שימו לב: לפניכם קובץ ללא ניקוד, שנועד לאפשר את מציאת יצירה זו על-ידי מנועי חיפוש גם כשהחיפוש בוצע ללא ניקוד.

אנא לחצו על הקישורית הזו כדי לעבור ליצירה עם הניקוד

_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מבחר שירה / הוראטיוס

תרגם יהושע פרידמן

 

אודות

ספר א'

(א' I, 1)

אשירה למקנס, הנין למלכים מקדם ואז,

הוא אור לי ונזר-פאר, משגבי ומפלטי כי אז.

 

 

יש שש, אם יתאבך אבק אולימפיה כהשרת העב,

וגלגל מרכבתו כאש, ושטף ועבר ביעף

עמודי התחרות, וזר-התמרים על ראשו הרם      5

ינשאו עד אלי שמי על, המושלים בארץ וים.

 

השני- משושו המון-עם פוחז בשערי רום,

כי ישא ירומם את שמו בין שלשת שליטי הלאום,

ויש השמח אל גיל, אם מלא אסמו כל-טוב

הארץ, רב דגן ובר יבאו מירכתי לוב.      10

 

 

נעימים לאכר האת וחלקת שדהו בכפר,

והיה אם תעניק לו כל הון וכל סגלות-יקר,

לא ילך אחריך בים, לא ירד אניה, בזרם

הגלים וחרד הלב מזעף מצולה ותהום.

 

ורוכל , עת סערת-עז תרתיח מצולה כסיר,   15

יתנה נעימות הגיא ומנוחת עדנים בעיר,

אך לבו מחסר וריש יפחד, ומהר וקם

לחזק את נס האני, לכונן התרן הרם.

יש שוגה בשכר וביין מסיקוס ישמח הלב,

ועזב עמלו ביום ושאף מנוחה לגו,       20

יתענג על תנומות ושנת בצל התפוח השח,

או יקשיב להמית הגל במעין-האלים הזך.

 

וישנם הששים לקראת כלי-נשק ושאון צבא רב,

וצהלה נפשם לקול החצוצרה ותרועת הקרב,

זו תחריד את נפש כל-אם. הציד לא יירא משן    25

הקרה ושכח מלב גם אשת אהבים וחן,

עת יארבו כלביו לצבי מסתתר בין ענפי הסבך

 או יפרץ יזנק חזיר מיער ושבר הפח.

לי –נזר מליצה ושיר , בו ארום אדמה לאל,

ועליון ומורם מעם אסתופף ביערות-צל,   30

שם להקות נימפות וקהל סטירים עליזי-לבב,

יסבו ירחפו במחול-משחקים, ובחסדה כי-רב

אוטרפי החליל לי תט, ופוליהימניה את בחיר-

לבבה תחונן גם-היא ותושיט לי כנור-השיר.

ואתה אם תתן-לי יד בין בחירי-השירה, כי-אז   35

ארימה עד-שחקים הראש, אגיע עד-כוכבי-הפז.

 

ב (I, 5)

הוי, פירה מי דודך העלם, מקטר אהלות ומור,

יחבק, יתרפק עליך, וערשכם – משטח-שושנים,

         וצאלי המערה שאננים

         ונוצצים זהב ואור.

 

ממחלפות ראשך הפרועות. הוי, קרוב יום-חשך, וקם

הנער וקלל באלים, בלבך לב מרי ומשובה,

               ומשמים ישתאה לסופה

               כי-תעכר תכלת-הים...

 

אך שלו עוד ירוה דודיך, עוד יאמין לבו בתם

יפתו, זו תאהב נצח... אבוי, כי לא ידע הנער;

       חליפות לרוח, וסער

       יתחולל ורגזה התהום.

 

לי – עדה מזוזת-ההיכל ועד לי הכתל, כי שם

תליתי שמלתי, זו רותה מגלי-הים גם רטבה,

            אות-תודה ומנחת-נדבה

            למושל בגאות הים.

             

ג (I, 6)

 אך וריוס יודך, אגריפה, הנערץ ורב-עליליות!

כי שירו כנשר מאוניה ירקיע מרומים ועף

ויתנה תעצומות צבאך, כי הפליא גבורותיו בקרב,

                ברכב וחיל-האניות.

 

אנכי קטנתי מאלה, דלותי מדבר גבהה                           5

על זעם אחילוס בן פלוס כי עלה וישגה מאד,

על מסעי אוליכסס איש תככים במצולות כי הרחיק נדד,

             על פלופס זעמו אלה.

 

כי בושתי מאלת שירתי, זו כנור שלאנן הנחילה

בידי, ואירא מחלל את רוממות קיסר כי עז,                    10

ואירא פן שירי הדל במשאון מפעלך יכס,

         מפעלך לו נאוה תהלה.

 

מי יערך דמות לאל מרס, עת יבריק לבושו-מתכת,

מי מריון בטרויה יתאר, עת אבק יקדירו כעב,

או פני דיאומדס, זה ידמה לאלים בסערת קרב,              15

        עת פלס ימינו תומכת.

 

אנכי ליין אשירה, אזמר מלחמת אהבים

(עת עלמה בגבר תלחם, ונשקה – צפרנה החד),

אם ריק בי הלב, או אם יעבר חקו, והיתה בו יד

         האהבה, וכלו –להבים.                                             20

 

ד (I, 8)

         בשם כל האלים הגידי, הוי לידיה, מדוע אהבתך

                 לדודך למשחית נהפכת?

     הן הסכין לחרב ואבק, על מה-זה יפגר מלכת

                כגבור אל שדה המערכה?

 

שלמה בין בעלי פרשים לא יעלה סוס דוהר ושוטף         5

              ונתן את מתגו באפו?

שלמה מטבריס יפחד, לא יחצה את מימי הזהב,

           עת יחמרו גלים בזעפו?

 

שלמה כמרורת נחשים השמן הטוב יחרידנו,

             ונשק זרועותיו אך ילאה –                                    10

הן ידע גם דיסקוס גם רמח, ועד המטרה והלאה

           התעופפה חניתו הקלה?

 

מדוע יחבא בסתר, כמו בן תטיס, עת הקיץ

           הקץ עלי טרויה הנאוה,

וישב מסתתר והוחיל, בל יהיו מדיו לרועץ                       15

           ושאף אל מערכות הצבא.

 

ה (I, 9)   

ראה הר הסורקטה: משלג לבן כלו,

וראש היער שח מנשא את סבל עלו,

ותחת כבד קרח יאלמו יחד דם

      הפלג והתהום.

 

אל קרח ואל קרה! הוי רעי, עצים הבה

ונבעיר בכירים, ותוקד הלהבה,

ויובא כד סבינוס, ומהר את הכוס,

        בה צהלה ועז!

 

צהל ובטח באלים, הם חפצך ישלימו!

עת סופה ים תרתיח, ונבכי תהום יהימו, -

ברצונם – ידם סער , גם עץ לא ינע ראש,

             ועמד דם הברוש.

 

אל תשאל ואל תחקר, מה ילד יום המחר,

מתנובת יום ויום ברכתך קח, הבחור,

ודע מנעמי דודים, במחול משחקים צא

       וכוס עדנים רוה!

 

כל עוד לא זרקה בך השיבה הנזעמה,

עלה וצלח בשער-עם או שדה-מלחמה,

ואחר – סוד-אהבים: עת יערב היום,

          בצל תתלחש דם.

 

שם במחבאי פנה תצפה לך הדודה,

רק צחוקה, הד נעורים, יגל לערב סודה –

שבה שביך, העלם: מקטנה זה הרך

           לך שלל-אהבים קח!

         

ו (I, 11)

הוי, ליקונויה, מנעי            את פיך מחטא ואל     תנסי אלי רום!

אל תחקרי במפלא,             מה נצפן שם בחיק     הזמן, מה ילד יום.

ושבי לך בדד דומם!           אל תשאלי את פי       ההוברים חוזי-שוא,

אם רבות עוד בשנים          נכונו לך גם-לי,           או אחרון הוא הסתו,

הסוער לנו סביב                  ומכה גלי-ים               ומנפצם אל הכף...

שתי בשמחה יינך,              והבלי תקוות-שוא     הסירי מני לב!

כי צבא לאיש בארץ            וקלו מני-רץ                חיינו בני-חלוף.

אל יפת להאמין לבך           בתקוות יום הבא:     היום חיי בטוב!

 

ז (I, 13)

מדי את טלפוס דודך תהללי על פני,

צוארו כשושנים וידיו דונג צחור,

ובי ירתחו מעי, כפרץ גל מתגעש

תשפך מררתי, ורוחי בי יעכר.

 

גם אדם פני יחלף, ונסתרה בינתי,            5

אז תעל ממסתרים דמעתי הרועדת

וצנחה לה על לחיי וענתה בי דומיה,

מה אנוש בי הכאב, ואשו מה יוקדת.

 

כי אש יוקדת קרבי, מדי שתי ושכר

את טהרך ישחיתו, יעיבו זיו כתפיך,        10

או יתאו נער הולל נשיקות פיך, ושנו,

שן-תאוה, תחלל את עדנת שפתותיך.

 

אך בגד יבגד גבר (הוי, לו אך לו ידעת

לשמע לעצתי ודברי הנאמנים!),

אשר ימלאו לבו לחלל מתק שפתך,           15

לה ונוס העניקה מנקטר צוף עדנים.

 

הוי, מה יאשרו שנים, ומה יברך חלקם,

אשר לנצח כרתו ברית את אהבתם,

ופרחה רעננה, לא תבל אף לא תחדל,

וידעו אך אהבים, עד תבוא חליפתם.        20

 

 

ח (I, 14)

הוי אניה, השמרי מגל, כי יטלטלך טלטלה אל ים!

בקשי מפלט בסתר החוף ויגנך מעוזו הרם.

      הלא תראי, כבר נחשפה צלעך

     ואין משוט לחובל ומלח.

 

רוח-פרצים מתימן בי-בא הוריד תרנך ויפל המוט,         5

היו כל חבליך כמסוס, - התקומי, התוכלי עמד

        בהתגעש תהום רבה ומצולה,

        ותחתיתך התפוצצה כלה?

 

לא יתנוסס ברוח הנס, בלה אבד מפרשך זה-כבר,

נשא סער את פסלי-האל, ואין מקשיב תפלתך בצר,        10

       אך לשוא, בת-יערים גאונך,

       כי ממבחר הפונטוס אלונך.

 

לא יועילו, אם יבוא יום רע, כבוד מולדתך ויחשך הרם,

ואם קרשך כליל-יפי והוד, היעגנו לו יורדי-הים?

         הוי, השמרי מלכד ושובי,                                         15

         פן בסעה וסער תסופי!...

 

זה לא-כבר מגנתי היית, עצר כעס ורגז ללב,

עתה יהמה לך רוחי מאד ובנפש דאגה וכאב,

      סורי סורי מדרך-חתחתים

      שם במצולה בין איי-קיקלדים!...                              20

 

ט (I, 19)

אם-הקפידונים, המשל לה ופחד,

בכחוס בן-סמלי, נער-חן באלים,

ואלהי-החשק יצווני יחד:

"הער אהבתך, רב לה שנת ואלם!"

 

בי גליקרה שלחה חצי-אש ולהב;     5

קרני פני-השיש, צחי אור וזהר,

יפעת רום-המצח, מפיק חן ורהב,

רשפי ברק-העין, רשפי עז ונער.

 

עזבה, נטשה ונוס זבולה, איי כתים,

ובעמקי לבי היכל-דבירה שמה,     10

עוד לא יוסיף נבלי זמר על הסקתים

או על בני-הפרתים זמר קרב ונקמה.

 

הבה לי, הנער, עשב-גן פורח,

ענפי עץ-הדסים, מור ולבונה הבה,

ובכוס – יין-רקח, נסך למזבח,      15

אולי אלת-חסדי תרצה שי-נדבה.

 

י (I, 23)

מה לך כי מפני תתחמקין, כלואה,

כאילה שלוחת-אם בין הרים תועה,

שבנשב הרוח או בקום המלה

בעבי היער – ותתחלחל כלה,

 

וברעד האטד, רוח קל אם חלף   5

ויכנף חרש בצמרת עליו,

או בזחל לטאה תחת שיח שדה, -

לבה גם ברכיה -  רעד וחרדה.

 

לא ארי מיער גם לא נמר אני,

למה-זה תגורי, יעלת חן, מפני?    10

חדלי מני אמך: באה כבר ותעל

עתך לרוות דודים תחת כנפי בעל.

 

יא (I, 25)

חדלו בחורים עליזים והוללים,

עוד לא יתדפקו על לוח חלונך,

עוד לא ירגיזו את שנתך, ותנוס לה

      דלת מעונך.

 

דבקה הדלת אל ספה ותאבל...     5

עוד לא יחננו קולם דודיך:

" לידיה, העודך תנומי, מה יערג

         בשרי אליך".

 

הנה וקמת, ובחוצות השוממים

אוהב תבקשי ותבכי דומיה...    10

ידם הסהר הפגום, ויללה

      סופה הומיה.

 

חשק ואהבה אשן יציתו בך,

תסער כתאות-סוסה תשוקתך,

יגון ידכא לבבך, ורעדה      15

     תלונה על שפתך:

 

קסוס פורח, הדסים ירקרקים –

משוש וחמדה לבחור ונער;

ציצה נובלת – בה יחד יתעללו

חרף וסער...                        20

 

יב (I, 31)

מה ישאל מאתך, אפולו, ועל מה לפניך יפלל

המשורר, עת מקדש יחנך לשמך ויינו היקר

לך יסוך מכוסו נדבה? לא דגן ותנובה, תתהלל

סרדיניה בהם, גם לא עשתרות צאנה ובקר

זו ירעו בבקעות השרב בנוף קלבריה הברוכה,

לא חסן מדהבה ושנהב ממרחקי פלאים בהודו;

לא כפרים ושדמות מנוחה,

שם ליריס, נהר דומיה, יכרסם בשטף המים

את עפרות הגיא, ובשלוה הגלים ידדו,ידדו.

יכניע בלהב מזמרה סורי גפן סוררה הכורם,

זה נטעה לו כנה פורטונה בקרן בן שמן בקלס

וישת מגביעי הזהב את ממסך היין הזורם

הסוחר, אביר האוצרות, זה שלש גם ארבע יפלס

לו דרך בים האטלנט, ומסוריה רכולה לו יביא

והיה היין הטוב תמורת סחרו ועשרו וזהבו...

אנכי -  הזית מנתי, ועולש עם מלוה – מזוני,

והיתה אך זאת שאלתי מאתך, מגני וקוני,

עת לבי בחילה יתפלל,

כי מלא תמלא מחסורי, תשמר גוי וכחי ואוני,

גם רוחי – נכונה ותמימה,

והיתה שיבתי להלל

וזרועי עוד תתמך כנורי כמימים ימימה.

 

יג (I, 34)

זר ומתנכר לאלים ורחוק מספס הייתי

ושוגה בהוללות חכמה עד הנה לא-דרך תעיתי.

אך הנה, כי נטל עלי, ואכונן מפרשי ושבתי

להלך בדרך מקדם, זו חנם זנחתי עזבתי.

כי היתה בי יד דיספיטר, החוצב בעבים להבות              5

ויהלך רכובו עם סוסי הרעם בזהר לא עבות,

(הוי, ארץ בל תמוט ונהרות ירעישו הם, סוסי הרעם

גם סטיקס בתחתיות הארץ, ורעשו משכנות זעם,

שם גבעת טנרוס משכל, גם תבל בקצה ירכתים

ואטלס בתמכו שמים!)                                                      10

כי רמה יד אל ומגביהה

משפל וסתר תחתיות;

ראש גאים עד עפר תכניע

וענות נסתרים רוממה!

כה תשטף פורטונה בחמה                                                 15

טורפת וסערת שנאה

להרים עטרת גאיונים

ובחסד וצהלת רנה

תענדנה לראש האלמונים.

 

ספר ב'

א (II, 3)

בבא עליך צרה וידך, רעי, מטה,

יהי בך נכון לבך, וגם ימי הטובה

אל דעתך יסכלו: הלא בן-מות אתה,

        וחליפתך קרובה.

 

אם תדע אך דאבה ורוחך נכאה,               5

   או תשמח ביום-מועד ותחמד פרחי-גנים,

 בצלם תחסה שלו ותמסך כוס מלאה

        ותשתה למעדנים.

במקום שם לבנה ענף יחבק צל האלה,

ישיקו שלוחותיהם ויחדו יסבכו,              10

ויפזז פלג קל בנתיבה עקלקלה

     ויהמו מי-השחו, -

 

שם צוה-נא ויובא אל שקט הגאיות

שושני-חן ושמנים ויין לשמחנו,

כל-עוד לא רד היום, ואחת האחיות         15

      עוד תשמר פתיל-חיינו.

 

עוד יבא יום ותטש שדותיך, והדחת

מארמון זה, לרגליו הטבריס יט גל-זהבו,

ובאפס-יד לו יקח כל אוצרות-עז טפחת

          היורש אשר יבא.                              20

 

גם עשיר יוצא ירך אינכוס, חטר גאון,

אין יתרון לו מאביון בזה-עם ומשפיל שבת,

גם-יחד יהיו שלל לאורקוס, ובמשאון

        יכסס שר-המות.

 

בית-מועד אחד לנו בארץ צל ונשיה,         25

כי כוס ביד מני וחבלים תפיל מהרה,

ובעלות הגורל בא תבא האניה

       ונשלח ארץ-גזרה.

 

ב (II, 6)

ספטימי! אל מרחקי גדס עמדי ללכת אוית,

אל עם הקנטברים בנגב, עם עז ולא למד בעל,

אל סרטיס גם שם תלוני, באשר השמש הציתה

      את אשה בים ובחול.

 

בטבור, זו נטע בן-ארגוס, מי-יתן ואמצא לי נוה,            5

עת לערב יפנה יום-חיי, מה-תנעם מנוחה לי שם.

כי רבות עבדתי ואיגע, עיפתי מסבלות הצבא,

       משוט ביבשה וים.

 

ואם בחמתן הפרקות ממני הטובה תמנענה,

אל גדות הגלזוס נלכה, - שם ישתו ממימי-הפז               10

עדרים מסרבלי-צמר, ותשכן בין שדמות שאננה

           ממלכת-פלנתוס מאז.

 

מחמדת כל ארץ ונוף לי הפנה הברוכה יקרה,

מרחוק לי תאיר פניה ותצחק צחוק חסד ורך,

זה דבשה – כדבש ההימטוס, לזיתה ומתק יצהרה        15

      ונפרוס לא יוכל ערך.

 

שם צוה יפיטר ברכתו משחקי-התכלת הגבוהים,

ויאריך חקו האביב, וימהר החרף חלוף;

שם אולון, הר חמד לו בככוס, יפריח ענבים, כמוהם

       לא ידע פלרנוס לטוב.                                                  20

 

הוי, זה יפה-נוף אבחרהו! נחושה, פעמינו נרימה,

לי קוראים עמקיו מתחת והרי-החמד מעל, -

שם ימצא לו קבר המשורר, ואתה התאצל דמעה

       להשקות את אפרו בטל?...

 

ג (II, 8)

לו פעם הכית ועונך נשאת

על חללך שבועתך לבקרים, ברינה,

צפרנך האחת לו תכהה, וגז

      לבן זו שנך כפנינה, -

 

כי אז האמנתי. אך הנה כמעט                  5

באלה ושקר לשונך תרשיעי,

ועלה אור-יפיך כפלים, ואת

       לב כל הנערים תכריעי...

 

וזכרון הורתך עת תשאי לשוא,

תשבעי לשקר בכוכבי-הליל,                      10

באלי-אלמות וחסנם הרב, -

       את אך תעשי חיל.

 

הן תצחק גם ונוס בזבולה הרם

תצחקנה הנימפות וצחק גם ארוס,

זה יחד בסלע האדם כדם                          15

        חצו כאש הבוערת.

 

את – גברת בני-נער, והולך ורב

המון עבדיך הנושאים בעלך;

חדשים יבאו לעבדך, ואף

         אחד לא יעזב זבולך.                         20

 

ויראה כל אם מפניך מאד,

ואב על יחידו אך ירגז ופחד,

ואשת-נעורים דואגת לדוד –

         פן בקסמיך ילכד.

  

ד (II, 10)

ליקיניוס דודי, אם תבחר בחיים לך דרך ישרה,

אל תרחק ללכת הימה, שם יחמרו גלים בשאון,

אל תקרב אל צוקי-החוף, עת תתחולל בזעף סערה,

           כי צפון שם איד וכליון.

 

ואשרי הבוחר שביל-זהב והלך לו דרך-בינים,                 5

לא ישכן בסכה נופלת, עזובה בין אשפות בפנה,

לא ישאף מרומים לשבת ארמונות מרהיבי-עינים,

        מעוררי איבה וקנאה.

 

ישבר הארן ראשונה, ביער סערה אם תקום,

ונפלו מגדלים נשאים, עת תגעש ותרעש הארץ,                10

ורעם כי ירעים בגלגל וחצבו להבות הברקים –

        בהרים חזיזם יתפרץ.

 

החכם יקוה לאור, עת ישופו החשך מסביב,

בטוב לו – וזכר עת-צרה כי-תבא ונפשו נדהמה,

אם חרף יפיטר ישלח, הן יירש מקומו האביב                 15

      ויחדש את פני האדמה.

 

אם רוחך נשבר היום, לא לנצח מכאובים ואבל!

לא ידרך אפולו עד-עולם הקשת וכונן את חצו,

עוד יקום לעורר בנות-שיר, יעורו גם כנור ונבל,

       ושירים נאלמים יקיצו.                                              20

 

חזק והתאמץ בצרה, פן תפל רוחך ושחה,

וברא לך לב נכון קרבך וכח מתניך תשנס,

אם רחב מפרשך מאד, כי רוח בו נוססה צחה,

     שלח ידך בנס – ויתכנס...

 

ה (II, 14)

פוסטומוס, פוסטומוס! מה-קלו שנותינו...

לשוא נשוע, נתפלל לאלים –

יקמטו הפנים מזקן ונבלים

        והולך וקרב מותנו...

 

לשוא תרבה עולות לאל-התחתיות            5

אכזרי לב פלוטו, לא יחמל, לא יחוס,

הוא סגר על טיטיון את נהר-האנחות,

על גריון ענק-שלש-גויות.

 

גם אנו את גלי-היגון המרים

הן נחצה כלנו ונעבר שמה,                        10

כלנו היונקים משד האדמה,

      כמלך כדל באכרים.

 

לשוא אך נמלט מקרבות נפשנו,

מגלים מתפוצצים ברעש ומשובה,

ונפחד בסתו כי-תתחולל הסופה                15

      בנגב לחבל בשרנו.

 

אין מפלט משאול,שם קוקיטוס בנחת

יפכה, שם קהל בנות דנאוס הנבלות,

ויכרע סיזיפוס, הבן לאאולוס,

      מכבד עבודה נצחת.                             20

 

הן תטש את ביתך וחלקת שדך,

גם תעזב אשת-החן לאנחות,

מעצים נטעת רק אלון-הבכות

     עד דלתות-שאול ילוך...

 

ויורש נחלתך את ייני-הנעם                      25

סגרת, שמרת, אז יבא ויירש,

לארץ ישפכו עסיסי-התירוש,

      לא שתה הכהן כמוהם.

 

ו (II, 15)

...וארמון בארמון יגיעו, אין קצה להיכלי תפארה,

וצר למחרשה ביניהם, וחלקת השדמה נעדרה.

כיאור הלוקרינוס אגמים וברכות גבוליהם ירחיבו

        ועין ביפים ירהיבו.

 

ופרץ התדהר העקר, ונדחה האלון הרענן,                        5

ערוגות סגליות ותלמי הדסים ישגשג הגנן,

ותחת שתילי הזיתים, פה נשאו את פרים לפנים, -

    רק בשם וריח-עדנים.

 

וענפי הדפנה הסבוכים וצל מעבותי עפאים

למסתר משרב יחמדו ומחסה מיקוד צהרים...               10

הזאת היא דרכנו מקדם, הככה רומולוס הורנו

      או קטו המגדל את זקנו?

 

הם לא על אוצרם שקדו, וידל רכושם והונם,

אך אוצר העם העשירו. לא כללו גזרת ארמונם

תמרים וטורי-עמודים ואתיק מקרה וספון                     15

       מסתופף בין צללי צפון.

 

אז קשתה מצות החקים, בל יגאה האדם בלבבו

מקחת לו לבני-האזוב לביתו ואהל-מושבו,

ואבן חדשה היא קדש לכונן על רמים הקרת

      והיכל לצבי ותפארת.                                                   20

 

ז (II, 19)

ראיתי את בככוס בהרים מלמד מנגינות ושירים

       (הדורות הבאים, האמינו!).

הקשיבו הנימפות מסביב, נדמו גם בני הסטירים

      ובאזן קשבת האזינו.

 

 

אבויה! עוד פחדי עמדי, יתגעש בי לבי יתפעם,                 5

         גם ששון גם רטט מלאתי.

אבויה! רחמני אל לבר, שרביטך מה נורא ואים, 

         רחמני, כי אפך יראתי .

 

אשירה-נא עז התיאדות, אזמרה עסיסי ענבים,

       ויין כנחל השוטף,                                                        10

ונהרות חלב בעמק ועצים נבובים וזבים,

          ומתוק זה דבשם הנוטף.

 

אשירה הדר רעיתך, תסתופף בשפריר כוכבים,

         לה זמירות ותהלה יאתה,

גם אבדן פנתוס, נתצת ארמונו ויהיה לשבבים,               15

        ואחרית ליקורגוס נכרתה.

 

תצוה, ונהרות ישטפו, ומשברי ים יהמיו,

       אל תועה בהררי-צורים!

בך בנות ביסטוניה תעלזנה, ופתנים יתפתלו והיו

       למחלפות ראשן קשורים.                                           20

 

על עליון באלים עת קמה עדת הגיגנטיס, פורצת

        למוטט את ארמנות זבולו,

על ריטוס שלחת צפרני השחל ולוע מפלצת –

       ונבעת ונסוג אל גבולו.

 

לא יד לך ושם במלחמה, כי צבאך – להקות שרים         25

             וסודך – מצהלות עליזים.

ואתה לעד לא תשנה, אם ינוה השלום בערים,

        או נשק וקרבות ירגיזון.

 

גם קרברוס, מפלצת שאול, אך יראך בזהב הקרנים

        ואסף את זנבו לאטו                                                   30

ושלח לשונו-שלישיה וילחך עפר הרגלים,

          עת תפן ללכת מאתו.

 

ח (II, 20)

אז פלאים כנפי-עז תצמחנה לי, המשורר,

בשחקי-אור וזיו בנתיבת-נצח אדא,

לא עוד עלי-אדמות בתשואות-עיר אתגורר

      וקנאת איש לא אדע.

 

כי מך ודל הייתי, לא יד ושם לאבי,                      5

אז קמת, מקנס דודי, בחרתני ותרוממני,

ממות ואבדון לא יחת עוד לבבי

      וסטיכס לא ישטפני.

 

הוי, הנה כבר כעוף עור רגלי צפד עתה!

לברבור צח הייתי, זך-גו וגדל-כנפים,                   10

ונוצה רכה תצמח ותכס הכף, ותעטה

       אצילי-הידים.

 

אתעופף כאיקרוס! שם בעים משבריו

יתפרץ הבוספורוס אל גדות-הצור ושטפן;

אעופה, כנף רננים, מסרטיס ארץ-שרב                 15

      עד ירכתי הצפון.

 

יודוני בני גלונים בירכתי מרחקים,

בני קולכיס ודקיה גבורי צבא-מלחמה,

וידעו שמי בני-חבר ועם, לו גלים זכים

       רודנוס יט בצמא.                                            20

 

אל אבל ביום מותי, אין חפץ לי במקונן

ולהג בכי-תועבה, אל בכה ואל ספד!

הרחיקו מעל קברי קול צוחות-שוא ושאונן,

      גם תשואות-הוד וכבוד!

 

ספר  ג'

א (III, 1)

שנאתי ההמון הנבער מדעת,

אל יקרב אל קדש הדביר!

אנכי, הכהן בהיכל המוזות,

לנער אשירה השיר.

 

ישרו מלכים ורגזו לאמים,                        5

אך עליון יפיטר על כל.

בגבות עינים הוא ירעיד כל תבל

משחק עד עמקי שאול.

 

יש שקד על גנו וכרם מטעו,

יש – כבודו במועצות עם;                          10

בישר פעליו יתהדר האחד,

השני- ביחש הרם.

 

אך צדק אם ישב לכסא, לא יפלה

בין נכבד או נקלה וריק,

ואחד הגורל יטילו המות,                          15

ואחד הנהו החיק.

 

אם חרב נוקמת תשלף מתער

וחרד העול בעיר,

לא יטעם לחכו מאכל חמד,

לא ינעם קול עוגב ושיר.                             20

התנומה לא תנוס מסכת האכר,

ומנוחה – מביתו השח.

בין צללי גנו ישליו זפירים,

ושקט הנחל הזך.

 

לא יחרד האיש השמח בחלקו                  25

אם יגעש מסופה הגל,

עת תרד העיש אל ירכתי שחק

וגדי עת יתרומם אל על.

 

לא ידאג, אם בגד הכרם, השדה,

לא יירא מברד היום,                                 30

ומחר – מגשם, מסער, מקרה,

משמש וחרב וחם.

 

הדגים מגבולם יגרשו, עת יבנה

איש גשר או שכר לגל,

ובזא האכר את נחלת הנהר,                     35

כי יגדיל שדהו הדל.

 

גם אדון ושר – ידריכוהו מנוחה

דאגה וקינה והי;

לא תציל מפחד גם דהרת סוסו,

לא תושע נחשת אני.                                  40

 

ידעתי, אין הועיל בזהר השיש

בשלמת ארגמן כדם,

בבשם כי יבוא מירכתי קדם,

ביין – כי יבוא מים.

ולמה אכונן לי היכל מחמדים                   45

ואלם עם שערי רם?

האמיר אחזת סבינוס בעשר,

הדאג וחרד יום יום?

 

ב (III, 2)

בצבא וכבד-מלחמה יגבר חיליו הנער!

אז יסכין למחסר וריש ובין תלאות לבטח יתהלך,

יגורו מפניו הפרתים, עת ידא על סוסו כסער

       וחצים ימינו תשלח.

 

לא יירא מעמל ונדודים, מקר ומסופה סוערת,  5

והיה באסרו מלחמה אל נגד העיר ההומיה,

ממרומי החומה ברעדה בו תביט מרחוק הגברת

     ובתה תאנח דומיה,-

 

לדודה תפחד, כי רך הוא ודרך מלחמה לו זרה,

פן יתגר ויכעיס תמרורים את גור-האריות הזועף

ובערה בו חמת-דמים ועלה כרוח-סערה

      ויזנק אל מערכות האויב.

 

מה-טוב ומה-נעים לאדם, כי ימות בעד המולדת!

ומר לבורח ממות, כי ירדף המות אחריהו,

ונער כי יירא מפחד-מלחמה וברכו רועדת –  15

       בערפו המות יכהו...

 

איש נדיב לא ירדף ממשלה, וקנאת בני-אדם לא ידע,

זך מעטה-כבודו אין-דפי, ותהלה כמעיל תלבשנו,

לא יפת אל שבט-מושלים, אשר תנחילנו העדה

      ושבה ולקחה ממנו.                              20

 

אל תמותה לנפש נדיבה! בשחק-מרומים תתלונן,

נתיבות-אלמות לה תבחר והלכה מסלה נשגבה,

ודרך אדמות תמאס וזרה לה המית-שאונן –

       אל מעלה תשאף ועפה.

 

יש שכר לנאמן-לב, ולנוצר לשונו – גמולו.    25

ואיש כי יחלל ברית קרס וסוד יראיה יגלה,

אל יבא אל-תחת קורתי לשבת עמדי בזבולי,

       ואל אניתי אל יעלה.

 

ויש כי יתאנף יפיטר ונספה הצדיק עם רשע,

והולך לאטו הענש והוא על ירכו צולע,       30

אך נכון יום שלום וגמולות ונכון מוסרו הקשה,

           ממנו לא ינוס פושע.

 

ג (III, 4)

מלכת-חסדי, קליופי, רדי אלי מרום-שמים,

בחלילים, בחלילים השמיעיני שירך נעים,

       ערב קולך – שיר דברי

       או בכנור לי זמרי.

 

השמעתם? או אך שולל הוליכני מקסם-כזב?   5

קול הקשבתי, גם ראיתי חרש-אלים, סתר-רזיו,

         פלגים הולכים עקלקלות

         ותרחפנה רוחות קלות.

 

רך וקטן עת הייתי, באפוליה אז סבבתי

ואשחק שם לבדי וארדם כי עיפתי.       10

          אז באוני יוני-פלאים

          גם כסוני בעפאים.

 

וישתומם כל שומע ויתפלא הרבה פלא:

מבנטיה קן-יערים, אחרונטיה שוכנה סלע,

           עד פורנטוס רבת-גנים,               15

           עמק דשן ומשמנים.

 

כי נחשים הן סבבוני ובין דבים שם ישנתי,

רק הדסים יסכוני, בין ענפיהם ראש צפנתי,

           ועלי-הדפנים – נזרי,

           והאלים המה סתרי.              20

 

בנות השירה! אתכן אני, ומאתכן לא אסורה,

אם בין צורים אשים קני ובין סופות כי אגורה,

         אם בהרים יהיה נוי

         או אל חוף-הים מושבי.

 

ד (III, 6)

מידך, בן רומי, ידרש עון אבותיך לא אתה,

          עד תקים כל הרוס וישן

בהיכלי האלים כי חרבו, זבוליהם כי שחו עד מטה,

           ושחרו פסליהם מעשן.

 

כי שח לפני אלים גאונך, על כן לך עז וממשלה:   5  

         זאת ראשית ואחרית כל דבר.

וארץ הספריה כי בזתה אלה, ותבוא הקללה

          בגבולה – השד והשבר.

 

כי מאסו אנשי צבאנו במופת מאלי שמים, -

       גם מונסס גם פקור החרידם,                 10

ויצהלו צרים, כי מצאו שללנו להוסיף עדיים

         על עדים – חליתם ורבידם.

 

כמעט והיינו ברעה: כי מלאה העיר ההומיה

        מדנים כמערת פריצים,

ויתנו חתיתם עלינו בני-דקיה בכבד אניה    15

       וכושים – בקשת וחצים.

 

עת און הגיעה לפרע ראשונה נשואים לשמצה

        ותמת משפחה נכחדת,

ואחר הקרה הרעה ותפרץ כזרם ותמצא

         בדרכה גם עם גם מולדת.          20

 

הליכות יונים לה תחמד העלמה, ותנועות עגבים –

           תורתה ושיחה ושיגה,

וילדה עודנה באבה ומהרה התנות אהבים,

          והיו אך דודים הגיגה.

 

ואשת-נעורים במשתה הבעל על פניו בוגדה,    25

          תבקש מאהב רך-שנים,

במחשך תפזר דודיה, ומי הוא – לא תבחר, לא תדע,

         בסתר תרונו עדנים.

 

אך גלוי ולעיני כל רואה – וראה גם אישה וידע –

          קום תקום לקול יקראנה,                30

עת יבוא רב-חובל מספרד או רוכל ומנחה בידו,

          ולקחו את כבודה ממנה.

 

לא היו כאלה אבות הדור על קרתגו התגבר

        וירוה מצולה דם-אויב,

דור נתן את פירוס לחרמה ויך את אנטיוכוס האביר   35

             וצבא חניבעל הזועף.

 

הם היו מזרע גבורים, חילים ועובדי אדמה,

           וילמד מנעוריו הנער

פתח השדמה במעדר ובמצות האם הנזעמה

          להביא לה עצים מיער.                   40

 

בערב, עת ירד השמש, וצללי הרים יטיו,

          ושאפו פרים מרגוע,

ובעקבות היום ומרכבותיו הלילה ימהר, ובאו

                לארץ מנוחות ונעם.

 

הוי, הולך ויורד הכל בזעם העת המשכלת!...  45    

       כי נפל גם דור אבותינו

מדורות קדמוהו ויוליד אותנו ללעג וקלס,

       ופושעים – דור יקום אחרינו...

 

ה (III, 9)

(הורץ:) – " עת פרחה אהבתנו ולנפשך עוד יקרתי,

                וטרם יערב לבו איש מן הבחורים

               לנגע אל צוארך, אל לבנת זיו-הנעורים, -

               משרים גם ממלכים בארץ אז אשרתי".

 

(לידיה) – "אז טרם אש דודיך נתת לאחרת         5

               וטרם תסוג לידיה אחור מפני כלואה,

               בכבוד רמה קרן לידיה גבוהה גבוהה,

              ויהי כאיליה שמי לגאון ותפארת".

 

(הורץ:) – " לכלואה בת-תרקיה נתונה כל לבתי,

                 כנורה ייטיב נגן ונעים קסם שירה,   10

                 בעד חייה – חיי, משחת-בלי לא אירא,

                 לו רק משאול אמלט את נפש יחידתי".

 

(לידיה:) – " גם בי גם בו, הנער, אש-דודים מתלקחת,

                  קלאיס בן אורניטוס לי דוד יפה-עינים,

                 ובעבורו אמות, אמותה גם פעמים,         15

                 לו רק אמלט נפש מחמדי מני-שחת".

 

(הורץ:) – " ואם כקדם ונוס תצוה את הברכה,

                  במוסרות ברית-עולמים את צוארינו תביא,

                  ועזבה כלואה צהבת-קוצה קן-לבבי,

                 ונפתחו דלתותי אל לידיה הנשכחה?"   20

 

(לידיה:) – "פני דודי ככוכבים, מה-טוב ונעים חנם,

                   ואתה – לבך לב הפכפך, קל מגמא,

                  וסוער שצף אפך, כזרם ימים הומה, -

                  אך אתך חיי – ענג, ואתך – מותי ינעם!".

 

ו (III, 10)

הוי, ליקה, לו היית גם אשת בעל מן הסקתים

עלי חופי הטנאיס, פראי צפון שם נחתים,

הן תחוסי, עת תראיני לפני דלתך כה סרוח

       תחת זעף רוח.

 

התשמעי? הן הדלת מתפרצת מני סער,    5

בין הבתים הנחמדים רועש געש לו היער,

וזורע אל ממרום פתי שלג, פתי קרח

     על כל שביל ודרך.

 

הלאה גאוה, יפתי! שונאה ונוס גאות הבל.

אל לך סובב כה הגלגל, פן לאחור יך החבל. 10

אל היות כפנלופה , הרועמת תמיד פנים

         אל כל החתנים.

 

אמנם שי לא יטה אותך, לתחנונים לא תקשיבי,  

חורון פני מאהביך אל לבבך לא תשיבי;

גם כי אהב יאהב אישך מקדונית טובת תאר,  15

         נפשך –תם וטהר;

 

אכן חוסי על דודיך, הלאה לעג הגאיונים!

אל נא לבך כארזים, ועיניך כצפעונים.

ועד אנה ימק בשרי פה אל ספך, והצלע

      מני גשם תלה.                             20

 

ז (III, 12)

אמללות אנחנו! כי תבוא עת דודים,

אין חפש לרגשות, ולהב יקודם

לא נוכל לכבות ביין הטוב, רק מוסר תוכחות, הוי מוסר לרב

נקשיבה מדודות ודודים.

 

אני, ניאובלה, עשיתי בטויה ,     5

אך ילדה הקל עלי ונוס הביאה,

ויגזל את צמרי ויפל הסל, גם נשכח מלבי עמלי הדל,

עת הברוס בהודו הופיע.

 

בטבריס, בזרמת הגל האדירה,

עת ירחץ, משמן גויתו מזהירה.    10

 כבלרפונטס יכניע הסוס, בקרבות יתגושש בזרוע עזוז,

ורגלו במרוץ מהירה.

 

על צבאים בעמק כי יטיל חניתו,

והחדיר העדר הנד והניסו.

או יפגש באחד חזירי הבר, מסתתר בשכו מאויב וצר,  15

וקם ומרבצו ירגיזו.

 

ח (III, 13)

הוי, מעין בנדוסיה! כבדלח לטהר בך זכים המים!

לך אשכר הבאתי יין-מגד ופרחים מגני ושדי,

             ומחר אשובה ובידי –

             גדי ענג ורך-הקרנים.

 

קרנים נכונו לקרבות ומשחקי-דודים עליזים -   5

אך מחר יגאל בדם ירקרק גדותיך, ושמן

          כתולע ומשטח-ארגמן

          בכור-הדר מעדר העזים.

 

לא יגעו חרבוני-הקיץ ושמש בוערת בשחקים

אל מי-מנוחותיך הזכים, וערג עליהם ושאף    10

         גם צמד-הבקר היעף

         גם עדר-הצאן בעמקים.

 

ארומם את שמך, המעין, והלך עד אפסי מרחקים,

ואשיר כבוד נקרת-הצורים, אזמר תפארת האלה,

          שם המית גליך הקלה                          15

          תבקע מסתר מחשכים.

 

ט (III, 18)

הוי, פאונוס, עת תרדף אהבים ואחר הנימפות תנוע,

אל תרמס את תלמי שדמותי, שם נגה השמש זרוע,

אל תגע לרעה בעדר הרחלים הפזורות במרעה,

           ופנים לצאני האירה.                           20

 

גדי רך מדי שנה בשנה הן נקריב לשמך נדבה

ויין-מעדנים נמלא כוסנו, זו ונוס אהבה,

וקטרת-ניחוח תתמר ועלה עננה ועשן

            על-פני המזבח הישן.

 

למועד דצמבר כי-יבא גם צאן גם אלפים ישמחו,  25

בשחוק והוללות יריעו, וצהלו שדה ואחו,

והיה החג גם באדם, ויצא האכר לשוח

        ויחד עם שורו ינוח.

 

יתהלכו זאבים לבטח, ורגז לא ידעו עדרים,

תפארת צמרתם יתפשטו ואצלו לך הודם יערים,  30

וירעיד החורש אדמתו, זו אכלו עמלו תלמיה,

        ורקע ברגלו עליה.

 

י (III, 26)

אז בפרח ימי-חרפי אהבוני העלמות,

היה שם לי בגבורים, כי הייתי איש-מלחמות,

עתה קרבות ומלחמה עוד לא יקחו את לבבי,  35

על יתד הקיר תליתי את אזני גם עוגבי.

 

שי לונוס בת-הגלים על הקיר תליתי שמאלה

כל אזני: חץ וקשת, לפיד מאיר אור בלילה,

גם כשילי, בו אפוצץ חל וחומת-עז נשגבה, -

לך הבאתי, אלת –חסדי, מנחת רצון ונדבה.    40

 

ואני אך אחת אשאל, הטי אזן למשאלת,

מלכת-הוד, אשר באיי-כתים ידך-עז מושלת,

גם בנף, לא ידעה שלג, ארץ שרב, חם וחרב:

הוי, על כלואה עוררי שוטך, על יפתי קשת-הערף!...

 

יא (III, 28)

חג היום לאל נפטונוס,

ובמה נכבד אותו?

הבי, לידי, יין-קקבוס

ונמהרה לשתותו!

 

חושי, רב לך חקרי-לבך,

נס היום וצללים נדים...

לי מימי בבולוס-קונסול

הבי ייני, יין-מגדים!

 

אחר נשיר לנפטונוס,

גם לקוצות בנות-הגלים.   10

את בלירה זמרי ללטו,

לקנתיה, זו חציה קלים.

 

אז נזמר עז לונוס,

לה ישתחוו פפוס, קנידוס,

ומרכבתה – כנף-ברבורים;   15

גם ללילה – שיר-ידידות!

     

יב   (III, 30)

מצבת-זכרון, מוצקה מנחושה, יסדתי עז,

משיא פירמידות תתרומם בגאון קומתה הגבוהה,

לא תירא מזרם מפוצץ, מסופה וסערת-שואה,

ושנים ויובלות בשטפם צור-עזה לא יוכלו הרס.

 

לא אמות כאחד האדם, ונצחי לא ירד שאול!    5

עד תעמד גבעת קפיטוליום בראש הגבעות, ועלה

הכהן ונזירה נאלמה לכהן פאר בהיכלה,

גם נזר-תהלתי פורח ורענן לא ידע נבול!

 

ויספרו תהלתי ואמרו: מארץ, שם יהום שאון

אופידוס ובתוך הישימון רד דונוס בעמו הזועם, 10

מאשפות עליתי מרומם ונשגב, ושירת-הנעם,

את שירת-אאוליה, בטעם איטליה למדתי רן.

 

הוי לבשי-נא עז, מלפומני, כי גדול ומהלל מאד

מפעלך ופרי מעלליך, התגאי וראשך הרימי!

ולי ברב חסדך, בת-שירי, האירי פניך ושימי

עטרת-הדפנים על ראשי, עטרת תפארת והוד!

 

ספר  ד'

א (IV, 1)

הוי, ונוס, זה-כבר מעלי הלא סרת,

האמנם תשובי אלי ואסרת      מלחמתך אל לבי?

כבר חלפו השנים הטובות ההן,

אז מלכה קינרה בי מלאתי-חן,   נס לחי ואבי...

 

הוי, אם העגבים הנעימים! משך       5

לא אוכל בעלך, על אורה ורך:    חמשים שנות-חיים

כבר הקשו לבבי....      עזביני ולכי

למקום שם ירוממו בחורי-הצבי     את שמך על שפתים.

 

אל פאולוס מקסימוס התעופפי ובאת,

התעופפי על כנפי ארגמן ופז,       על כנף הברבורים:   10

שם משתה ותרועה ושמחות והוד,

שם תמצאי לב לך להצית יקוד     שלהבת-נעורים.

 

שם עלם-נדיבים ופניו פני-זיו,

אף צחות ידבר, עת יקום על ריב עשוקים ורצוצים.

בחכמה ומדע הן ידיו לו רב,                          15

הוא ישא את דגלך והלך בקרב     בצבא החלוצים.

 

בין דודים ועוגבים כי יהיה לו ריב,

על צרו יתגבר ומלא את פיו       צחוק לעג-שאננים,

אז פסלך פסיל-שיש במקדשי-אל

יכונן כמו-רמים והציג בצל      לימונים רעננים.    20

 

שם תעלה קטרת-ניחוח המור

אל אפך, והעיב את נגה האור     עננו המתמר;

שם כנור וחצוצרה ינעימו לך רן

וישורר החליל ונהם שאון      הנבל המזמר.

 

שם נערי-חמד ונערות-תם                  25

יהללו שמך פעמים ביום,         ורכים גם קלים

יפזזו יחד בצעדי-און,

וצחורה הרגל וירעש שאון      מחולת הסליים.

 

אני – הוד נערים ונערות-זיו

לא ימשכו לבי; כבר חדל אביב תשוקותי מפרח...   30

לא אשב סוד-רעים גבורי-שתי,

לא אחמד לי פרחים לנזר-עדי,     נצני-ניחוח.

 

אך,הוי, ליגורינוס, מדוע זה יש

ותקר דמעתי ותצרב כאש          את שמורות העין,

ופתאם – לא אדע מדוע ואיך -                   35

אאלם ותדבק לשוני לחך,         ומלה בה אין?

 

ובחזיון הלילה ובאת אלי

להרגיז את שנתי : אראך כמו-חי  - ואשאף גם שאף

אחריך, עת תרכב בדהרות-עז

או תחצה את גלי-הים, בהמות       גאונו הזעף.     40

 

ב (IV, 3)

הוי, אם אך פעם, מלפומני, אם-השירים,

על גבר עת יולד תעיפי עין-נדבה,

לא יצא שמו לתהלה באסתמוס בין אבירים,

לא ידא כמנצח בסערת-מרכבה;

 

בזר עלי-הדפנים אל היכל-אל ברמה     5

לא יובילנו המון חוגג ומריע

לבשר עלילותיו וחילו במלחמה,

כי את עריצי-אויב בזרע-עז הכריע.

 

אך שיח-העפאים בחרש מצל רענן

והמית נחל איתן בין שדמות כי יתפרץ   10

יעירו נפשו עז, ימלאו גילת-רנן,

ושירת אאוליה תרומם שמו בארץ.

 

אני – ברומי כבודי, שרתי בין לאמים.

בלהקות בחיריה, למודי רן ושירה,

ירוממו את שמי בניה, צבי-עלומים,     15

ועוד לא יפל לבי, וקנאת-איש לא אירא.

 

הוי, בת פירוס, אלת-שירתי הנאדרה,

אשר כנורך זהב ובו מקור מנגינה,

ובהיות את לבך ממעל שיר יערה,

ודנה נאלמה כברבור תנעים רנה, -     20

 

מאתך כל סגלותי, מאתך כל יקרי, -

אם רבים ישיחוני ואצבע בי ישלחו,

אם "תופש-כנור-רומי" בפי כל עם אקרא, -

גם שירי גם תהלתי – מאתך הם לקחו.

 

ג (IV, 7)

יזרב השלג ונמס, ורבבות פרחים וציצים

         בגן ובשדה מציצים,

פניה תחדש הארץ, ושבו לגבולם ומפכים

      הנהרות שאננים וזכים.

 

גם גרציה ושתי אחיותיה במחולות הנימפות עליזה     5

          כבר לצאת יחפה העזה.

אל תבטח בנצח! כי חלפות וחמסות ממנו השנים

        כל יום וכל רגע עדנים.

 

זפירים ישביחו הסופות ונס מפני קיץ האביב;

         אז יבא הסתו ומסביב                           5

יפזר מחמדי כל פרי, עד ישוב בסערת חמה

         החרף והפיל תרדמה.

 

גם פגימת הלבנה תמלא במרוצת הירחים הגדולה,

          אך אנו אם נרד שאולה,

מקום שם אניאס ואנקוס וטולוס העשיר ישכנו,-   10

        לאפר נהפך כלנו.

 

מי ידע, אם הוסף יוסיפו עוד לנו האלים הגדולים

            יום מחר על כל האתמולים.

רק את אשר תקח להנעים את נפשך בחלד,

           מאות יורשיך ימלט.                                15

 

ושם בתחתיות אם מינוס יכונן משפטו החוגג

           ושפט כל מזיד ושוגג,

הן לא יזכוך במשפט לא יחש, לא מתק שפתים

          או ישר דרכיך בחיים.

 

גם את הפוליטוס התמים לא תציל דיאנה הומיה    20

          ממאפל ארץ נשיה,

ונבצרה גם מתסוס למלט את רעו וכבליו

          בכח לנתק מעליו.

 

ד (IV, 12)      

האביב בא. לא עוד הים משבריו יך,

ויצרר נס-אני מתרקיה רוח צח.

לא עוד יאנחו דם מסבל כפור ושלג

            האחו והפלג.

 

בת קקרפס, צפור-נוד, בסתר תבנה קן,    5

ולבה מר לה מר, ותבך על מות לבן,

כי שכלה בנה באף, ותכסה נקמת-רצח

       את כבודה כלמת-נצח.

 

על משטח דשא רך שם ירבץ עדר צאן,

ובחלילו רועה שירו ינעים רן,             10

ויקשיב לו האל הבוחר בעדרים

          וצללי יערים.

 

צמאון בא, ורגיל, בעקבות אביב חם!

קום, רב לך סוד בחורים ואצילי עם;

יש יין קלי טוב למלא הגביע-          15

רק שמן-נרד הביאה-

 

אך אסוך-שהם קט ושמן-נרד מעט-

והיה לך מחירו יין מלא הכד

מיין סלפיקיוס, בו תקוה, אור ורוחה

           מעצב ואנחה.                     20

 

אם נעם ומחמדים יתאו לבך, אח,

קום מהרה אלי! יש גמול ושכר לך,

וביתי – כוס רויה: שתה ולא אל חנם,

         ולחכך ייני ינעם.

 

קום אפוא, אל תבהל לרדף בצע עוד!    25

וטרם יבוא יום בו יוכן היקוד,

קנה דעת וחכם, אך תהי הוללות אתה,

            כי טוב הצחוק בעתו.

 

 

אפודות

 

א (אפודה 2)

אשרי האיש אשר, כדור אנשי בראשית,

לו זרו דאגות כל נשך ומרבית

וצמד השורים בעל המחרשה

יחרוש לו את תלמו בשדה-המורשה;

משנת לא תעירנו תרועת שופר צבא    5

וים כי יתגעש – לא לו הדאבה.

בשדה המועצות לשבת לא יתאו

ואל מפתן שרים וגאים לא יכף.

רק דליה דשנה מגפן ענפה

יקטף ויצמידנה אל הצפצפה.       10

או יחמד לו מרגוע בעמק-צל, בכפר

לראות בעדרים גולשים מראש ההר.

או דבש-זהב ירדה, נדבת נחיל דבורים,

ואצרו בתוך המון כלים טהורים.

ועת יבוא אסיף, עוטר זר תפוחים,-     15

הוי, מה ינעם אסף מפרי עצים ברוכים

את כל אגס בשל בין עפאי הגן

ואשכלות ענב עוטי הוד ארגמן,-

לך, פריאפוס-אל, תרומת תנובה ויבול

או לך, סילונוס, זה שומרנו בכל גבול.   20

 

ב  (אפודה 7)

מה-תרגשו, פועלי-און? שלמה מתער החרב

       שלפתם ותשחרו לטרף?

 

המעט מכם דם הלטינים, זה רוה כל שדות המלחמה,

      לב ימים וקצות האדמה?

 

לא לערץ גאות קרתגו, למגר חומתה לארץ     5

       תקומו ותפרצו פרץ!

 

לא לשבר עזוז הבריטנים, והלכו ברומי אסירים

             בדרך סלוה אבירים...

 

רק להפך רומי משרש ונפלה וזרים אין אתה,

         ושחקו צריה לפידה.                        10

 

השחתם מזאבים וכפירים, כי המה יכלו חמתם

        בזרים ולא בעדתם...

 

העועים שטפוכם ואתכם ביד אכזריה יצעידו?

          או זדונכם הסיתכם? הגידו!

 

אך החרש יחרישו! ולבנת צלמות על פניהם תנוח,  15

         ומהומת-פלצות – ברוח.

 

אין זאת כי-אם מוסר אכזרי את רומי ירדף בלי-רחם

         ויפריא משטמה בין אחים,

 

מיום נפל רמוס ותרוה הארץ מדמים ורצח,

         ותנחת בה קללת-נצח...                    20

 

ג (אפודה 15)

אז סהר הגיה הלילה, הבריקו בשחקים הטהורים

           כוכבים ורבבות אורים,

 

עת ידך נשאת לי באלה, וישמעו אלים ממעל

          שבועתך – רמיה ומעל...

 

כציצי הקסוס באלון, בי נצמדה זרועך הרכה,   5

            ותזל אמרתך הזכה;

 

"עד ימצא זאב דם-עדרים, ואוריון יחולל אניות

         בעמקי מצולות הומיות,

 

וקוצות אפולו תלתלים מרוח יפזו על מצח,-

       לא תמוט האהבה עד-נצח!"                 10 

 

הוי, קשה ייסרך לבבך על בגדך בנאמן אתך!

         האוכל אתאפק בתתך

 

את כבודי לקלון, לאחר תפזרי דודיך על-פני?

      אחרת לי אבחר גם-אני.

 

כי מטה בי רוחי, כי היה לי יפיך המחלל לזרא   15   

          ונפשי כואבת ומרה.

 

ואתה, הוי גבר צלח, היורש בגאוה מקומי,

          ואורך – בקדר עלי יומי,-

 

לו ירבו שדותיך וצאנך, וגלי פקטולוס מטמונים

          לך ישאו המונים המונים,                  20

 

לו לב פתגורס לבבך להשכיל בחכמה ודעות,

           ויקנא בהודך נרוס,-

 

הוי, תבא פקדתך גם-אתה, ונסעה האהבה מאתך,-

           אז אשחק אנכי לפידך!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה