבש והזבובים מתדבקים בהם!" הלא עץ המה אומר אני לכם! הם לא יועילו לכם מאומה, הם מקסם שוא וכזב, הכח אין בהם והם תִּפְלה לאלהים, זוָעה ומפלצת, לוּ ידעתם אותם. אלהים לבדו הוא. לאלהים בלבד הכח; הוא ברא אותנו, בידו להמית ולהחיות אותנו: “אַלַּה אַכְּבַּר”. גדול הוא אלהים. הבינו, כי רצונו הוא הכי-טוֹב לכם, כי אף-על-פי שהדבר מכאיב מאוד לבשר-ודם, תִּוָּכחו לדעת, כי הוא המחוכם מכל והטוב מכל ומחויבים אתם לקבל אותו כך. אין לכם דבר אחר לעשות בעולם הזה ובעולם הבא!

והנה, אם עובדי-האלילים הפראים הללו האמינו בזה ובנפשם הלוהטת קבלו וקימו עליהם לעשות זאת, אחת היא באיזו צורה בא הדבר הזה אליהם, אומר אני, כי ראוי היה הדבר להאמין בו. בצורה זו או אחרת, הוא עודנו תמיד הדבר היחידי הראוי לכל אדם להאמין בו. האדם נעשה על-ידי-כך לכּהן הגדול בהיכלו של עולם זה. הוא בעצה אחת עם גזרותיו של יוצר העולם. הוא מִתַּמֵּם עמהן ואינו מתקומם להן לשוא: עד היום אינני יוֹדע הגדרה יותר נכונה של החובה, משל זו. כל מה שהוא טוב ויפה כלוּל בפעולה זו, המסַיעה לתכליתו הנכונה של העולם: על-ידי-כך אתה מצליח (כונת העולם תצליח), אתה מיטיב לעשות ומתיצב על דרך הטוב. Homojousion, Homoousion פטפוטי הגיון תפלים, בימים ההם או לפנים או באחד הזמנים, אפשר כי בני-אדם יפטפטו בהם ככל העולה על רוחם וללכת באשר ישאם הרוח: זהו הדבר הממשי שהם שואפים לכון אליו, אם בכלל הם מכַונים דבר-מה. אם לא יצלח להם לכַון זאת, אינם מכַונים כלום. לא שמושגים מָפשטים, היקשי הגיון יהיו ערוכים במאמרים כתקונם או שלא כתקונם, אלא כי בני-אדם חיים, בשר-ודם, ישימו זאת אל לבם, זהו העיקר. האִשלם בלע את כל הכתות האלה עם פטפוטיהם הטפלים; וסבורני, כי היתה לו הצדקה לעשות כן. האלילים הערביים, הנמוסים הסוריים, כל מה שלא היה ממשי כמוהו מוכרח היה לעלות בלהב – חמרי-שרפה דוממים בלבד, במובנים שונים, לדבר שהיה אש.

בימי המלחמות והקרבות הכבדים האלה, ביחוד אחרי מנוסתו למקה, הקריא מוחמד בהפסקות את ספרו הקדוש המכונה קוֹראן, המִקרא או “דבר לקריאה”. הוא הספר, אשר מוחמד ותלמידיו הרעישו עליו עולמות ושאלו את הכל: “האף אין זה פלא?” המוחמדנים רואים את ספרם הקוראן ביראת-הכבוד כזו, שכמוה נוצרים מועטים הוגים לכתבי-הקודש שלהם. הוא מקובל בכל-מקום כאַמת-המדה לכל חוק ולכל מנהג; כדבר שעליהם להתכַּון כנגדו בהגיון ובמעשה: כתורה אשר שוּלחה ישר מן השמים ואשר על הארץ הזאת להסתגל לה וּלפַלֵּס דרכה על פיה; הדבר שעל בני-האדם לקרוא. דַּיָּניהם דנים על פיו; כל המושלמים מחויבים להגות בו, לבקש בו אור חייהם. יש להם בתי-מסגד אשר הוא נקרא שם כולו יום-יום: שלשים משמרות של כמרים יוצאים ונכנסים חליפות וקוראים את הספר עד תומו בכל יום. ובכן, זה אלף ומאתים שנה צלל הקול הזה בכל שעה באזניהם ולבם של בני-אדם כל-כך הרבה. שמענו אומרים על מלומדים מוחמדנים, כי קראו אותו שבעים אלף פעמים!

מוזר הדבר: אם אמרנו לחקור אחרי שנויי הטעם של העמים, נמצא פה באמת את הדוגמה היותר מכריעה! גם אנו יכולים לקרוא בקוראן. תרגומו של סֶל ידוע למתוקן כל צרכו. עלי להעיד, כי כמעט לא ראיתי מימַי ספר קשה לקריאה כמוהו. ערבוביה מטורפה משעממת, קהה, שוממה, חזרות לאין-קץ, להג הרבה, סבך מסובך, קהה ובוסר למאד; – באחת, הבלים, שהנפש סולדת מהם! חוּש החובה בלבד יכול להמריץ אדם אירופי לקרוא אותו עד תומו. אנו קוראים בו, כמו שאנו מחטטים בגנזי המלכות והופכים בהמון כתבים קשים לקריאה, רק אולי נפתוס קו אור מאדם מופלא. אמנם בידנו הוא בצורה לקויה. הערביים רואים בו יותר קשר וענין ממנו. תלמידי מוחמד מצאו את הקוראן כולו קטעים קטעים, כמו שהוא נכתב בהתחלה כנוח הרוח על מוחמד. הרבה מן הקטעים הללו, אומרים, נכתבו על עצמות-שִׁכְמָה של כבשים והוטלו בערבוביה לתוך ארגז: וכך הוציאוּ אותו ברבים מבלי שום לב כלל למוקדם ומאוחר בזמן או לסדר אחר; – הם לא התכַּונו לכאורה אלא לסדר את הפרקים ארוך ארוך קודם, וגם סדר זה לא נעשה בדיוק. לפיכך ההתחלה באמת נמצאה כמעט באחרונה, כי הפרקים היותר קצרים היו הקודמים. אלמלי קראנו אותו לפי הסדר ההיסטורי שלו, אולי לא היה גרוע כל-כך. חלק רב בגוף הספר, אומרים, הוא ערוך במדה וקצב; כעין שיר רתמי פרוע. וגם זה עיקר: אולי נגרע מערכו הרבה בתרגומו. אולם, אף אם נודה בכל אלה, קשה להבין כיצד יכול אחד מבני-תמותה לחשוב מימיו את הקוראן לספר כתוב בשמים, וטוב יותר מדי בשביל הארץ, ובכלל לחשוב אותו לספר כתוב היטב או רק לספר ולא לקובץ פרשיות מסורסות, וכתוב, אם אפשר לאמר כתוב, בסגנון שאין כמוהו לרוע! מה-שונה טעם העמים ואַמת-המדה שהם מודדים בה!

אף-על-פי-כן, כסבורני, לא קשה להבין מפני-מה היה הקוראן לספר חביב כל-כך על הערביים. כאשר נשמוט מידנו את הפּקעת המסובכה של הקוראן ויהיה מאחרינו במרחק ידוע, רק אז מתחיל חותם תכניתו להתחַור לפנינו, ובו צפוּן ערך שונה לגמרי מערכו הספרותי. אם הספר יוצא מן הלב, יצליח למצוא מסלות בלבב אחרים; כל אמנותו וכשרוֹנו של הסופר ערכם דל לגבי הדבר הזה. כסבורים אנו, כי אָפְיוֹ העיקרי של הקוראן הוא טהרתו, זאת אומרת כי הוא נכתב לפי תומו. יודע אני כי פְּרִידוֹ ואחרים נתנו אותוֹ כאוצר מעשי-תעתועים, כאילו כל פרק ופרק שבו נערך בכונה תחלה להצדיק ולמָרק את חטאיו של המחבר כסדרם ולסַיֵּע להַות נפשו ונכליו; אולם באמת, כבר הגיעה השעה לזרות הלאה כל זה. אינני מעיד כי מוחמד היה תמיד תמים-לב. מי הוא תמיד תמים-לב? אפס אני מתוַדה, כי תמה אני על המבקרים בימינוּ, המונים אותו במרמת זדון, בתרמית מדעת בכלל, או אולי פשוט במרמה ותרמית – ולא עוד, אלא שמרמת זדון היתה לפיהם רוח החיה בו תמיד, וכי את הקוראן הזה כתב כמעשה גונב את הדעת ומאחז את העינים. כסבורני, שכל איש שאין לפניו משוא-פנים יבין את הקוראן באופן אחר מזה כל-עיקר. הוא תסיסה מעורבבה של נפש אדם גדולה וגסה: גסה, בלי תרבות, אשר אינה יודעת גם קרוא ספר, אבל נפש עורגת, נכוחה, השואפת בכל עוז להתבטא במלים. במין עָצְמָה שאינה נותנת אותו הָשֵׁב-רוח. הוא נפתל נפתולי אלהים להביע את אשר בלבבוֹ; הרעיונות מסתערים עליו בלולים: מרוב שרעפיו בקרבו אינו יכול לדבר כן. הלך-מחשבותיו אינו מתרקם בצורת בטוי, הוא אינו ערוך בשום סדר, משטר וקשר; רעיונותיו בכלל אינם לבושִׁים צוּרה, הם נזרקו מפיו בלי צורה כמו שהם הומים ומתגעשים בו, דחופים וטרופים, במצב של תוֹהו. אמרנו “הבלים”, מכל-מקום, הבלים פשוטים אינם כלל אפיוֹ של ספר מוחמד; יותר יש לו אֹפי של אי-תרבּות פשוטה. האיש הזה לא למד לשונו לדבּר; בבהלת מלחמות בלי-חשך ובמצוקותיהן אין לו שהוּת להמתין עד שרעיונותיו יבשילו כל צרכוֹ של בטוּים הנאוֹת.

חפזון מבוהל בלי הָשב-רוּח ומרירות של איש הנלחם במרומי שדה על נפשו ועל גאולתה – זהו מצב-הרוח שהוא שרוי בו. חפזון של בהלה; מפני שפעת רעיוניו וחוסן עוזם נבצר ממנו לערוך אותם במלים. מערכת-מאמרים של נפש השרויה במצב כזה, טבועה בצביון תהפוכות המאורעות של עשרים ושלש שנה; פעמים ערוכים המאמרים כתקונם ופעמים שלא כתקונם: זהו הקוראן.

כי עלינו לראות את מוחמד במשך עשרים ושלש השנים האלה בתוך מרכז-עולם מלא מהומות רבות. מלחמות עם בני קורַיש ועם הנצמדים לאלילים, מַצוֹת ומריבות בקרב עמו הוא, תהפוכות לבו הפרא; כל אלה הממוהו כמו בסערה תמיד, עד כי נפשו לא ידעה מרגוע עוד. בלילות שנדדה שנתו, קדמה נפשו, המטורפה בסער מתחולל כזה, אור כל החלטה שנגה בלבו, כאור שהופיע על עצתו באמת מן השמים, כל הֶכְרַע בדעתו, החשוב ונחוץ לו אז כל-כך, נדמה לו כרוח ממרום מפי המלאך גבריאל. רמאי ומתעתע? לא ולא! הלב הקודח הגדול הזה, המתגעש ומפעפע ככור-רעיונות גדול, לא היה של מתעתע. חייו היוּ בעיניו לממשות. מלוא עולם אלהים זה לעובדה ומציאות נוראה. יש באיש זה הרבה מגרעות. הוא היה בן-הטבע פרא למחצה, לא-לוּמד, הרבה מן הבּדואי עוֹד דבק בו: כזה עלינו לראות אותו, אבל כצבוע שפל, כרמאי רעב, נעוה-לב וסתום-עינים, אשר בנזיד עדשים עשה מעשי-תעתועים שהם גדופים כלפי מעלה, זִיַּף תעודות שמים, כחש ובגד תמיד ביוצרו ובעצמו – כזה אין אנו רוצים ואין אנו יכולים לחשוב אותו.

תוּמת-הלב בכל משמעוּיוֹתיה היא, לפי דעתי, מעלתו היתרה של הקוראן, והיא היא שחבבה אותו על הערביים הפראים; סוף-סוף היא המעלה הראשונה והאחרונה של כל ספר. היא נסבּה לכל מיני מעלות, – גדולה מזו, בעיקר היא לבדה נסבה לכל מעלה שהיא. מוזר הדבר, בתוך אוצר בלוּם זה של מסורות, נאצות, תלונות ותוכחות שבקוראן משוך חוט של חזון אמתי שמבראשית, שנוכל כמעט לכנות בשם שירה. גוף הספר מכלכל ברובו רק מסורות ופרקי דרשות נלהבות ומלאות רגש, שהטיף מניה-וביה. הוא חוזר תמיד על הספורים הישנים על-דבר הנביאים, כמו שהיו שגורים אז בזכרון הערביים; כי בא נביא אחר נביא, הנביא אברהם, הנביא הוּד, הנביא משה, נביאים נוצרים ונביאים אחרים אמתיים או בדוּיִם לשבט פלוני או אלמוני והזהירו את בני האדם מחטאותם, וכי הללו קדמו את פניהם כמו שקדמו את מוחמד – וזאת היתה נחמתו הרבה. את הדברים האלה הוא חוזר ושונה עשר או אולי עשרים פעמים; הוא חוֹזר ושוֹנה אותם בלהג הרבה עד לזרא; ואינו פוסק לעולם מלחזוֹר ולשנות אותם. שמואל י’והנסון*) ⁷ הישר באדם, הבודד בפנת גגו הנכחדה, העלה גרה ככה את תולדות חיי הסופרים המפורסמים! זהו תכנו העיקר של הקוראן. אולם מוזר הוא, מבעד לכל אלה מבריק כפעם-בפעם מבט-אור כשל הוגה וחוזה באמת. לזה מוחמד האיש באמת עין צופיה בעולם. במישרים ונכוחות ובכח איתנים הוא מקנה ללבנו את הדברים שלבו הוּא הבין והשכיל. מניח אני את דברי התשבחות לאַלַּה שהרבה מהללים; ברובם הם שאולים מן היהודים, על-כל-פנים, אלה שבכתבי הקודש עולים עליהם, אולם העין המאירה ישר ללב הדברים ורואה את פנימיוּתם, הוא בעינַי ענין מלבב מאד. מַתַּת יד הטבע הגדול, שהוא מעניק לכולנו ואשר רק אחד מני אלף אינו טורף מנחתו בפניו: הוא הדבר שאני קורא תומת החזות; אבן-בוחן ללב תמים.

מוחמד אינו יודע לעשות אותות ומופתים; הוא עונה כפעם-בפעם בקוצר רוח: אינני יודע לעשות נפלאות. אני? “אני מוכיח ברבים”, וצֻוֵּיתי להטיף תורתי לכל הבריות. מכל-מקום, העולם היה בעיניו, כמו שאנו יכולים לראות זאת, עוד מכבר הימים לפלא גדול באמת. “שא עיניך על העולם”, הוא אומר, האם אינו נפלא, מעשה אַלה זה; “אות ומופת הוא לך”, לוּ היו עיניך פקוחות! הארץ הזאת, אלהים ברא אותה בשבילך, הוא “תקן בה דרכים”, אתה יכול לשבת בה, להתהלך בה. – העבים בארץ ערב החרבה הם בעיני מוחמד נפלאים מאֹד. “עננים כבדים”, הוא אומר, שנולדו בחיק העמוק של האין-סוף של מעלה. מאין הם באים? שם הם תלוים ברפיון, בני-השחץ השחורים הגדולים; מריקים פלגי גשם להחיות שוּב את האדמה המתה, והדשא צומח “וכפות תמר גדולות נושאות אשכלות תמרים. האין זה מופת?” וגם בהמתכם – אַלה ברא אותן, בריות אלמות העומדות הָכן לשרת אתכם; הן מהפכות עשב לחלב, מִגִּזָּן אתם לובשים, בריות מוזרות מאד, לפנות ערב הן נאספות הביתה, “והן”, מוסיף הוא, “הן לכבוד לכם!” גם על האניות הוא מדבר כפעם-בפעם: הרים כבירים המתנועעים, הם פורשים כנפי מפרשיהם, הם דוהרים במים רבים, ורוח השמים הודפת אותם; פעמים הם מוטלים בלי-נוע, אלהים אסף את הרוח מהם, הם שוכבים דומם ואינם יכולים לזוּז ממקומם! “מופתים?” הוא קורא! “מה מופת אתם מבקשים. כלום אתם אינכם פה? אלהים עשה אתכם, הוא יצר אתכם מעפר מעט”. לפנים הייתם קטנים; שנים מספר קודם-לכן לא הייתם כלל. יש לכם נוי, כח, מחשבות, “יש חמלה בלבכם איש על רעהו”. הזקנה קופצת עליכם, שיבה זורקת בכם, כחכם כלה ותש; אתם גועים ואינכם. “יש חמלה בלבכם איש על רעהו!” הדבר הזה נגע בי עד הנפש: אַלַּה יכול היה לברוא אתכם שלא תחמלו איש על רעהו – איך היה אז הדבר! זוהי מחשבה גדולה שמבראשית, מבט עמוק לתוך עצם מהותם של הדברים. סמנים גסים לגאוניות פיוטית, לכל אמת וטוב נכּרים באדם זה. בינה יתרה, בלי תרבות, עין צופיה, רוחב-לב: איש פרא כביר, שהיה ראוי להתגלגל לפיטן, למלך, לכהן ולכל מין גבור.

בעיניו ברור הוא תמיד, כי העולם הזה הוא כולו פלא! הוא רואה, מה שהשכילו לראות בפנים שונות, כמּו שכבר אמרנו לעיל, כל ההוגים הגדולים, אפילו הסקנדינַויים הגסים, כי העוֹלם החמרי הזה, הנדמה לנו מוצק כל-כך, הוא באמת בלימה; הוא סימן נראה ומוחשי ליכולת הכל ולמציאות בכּל של אלהים – צל הנטוי ממנו על חיק האין-סוף הריק, זולתי אין כל. ההרים, הוא אומר, הררי-סלע הגבוהים האלה, הם יתפרדו “כעבים”, יתמוגגו במרחקי התכלת כעבים, ואינם עוד! הוא מתאר את הארץ, כדרך הערביים, כמישור בלי קץ, או כשטח חלק, וההרים הָטְבְּעוּ עליה לחזק אותה ולכוננה. באחרית הימים הם יִכְלוּ “כּעבים”, הארץ כולה תסתובב סחור סחור, תתפוצץ לרסיסים ותעלה בתוהו כאבק ואֵד. אַלה אוסף את ידוֹ ממנה, והיא תחדל להיות. מלכותו מלכות עולם של אַלה, מציאותו בכל-מקום של כח שאין למַלֵּל, הוד נורא שלא נדע נכנהו בתור עצם הכח, הממשות והישוּת שבכל הנמצאים היה תמיד ברור בעיני האיש הזה. אותו הדבר שבן דורנו מדבר עליו בשם כחות הטבע, חוקי הטבע, ואינו משוה אותם לפניו כלל כדבר אלוהי, ואפילו לא כדבר אחד בכלל, כי אם כמערכת דברים, כביכול, – נִתָּנים להִמָּכר, מלבבים, טובים להניע בהם אניות קיטור! במדעינו ובספרי האשכולות שלנו שוכחים אנו קל-מהרה את האלוהי בתוך בתי-הלבּוֹרטוֹריון שלנו. אולם אל לנו שכוח זאת! אם הדבר הזה ישתכח, אינני יודע דבר אחר זולתו הראוי לזכור. רוב המדעים, סובר אני, יהיו אז גוף דומם, צנומים, קנטרנים, ריקים ­ קוצים במוצאי הסתו. הטובה שבחכמות אינה, בלי זאת, אלא עץ יבש, היא אינה העץ והיער הצומח, המביא עם שאר הדברים גם עצי-בנין חדשים תמיד. האדם אינו יכול גם לדעת, אם אינו יכול להעריץ באיזה אופן שהוא. בלעדי זאת כל חכמתו היא דקדוּקי-עניות וקוץ יבש.

הרבה נאמר ונכתב על חיי-הבשרים שבדת מוחמד, יותר מן הנכון, באמת. התענוגים שנהג בהם התֵּר והעולים זדון בעינינו לא הוא הנהיג אותם. הוא מצא אותם נהוגים כך בארץ ערב מאז ומעולם, בלי כל ערעור. פעולתו היתה להחמיר בהם, לעשות סיָגים להם, לא לבד בצד אחד, כי אם בהרבה פנים. דתו אינה קלה כלל; בצוֹמות קשים, נטילת ידים ורגלים, בהמון דקדוקי-הלכות המוּרים, בתפלות חמש פעמים ביום, בנזירות מן היין היא עשתה את כל החיל הזה ולא מפּני שהיא דת קלה ונוחה, כאילו בכלל כל דת או בכלל כל רעיון שיסודתו בדת אפשר שיצליח על-ידי-כך! דבה רעה היא לאמר על בני האדם, כי הם מתעוררים למפעלות גבורה על-ידי מנעמים, תקוה לתענוגים, שכר וממתקים שונים, בעולם הזה או בעולם הבא. גם בבן-תמותה היותר שפל צפוּן דבר-מה נאצל ועדין. החיל העלוב, שפיו מלא נאצות, השכוּר כדי להִיָּרות, יש לו רגש “כבוד הצבא” שלו, שאינו תלוי בכללי התכסיס ושילינג אחד ליום. לא להתעדן בממתקים, כי אם לעשות מעשים נכוחים ונשגבים ולהתראות תחת שמי אלהים בתור נברא בצלם, שבן-אדם הכי-מסכן מנַשא את נפשו אליו מבלי-משים. הַרְאֵהוּ את הדרך לעשות זאת, והַסַּבָּל מטומטם-הלב ביותר יתנער כגבור. לַעז הם מוציאים על האדם, האומרים כי עשוי הוא לתפוש אותו בלבו בתפנוקים ומעדנים. עמל וטורח, בטוּל-היש, ענוּים ויסורים, המות הם הם הפִּתוים והמדוחים הפועלים על לב האדם. הַדְלֵק את חיי רוחו הפנימיים, ותצא להבת-שלהבת אשר תאכל את החשבונות והפניות השפלות. לא האֹשר, כי דבר-מה יותר נעלה: זאת אנו רואים גם בקרב המעמדות הפוחזים עם “רגש הכבוד” שלהם וכדומה. לא בזה שהיא מחניפה לתאוותינו, כי אם בעוררה את מדת הגבורה הנרדמת בכל לב יכולה כל דת לעשות נפשות לה.

מוחמד בעצמו, אחרי כל הדברים שאפשר לאמר עליו, לא היה אדם טרוד ביצרו. נשגה הרבה מאד אם נחשוב את האיש הזה לאיש שטוּף בהנאות גסות, לאיש אשר התמכר רק לתענוגים שפלים – ולא עוד, אלא לאיש פרוץ בכח מיני תענוגות. הליכות ביתו היו דלות מאוד. ארוחת חוקוֹ היתה לחם-שעורים ומים; לפעמים לא הדליקו אש בכירַים בביתוֹ במשך חדשים רבים. מספרים עליו בגאון ובצדק, כי בידיו תקן מנעליו והטליא את כסותו. איש מסכן, עובד ביגיע כפיו וחי בצר ומצוק ומואס בדברים שהבריות עמלים בשבילם. איש לא-רע, סובר אני; והיה בו דבר –מה שהוא טב מרעב לאיזה דבר שהוא. כי אילולי כן, לא היו מעריצים אותו כל-כך הערביים הפראים הללו, אשר במשך עשרים ושלש שנה נלחמו שכם אחד עמו ולא זזה ידם מתוך ידו. הם היו אנשים פראים, אשר לפעמים תכופות התגרו קרבות זה בזה, בהתגלות-לב פרועה. בלי עוז-נפש ותפארת-אדם, לא היה יכול איש לפַקֵּד­ אותם. הם קראו אותו “נביא”, טוענים אתם? כן, הוא עמד נצב עמהם פנים אל פנים; ערום נגדם, לא מעולף ברז; בעיניהם ראו אותו בקרבּם מטליא את כסותו ומתקן את מנעליו; לוחם, יועץ, מפקד. הם ידעו בודאי מה משפט האיש, אחת היא מה שם קראו לו. לשום מלך עם כתר בראשו לא שמעו כמו לאיש זה, הלבוש כּסות שהטליא בידיו. עשרים ושתים שנה של נסיונות קשים באמת. כסבורני, כי קצת ממדת גבור באמת צריכה לכך.

דבריו האחרונים היו תפלה, שברי שאגה של לב הומה ונכסף ברטט תקוה אל יוצרו. לא נוכל לאמר, כי דתו עשתה אותו יותר רע. היא עשתה אותו יותר טוב. טוב, לא רע. דברי נדיבות-נפש מסופרים עליו. כאשר מתה עליו בתו, קרא בלשונו, המיוחדת לו, דברים תמימים הדומים בערכם לשל הנוצרים: “ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך”. כיוצא בזה ענה במות סעיד, עבדו החביב המשוחרר, השני במאמינים בו. סעיד נפל חלל במלחמה ליד טַבּוּק, הראשונה במלחמות מוחמד עם היונים. מוחמד אמר: “טוב; סעיד עשה מלאכת אדוניו, סעיד הלך עתה אל אדוניו: אשריו וטוב לסעיד!” והנה בתו של סעיד מצאה אותו כשהו בוכה על-פני המת. האיש הישיש והשָּׂב מתמוגג בדמעות! “מה רואה אני?” קראה: – “אַתְּ רואה רֵע המבכה את רעו”. הוא עלה בפעם האחרונה אל בית-המסגד, יוֹמַיִם לפני מותו, ושאל, אם עשה עָול לאיש, על גבו ינוח שבט המלקות. אם חיב כסף לאיש? קול ענה: “כן, אתה חיב לי שלשה אדרכמונים, אשר שאלת ממני במקרה פלוני ופלוֹני”. מוחמד צוה לשלם לו. “מוטב לשאת כלמתי עתה” אמר, “מאשר ביום המשפט”. אתם זוכרים את חדיגה ואת תשובתו אליה: “לא, בשם אַלה!” שרטוטים ממין זה מראים לנו את טיבו של האיש, אֲחִי כולנו, העולה לפנינו בקומתו וצביונו, ממעמקי אלף ומאתים שנה – את הבן האמתי של אמנו המשותפת.

ביחוד אוהב אני את מוחמד על שאין בו אף שמץ חנופה וצביעות. הוא בן-מדבר, איש אשר הושיעה ידו לו. הוא אינו מתאמר להיות מה שאיננו. אין בו גאוה שחצנית, אבל אינו מתרפס גם בענוה יתרה. הוא עוֹמד נצב לפנינו כאשר הוא, בכסותו ובמנעליו שהטליא בידיו. הוא אומר בפה מלא לכל מלכי פרס ויון למיניהם מה חובתם לעשות. הוא יודע היטב בינו לבין עצמו “הכבוד הראוי לך”. במלחמה לחיים או למות עם הבידואים לא נאדרו בהכרח גם מעשי אכזריות, אולם גם מעשי חסד וחנינה, חמלה עדינה ונדביות כדרכו לא נפקדו. מוחמד אינו מצטדק על הראשונים, ואינו מתפאר באחרונים. שניהם היו לפי מעלות רוחו החפשי, שצורך השעה גרם להם. הוא אינו מחליק אמריו! הוא מקשיח לבו לפני תומו, כשהשעה צריכה לכך; הוא אינו מְשַׁפֵּר את מעשיו. מלחמת טַבּוּק נִשֵּׂאת על שפתיו כפעם-בפעם: הרבה מאנשיו סרבו אז לצאת עמו; ותואנה בפיהם היה השרב, הקציר ועוד. לעולם אינו יכול לשכוח זאת. קצירך? כיוֹם יחלוף. מה יהיה קצירך בסוף כל הדורות? השרב? אמנם היה יום שרב, אולם “הגיהנום יהיה לוהט יותר יותר!” לפעמים נזרק מפיו גם התול מר. הוא אומר לכּופרים: “האחרית הימים תִּמַּד פעולתכם אל חיקכם; שקוֹל תִּשָּׁקֶל לכם עין בעין, לא יהיה לכם פְּחָת במשקל!” בכל-מקום עינו מתבוננת בדבר; הוא רואה אותו. כפעם-בפעם לבו כמו מוכה-תמהון מגודל הדבר. “אמנם” אומר הוא: המלה הזאת כתובה לפעמים בהקוראין כמאמר בפני עצמו: “אמנם”.

אין במוחמד כלום מן המתעסק בעלמא בדברים. האבדון ותקון הנשמנה, הזמן והנצח – בהם שם את כל מעיניו. הוא נוה בענין זה כובד-ראש קשה כשאול! חכמת-מה של מתעסק בעלמה, סברות, עיונים, כמין מחקר האמת לשם שעשועים, משחק והתגנדרות בָּאמת: חטאת שאול היא, מקור נפתח לכל החטאים. יסודתה בלב ונפש שלא היו מעולם פתוחים אל האמת; “אך בצֶלם יתהלך איש ⁸”. איש כזה לא לבד מצמיד ומפיח כזבים, אלא הוא בעצמו כזב. חוק-המוסר, שהדעת חננה את האדם, שביב אלוה ממעל נדעך בקרבו כמו בחיים הקפואים של גולם. גם כזביו של מוחמד הם נכונים מדברי-האמת של איש כזה. הוא הוא האיש אשר אין ברוחו נכונה: מצוחצח ומגוהץ, מכובד בשעתו ובמקומו; אינו פוגע באיש, מדבּר בנחת עם הבריות; הוא צח ונקי מאד – כחמצת גפרית זוּ, שהיא מות ורעל.

אין את נפשנו לספר בשבח פּקּוּדי המוסר של מוחמד, כי הם תמיד מן המובחרים; מכל-מקום נוכל לאמר כי הם מכַונים תמיד אל הטוב, כי הם מוֹרָשֵי לב תמים, הקולע אל הישר והטוב. תורת-הסליחה הנעלה של הנצרות, המצוה אותנו להושיט את הלחי האחרת אם הכו את האחת, אין לנו שם: עליך לקחת נקם, אבל הכל במדה. לא יותר מכדי הרשעה או שלא כשורת הדין. מצד אחד, האשלם, ככל דת גדולה וככל הסתכלות בטיב האדם, משוה קטן וגדול: נפש מאמין אחת שקוּלה כנגד כל ממלכות הארץ; כל בני האדם שוים הם, גם לפי האשלם. מוחמד אינו מטעים כי יתכן לעשות צדקה לעניים, כי אם חובה היא. הוא קוצב על-פי החוק, כמה עליך לתת, וכל העובר על הקצבה מתחַיֵּב בנפשו. מעשר מתבואת האיש בשנה, אם רב ואם מעט, הוא נחלת העניים, החלכאים ואשר מטה ידם. כל זה הוא טוב: קול הטבע של אהבת אדם, חמלה ויושר, המקננים בלב בן-הטבע הפרא הזה, מדבּר כך.

אמנם, הגן-עדן והגיהנם של מוחמד מלאים חיי בשרים: בשניהם יש בהם כדי לפגום את הרגש הטהור שבנו. אולם עלינו לזכור, כי כבר היו לעולמים אצל הערביים, כי מוחמד, עד-כמה שֶׁשִּׁנה אותם, צמצם ועִדן אותם. ולא עוד, אלא הנאות החושים היותר גרועות הן מלאכת ידי תלמידיו ולא שלו. בקוראן נמצא באמת מעט על תענוגי גן-עדן; הם מרומזים שם ולא מפורשים. וגם אין לשכוח שהוא מגיד ואינו מכחד, כי גם שם התענוגים היותר נעלים יהיו רוחניים: ההנאה מזיו פני אלהים תהיה נעלה על כל התענוגים האחרים לאין ערוך. הוא אומר: “ברכתכם תהי שלום!” סַלַם, שלום לכם! הדבר אשר כל נפש משכלת נכספת אליו ומשחרת אותו לשוא עלי-אדמות כהאֹשר היחידי. “אתם תשבו על כסאות, איש מול רעהו: כל קנאה ואיבה תסוף מלבכם!” כל קנאה ואיבה! אתם תאהבו נדבה איש את אחיו. לכל אחד מכם יהיו די שמים בעיני אֶחיו!

ואשר לפרק הגן-עדן המלא חיי בשרים וחמדת תענוגים של מוחמד, הפרק הַמַּכְאֶה לבנו ביותר, עוד לי מלים הרבה, אבל לא אוכל לטפּל בדבר. ורק על שתים אעיר אתכם, ובזה אמסור דינו ללבכם. האחת נמצאתי לָמֵד מגתּה; הוא רֶמז שהבליע דרך-אגב והראוי לתשומת לבנו. באחד מציוּריו, והוא ב“שנות נדוּדיו של וילהלם מַיסְטֶר”, מזדמן הגבור עם חבורת בני-אדם בעלי מנהגים מוזרים, אשר אחד מהם היה כזה: “דורשים אנו”, אומר האמן, “כי כל אחד מאתנו יעשה לו סְיָג בצד אחד, כי בדבר אחד יעשה ההפך מרצונו, ויכוף את עצמו לעשות דבר שאינו רצוי לו, אם לצדדים אחרים נתּן לו חופש יותר רב”. לפי דעתי, יש בזה טעם נכון מאוד; בהנאה מדברים נעימים אין הרע, כי אם בזה, שנשעבד עצמותנו המוסרית אליהם. יַרְאה נא האיש כי הוא הַשַּׁליט על הרגליו; כי הוא יכול ורוצה לנער אותם מעליו, כשהשעה צריכה לכך: הנה חוק נעלה. החודש רַמַּדַּן להמושלמים, הרבה בדת מוחמד, הרבה בחייו הוא מכונים למטרה זו; אפילו אם לא במחשבה תחלה, בכונה ברורה לתקון מדות-המוסר מצדו, הנה בחוש בריא של גבר בעוז, וגם זה הוא דבר טוב.

ועוד אחת יש לאמד על-דבר הגן-עדן והגיהנם של מוחמד, והוא, כי אף-על-פי שהם גסים וגשמיים מאד, מכל-מקום הם סמל לאמת נצחית, שאין אחרים שמים אליה את לבם כראוי. אותו הגן-עדן שלו המלא תענוגים גסים כל-כך; אותו הגיהנם היוקד הנורא; אותו יום המשפט הגדול והנורא שהוא מדבר עליו תמיד: כלום אינם בדמיונו הגס של הבידואי אלא צלה הגס של אותה העובדה הרוחנית הגדולה שמבראשית, ואשר אך רע רע לנו אם גם אנו לא נדע ונרגיש אותה – הטבע הנצחי של החובה? כי מעשי האדם בחלד יש להם ערך אין-קץ בשבילו, וכי בכלל אינם מתים ואינם כלים לעולם, וכי האדם בימי חייו המועטים עולה למעלה עד לשחקים ויורד למטה עד שאול-תחתית, וכי בששים שנות חייו צרוּר הנצח בחביון נפלא ונורא: כל זה נחקק כמו באותיות אש בנפש הערבי הפראית. כמו ברשפים ופלדות חרוּת הוא שם, איוֹם, בלתי-הגוּי, ערוך לפניו תמיד. בכובד-ראש החוגר ממסגרותיו בתעצומות, בתוּמת-לב פרועה ומלאה זעם, בקול הברה סתם, מבלתי יכולת לחתוך אותו בשפתיו, הוא חותר להביע את הדבר, לתת לו צורה מוחשית של אותם השמים ואותו הגיהנם. באיזו צורה שיהיה גלום הוא ראש וראשון לכל האמתיות. הוא ראוי לכבוד בכל צורה שהיא. מה הוא עיקר תעודתו של האדם בחלד? מוחמד ענה על שאלה זו באֹפן שיש בו כדי להחפיר הרבה לא אחד מאתנו. הוא אינו לוקח, כמו בֶּנְתַּם, פֶּלֵּי, צדק ועָול ומחשב את השכר כנגד ההפסד, את סך-הכל של עונג מן האחד ומן השני, ואחרי שהעלה בחשבון על-ידי מלאכת החבור והחסור את הרֶוח הנקי, הוא שואל, אם בכלל הצדק אינו מכריע הרבה? זאת לא זאת! לא יותר טוב הוא לעשות את האחד מהשני; האחד מתיחס אל השני כחיים אל המות, כשמים אל השאול. באחד אין לאחוז בשום פנים, ומן השני אין להניח ידנו בשום פנים. אין לך למדוד אותם זה בזה. הם אינם נערכים זה לעומת זה, האחד הוא כמיתה עולמית לאדם, השני כחיי נצח. תורת התועלת של בּנתּם, הבונה את מדת הטוב על שכר והפסד, המשפיל את עולמו של הקב"ה למכונת-קיטור דוממה, בלי רוח חיים, את נפש האדם הגדולה עד שמים למין מאזנים לחציר, לשקול בהם חציר וקוצים, עונג וצער: – אם ישאלני השואל, מי משניהם, מוחמד או הם, נושא דֵּעַ יותר דל ויותר כוזב על האדם ותעודתו בחלד, אענה בפה-מלא: לא מוחמד! –

בכלל, שונים אנו את דברינו, כי דת מחמד זוּ היא מין נצרוּת; כי יסוד טהור של הנעלה ברוח נשקף ממנה, אשר כל לִקּוּיֶיהָ אינם יכולים להאפיל עליו. האֵל הסקנדינוי “וואוּנש”, אֵל כל העמים הקדמונים, רחב ונסב על-ידי מוחמד עד כדי שמים, אבל לשמים שהם סמל החובה הקדושה ושעל האדם לזכות בהם על-ידי יראה והצנע-לכת, על-ידי מעשה תוקף וגבורה וקבלת יסורים באהבה, שהיא מעשה גבורה עוד יותר גדולה. היא האלילוּת הסקנדינוית עם תוספת יסוד נשגב באמת. אל תכַנה זאת שקר; אל תבט אל השקר שבה, הבט אל האמת שבה. זה אלף ומאתים שנה היתה דתם לאֹרח חייהם של החלק החמישי במין האנושי כולו. ולכל לראש, היא דת שהאמינו בה בכל-לב. הערביים הללו מאמינים בדתם, ומבקשים לחיות על פיה! שום נוצרים למן הדורות הראשונים, אולי זולתי הפוריטנים בדורות החדשים, לא קימו מימיהם את דתם כמו שהמושלמים מקַימים את דתם הם – הם אדוקים בה בכל נפשם, על אף הזמן והנצח. היום בלילה כאשר יקרא השומר ברחובות קאירה “מי פה?” הוא שומע מפי העובר, יחד עם תשובתו, את המלים: “אין אלה מבלעדי אלה”, אַלה אַכְּבַּר, אשלם. הקול הזה מתהלך בלבותם ובחייהם יום-יום של מיליונים השחרחורים הללו. שליחים קנאים מטיפים את דתו על-פני חוץ בקרב הַמַּלַּיים, הפַּפּוּאַנים השחורים, עובדי-האלילים המגושמים – הם דוחים מפניהם את הדבר הגרוע ממנה, ולא-כלום ממה שהוא טוב ממנה או מה שהוא טוב.

לָעם הערבי היתה זאת יציאה מאפלה לאורה; עֲרָב התחילה לֵאור באור החיים עמה יחד. עַם דל דל, רועה מקנה, נודד במדבריותיו מראש ימוֹת עולם ולא ידוּע בכתב-עמים: גבור-נביא שולח אליו ובלשונו מלה אשר היתה ראויה להאמין בה; והנה, העם אשר בגוֹים לא התחשב, יצא שמעוֹ בכל הארץ, זה הצעיר גדל והיה מלוא הארץ. כעבוֹר מאה שנה משתרעת ערב עד גְּרַנַּדָֹּה מזה, ועד דֶֹּלְהִי מזה, מזהירה בגבורה והוד ובאור הגאוניות. עֲרָב מאירה מאות-שנים אחדות על-פני חלק גדול בארץ. גדולה היא האמונה, ממנה תוצאות חיים. דברי ימי העם נעשים פוריים, מרוממי-נפש, גדולים למן השעה שֶׁיִּחֵד לבו לאמונה. הערביים הללו, זה האיש מוחמד, מאות השנים האלה: האם אין זאת כאילו נפל זיק אחד, זיק אחד על עולם אשר נדמֹה נדמה כאבק שחור אין חפץ בו; והנה האבק נהפך לאבקת-שרפה, ולהבת-שלהבת עולה עד לב השמים, למן דֶּלְהִי עד גְּרַנַּדָּה. האדם הגדול הוא כברק מן השמים; יתר בני-האדם מיחלים אליו, כמו חמרי-שריפה, ואז מתלקחים גם הם.