_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

סופרינו וקוראינו

אחד העם

לתוכן הענינים

 

המדות והנמוסים השולטים באיזו ספרות בתקופה ידועה הם פרק חשוב בתולדות הקולטורא של העם בתקופה ההיא. כי בהיות הסופרים על הרוב מכַונים לבם למצוא חן בעיני קהל הקוראים, הרי דרכיהם של הסופרים מעידים, איך הם מציירים להם תכוּנת נפש קוראיהם ובמה יאמינו לקנות לבבם; ובהיות הרועה יודע נפש עדרו ומכּיר בטיב חפציו ונטיותיו, יש לשער כמו כן, כי הציור הזה שבלב סופרי-הדור מתאים באמת אל המציאות.

אם נכון המשפט הזה, הנה יש בידי ללַמד איזו הלכות חדשות שנגלו לי בעת האחרונה בפּסיכוֹלוֹגיא של "הקורא העברי", כפי שהוא מצוּיר במוחם של הסופרים העברים.

א) הקורא העברי אינו מבחין מדעתו בין טוב לרע, אמת ושקר, אלא נותן צדק תמיד למי שמדבּר אחרון, אחת היא מה שידבּר.

דבר זה למדתי ממה שעל רוב המאמרים וההערות שבאו ב"השלח" ע"ד ספרים חדשים שונים – אע"פ שנכתבו בסגנון נקי ולא עברו חוקי דרך ארץ – הגיעו לידי אחרי כן מאת בעלי הספרים "תשובות" כתובות בחמה גלויה או מסותרת, ורובן לא היו אלא דברים בעלמא מתובלים בחדודים ועקיצות, להשפּיל כבוד המבקר. אצל אוה"ע תשובה על בקורת באה רק במקום שהמבקר נכשל בשקר או בטעות גלויה בהבנת הענין, אבל בנוגע לדברים התלויים בשקוּל הדעת ובטעם, כלל גדול הוא, שאין בקורת לבקורת, כי אם לא כן, הרי אין לדבר סוף, ובהכרח סומכים בזה על דעת הקהל וטעמו, שידע להבחין מעצמו, עד כמה טענותיו של המבקר יש בהן ממש. אבל אצלנו, כנראה, מאמין הסופר, שעל דעת הקהל אי אפשר לסמוך ושאין להקוראים אלא מה שאומר להם הבא אחרון, ועל כן משתדל כל אחד שיהיה הוא המאושר הזה. – וכל כך גדלה אמונת הסופרים בחסרון דעתם של הקוראים, עד שאחד מבעלי התשובות האלה – שתשובתו היתה מכוּונת נגד הערתי אני, ועל כן נהגתי עמו לפנים משורת הדין ונתרציתי לתת לה מקום, אלא שבתור עורך מצאתיה ארוכה ביותר ודורשת שנויים שונים – יצא במכ"ע אחר לקבּוֹל עלי לפני הקוראים ולגלות "קלוני" ברבים, כי כזאת וכזאת דרשתי מאתו, בעוד "שאין כל צדקה למאשים לשנות את תשובות הנאשם הבא להצטדק". ולא ירא כלל הסופר הזה, שמא יבין הקורא מדעתו, כמה מן ה"בטלנוּת" יש בדרישה כזו, שיהיה העורך מחויב לקבּל תשובות ארוכות על כל הערה קצרה שיצאה מעטו, מבלי שתהיה לו רשות לשפוט על ערכן הספרותי ולשנות בהן דבר, כבשאר מאמרים; כלומר, שלא יהיה העורך רשאי לעולם לדבּר קטנה או גדולה על ספר שיש לו בעלים חיים, מיראה, פן יבוא "הנאשם" וימַלא מכ"ע שלו דברי הבל כאוַת נפשו, והוא יצטרך להדפיסם מלה במלה!

ב) הקורא העברי חושב את הספרות ל"עסק" כשאר העסקים, וכשם שאין ה"אֵיתיקא" של השוק מקפּידה עם החנוָני המשתמש בכל הערמות והתחבולות בשביל להוציא לעז על "סחורתו" של חברו היושב בצדו, כך לא ירע בעיני הקוראים העברים, אם רואים הם גם את הסופרים מתנהגים ב"עסקיהם" הספרותיים "כדרך התּגָרים".

דבר זה למדתי ממה שמכ"ע פלוני משתדל להכניס בלב הקוראים, בקריצת-עין וברמזים כלאחר יד, שמכ"ע אלמוני מטרתו מכוּונת "נגד חובבי ציון ונגד הדת הישׂראלית". ואינו חושש כלל שמא יש בין הקוראים אנשים בני תרבות, היודעים את השם הנאות לרמזים כאלה ולבעליהם, והם יבואו ויתבעו ממנו עלבונה של הספרות, ונמצא שׂכרו יוצא בהפסדו...

ג) הקורא העברי אינו דורש מאת הסופר, שדבריו ומעשׂיו לא יהיו כשתי מלכויות שאין האחת נוגעת בחברתּה. ואם הסופר גלה דעתו היום שדבר פלוני מכוער הוא ומחר נראה כאִלו הוא עצמו משתתף באותו דבר, לא יתמַה הקורא על זה, אלא אומר בלבו: כך דרכם של בני אדם "פּקחים".

דבר זה למדתי מתוך "הכרזה" אחת שבאה באלו הימים במכ"ע עברי אחד. שלשה ועשׂרים אנשים, ובהם איזו סופרים מפורסמים, מודיעים לכל קהל הגולה, שבליל פורים נתאספו לקריאת המגלה בבית מר פלוני, "והרה"ח מר... דרש מענינא דיומא וישׂא כוס יין אה"ק וכו' וכו' (ארבע שורות של "מליצה" בשבח אה"ק ויינה) – ואז פתחו הנאספים את ידם הנדיבה "והרימו תרומתם כל אחד מחצית השקל לטובת אחינו הפועלים באה"ק". מובן מאליו, כי כל "הנדיבים" באו בשמותם, אחד לא נעדר, ובראש כולם – שמי אני בכל מלואו, וכדי שלא יטעו הקוראים לחשוב, כי שני יוסף בן שמעון הם, נוסף עוד בחצאי עגוּל גם שמי הספרותי. והסופרים שחבּרו את ההכרזה הזאת לא חששו כלל, שמא נמצאו בין הקוראים אנשים היודעים השקפתי על הענין ויהיה קשה בעיניהם להאמין, שאסכּים גם אני להיות בין המכריזים על מחצית השקל, ושמא יוָלד חשד בלבם, אם אין כאן איזו גנבת דעת, ויחקרו וידרשו ויוָדע להם, כי ההכרזה הזאת נכתבה ונחתמה בשמי שלא בידיעתי וגם נגד רצונם של רבים מן הנזכרים בה בשמותם, וכי כל עיקרה לא באה אלא בשביל "להנקם בי" על הערתי נגד פרסום הנדבות[1].

כך הם הקוראים לפי דעתם של הסופרים. אם כך הם באמת – אוי לה לספרותנו מקוראיה, ואם לא – אוי לה מסופריה; בין כך ובין כך – אוי לה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] עי' למעלה פרק י'.