_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ספרי עם

אחד העם

לתוכן הענינים

 

אם אדם מן השוק מוציא ספרים רק בשביל לעשׂות בהם סחורה, מבקרים אמנם את הספרים, לדעת אם יש בהם טעם ותועלת, אבל את המו"ל עצמו אין מזמינים לדן ואיו שואלים אותו: מי התיר לך להביא בגבולנו ספר פלוני שאין בו חפץ? לפי שכּך הוא מנהגו של עולם: הסוחר מביא לשוק גם סחורה גרועה, אם יש בה תועלת לעצמו, והרוצה לטעוֹת יטעה. אבל אם המו"ל מתיצב לפני הקהל לא בתור בשׂר ודם ששמו פלוני בן פלוני כי אם מָפשט המעיד עליו שיש לו במעשׂיו גם מטרה מוּסרית: להרבות "תוּשיה" בישׂראל, ועם זה גם הספרים היוצאים על ידו נקראים בשם נכבד: "ספרי עם",  הבא גם הוא לרמז לנו, שבספרים האלה ימצא בכללו מזון הדרוּש לרוחו, עם מו"ל כזה חייבים אנו לדקדק הרבה יותר, ורשות בידנו לדרוֹש מאתו, אם אדם הגון הוא – ובאדם הגון אנו עסוקים  פה – שיהיה זהיר במעשׂיו ולא תהיה טעות הרבים תלויה בו, בהקָרא השמות הנאים האלו על ספרים שאינם ראויים לכך. ו"תושיה" הוציאה בימים אלה שני "ספרי-עם" חדשים, אחד "מקורי" ואחד תרגום: א) פרצופים. תמונות וציורים מאת נ. נ. סאמוּעלי; ב) המוכיח מוקפילד, מאת אוֹליבר גוֹלדסמיד (צ"ל: גוֹלדסמית) מתורגם ע"י דוד ילין.

על הספר הראשון מניח אני לאחרים להוציא משפט. כי חשוד אני בעיני סופרינו "היפים", שיש טינא בלבי על הספרות היפה בכלל ועל פרי ה"יצירה" של ספרותנו החדשה בפרט. ואם אוֹמַר, למשל, כי ראויה היא מרת "תוּשיה" לשתּין פולסי דנוּרא על תתה לעם קריקטוּרות בתור "פרצופים", להשחית את טעמו,  אשר גם בלעדיה אינו "מסולסל" ביותר,  – הרי תשובתי בצדי: בידוע שאתה מזלזל בכבוד "השירה", ביחוד העברית, ועל כן פסוּל אתה לעדוּת.

אבל הספר השני, המתורגם, הפקר הוא לכל העולם ואינו זקוק עוד ל"מכבּדי שירתנו" שיגינו על כבודו, ועל כן גם אני רשאי להגיד מה שבלבי עליו. 

ואמנם עליו, כשהוא לעצמו, אין בלבי כלום: הוא אחד מאותם ה"זקנים", מבני חברתם של "רוֹבּינסוֹן", "מסע גוּליבר" ודומיהם, שגם "דלוּגם עלינו אהבה", גם פטפוטיהם היתרים חביבים עלינו,  ולא מן הנימוס הוא לבקר אחריהם עוד. אף על התרגום, בתור תרגום, אין בלבי כלום: המתרגם יודע היטב את לשוננו, סגנונו קל ונעים, גם חדושיו ו"הרחבותיו" נוחים על הרוב להשָמע, והכל עשׂה יפה, זולתי אולי מה שכפי הנראה תגרם לא מגוף הספר האנגלי, כי אם "תרגום שני" מן האשכנזי; וזולתי אולי גם זאת, שתמימוּת יתרה נראית בהשתדלותו ליהד כל שמות האנשים והנשים בספורו (רבים מהם אמנם נקראו בשמות יהודים מתּחלת ברייתם ע"י המחַבּר, כנהוג אז באנגליא), כאלו חושב הוא, כבעל "מסתרי פריז" בשעתו, שעל ידי זה יתיהדו גם בעליהם, והספור יהיה "כולו שלנו"; ואולי אפשר להעירו עוד גם על זאת, שאם נגזרה גזרה על השם "וקפילד" להכּתב דוקא באופן זה, צריך היה לפחות לנקד שם הספר שעל השער, כדי שלא יבואו המון הקוראים לקרוא: המוכיח מוּקפילד, ויחשבו שכך שמו של המוכיח עצמו.  אך כל אלה "דקדוקי עניוּת" הם. עיקר מה שאני רוצה להעיר הוא, כי ספק גדול בלבי, אם הספר הזה ­– למרות כל האימה שהטילו עלינו, כי מתורגם הוא "בשבעים לשון" ומפורסם בכל העמים האירופיים, וגם הֶרדֶר וגֶטֶה נתנו "הסכּמות" עליו – ראוי הוא להיות "ספר עם" להמון בני עמנו. והספק הזה אין לו שום יחס לאותו וכּוּח, שסופרינו הצעירים אוהבים להגדר בו, על דבר "האנושיות הכללית" בספרות העברית.  כי באמת אין "המוכיח" אדם כללי, כי אם איש אנגלי בלבד, ואף לא אנגלי כללי, כי אם אנגלי מתקופה ידועה בלבד. כל מי שאינו מכיר את האנגלים של המאה הי"ז והי"ח, חייהם המדיניים והחברתיים, השקפותיהם המוּסריות וריבותיהם הדתיים, יראה בכל הספור הזה רק בריות משונות ומעשׂים נפלאים, עולם זר ורחוק ובלתי מובן לו ברוחו. ומה גם אדם פשוט מישׂראל – והרי לקוראים פשוטים כאלו כותבים ספרי-עם – הרחוק מהעולם הדתי והמוּסרי ההוא הרבה יותר מבני שאר העמים, הלא כמשוגע יהיה בעיניו המוכיח הזה, המקדיש ימיו וכוחותיו לדרוֹש בשבח מצוה ראשונה שבתורה ונלחם בהתלהבות בעד ה"אידיאל" הגדול, שלא יהיה כהן רשאי לישׂא אשה אלא פעם אחת בימי חייו! או מה יחשוב היהודי הפשוט הזה, שיודע את הרב ואת הרבנית בעירו, על "חסידותו" של המוכיח, המסַפּר לפי תומו, שפעם אחת, בהיות מספּר האורחים מרובּה על מספּר הכסאות, יעץ אחד מבני החבורה עצה טובה: "יקח נא איש איש מהגברים אשה אחת על ברכיו"; אך הוא, הכהן המוכיח – וניכר מתוך דבריו שהוא מחזיק טובה לעצמו על שנהג הפעם בפרישות יתרה – "בעט בעצתו, למרות  עיני אשתו אשר גערו בו"! וכאלה רבּות.

אם רוצה אדם להלעיט בני עמנו "אנושיות" הלקוחה בהקפה מאחרים, בהאמינו כי על ידי זה יטהר רוח העם ויתעורר לחיים חדשים,  – הרשות בידו, ולא עוד אלא שבגבול ידוע ובתנאים ידועים אפשר להסכּים לגופו של דבר. אבל קודם כל צריך שהאנושיות הזאת תהיה אנושית באמת, דבר השוה לכל נפש, שכל בני אדם, וגם אנו בכלל, יכולים להיות שותפים בו; ולא דבר המוגבל גם הוא במסגרת צרה של רוח לאומית ודתית מיוחדת, אשר כל "אנושיותו" היא – מה שהמסגרת הזאת של אחרים היא ולא שלנו.

הנה גולדסמית זה עצמו, בעל "המוכיח", כתב עוד ספר אחר גדול מזה בשם "אזרח העולם")The Citizen of the World(  , והוא כעין קובץ מכתבים של אציל אחד מארץ כינא, ההולך למסעיו בארצות אירופא ומביט בעין פקוחה על כל דרכי החיים האירופיים בימים ההם, ואת אשר יראה יכתוב לחבריו בארץ מולדתו. הספר מלא ענין, רעיונות יפים, בקורת נמרצה, ועולה הוא בכל אלה על "המכתבים הפרסיים" של  מוֹנטֶסקיֶה. אבל הכל תלוי במזל! ספרו של מוֹנטסקיה קנה לו שם עולם, וגולדסמית חי עודנו בספר "המוכיח", בעוד ש"אזרח העולם" לא עשׂה רושם גדול וברבות הימים נשכח מלב הקהל.

אלמלא היתה ההשתדלות להרבות אנושיות בספרותנו לא חקוּי עוֵר בלבד, כי אם דבר הנעשׂה בדעה צלולה, בהכּרת התכלית והאמצעים על בוריָם, אז היה גולדסמית מתוַדע לקהל העברים לא בתמונת "מוכיח" המַטיף מוסר המוני – ספרי מוסר לעם אין אנו צריכים לשאוֹל מאחרים – כי אם בתמונת "אזרח העולם", "מזרחי" הנודד במערב "ולבו בסוף מזרח", שהברק החיצוני של הקולטורא המערבית אינו נוטל מאור עיניו, והוא בודק הכל במבט חודר ויודע להבחין בין האוכל ובין הפסולת...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה