_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אספה של חובבי ציון

מאת אחד העם

לתוכן הענינים

 

לא היתה עוד „אספה כללית“ לחובבי ציון כזו שנתאספה בעת האחרונה באודיסא ונמשכה כשבוע תמים.  בכל נשתנתה האספה הזאת מחברותיה שקדמו לה, כן בצורתה החיצונית וכן בתכנה הפנימי.

בחיצוניותה מצוינת היתה מחברותיה בסדרים יותר נאים והתנהגה על פי הנימוסים המקובלים באספות אירופיות, עד כי אלו מן החברים שרגלם האחת בתוך הציוניות החדשה – וכאלה היו רבים – בודאי טעמו כאן מעין טעמו של „הקונגרס“.  לא לחנם הלכו איפוא חובבי ציון המזרחיים אצל הציוניים המערביים, אע"פ שאינם מינם: אם תורה חדשה לא למדו מהם, סדרים חדשים למדו, וגם זו לטובה.

אבל יותר חשוב הוא ההבדל בתכנה הפנימי, שגם בו הצטיינה האספה הזאת מן הקודמות לה, ואם מצד סדריה החיצוניים היה בה מעין קונגרס ציוני בכלל, הנה בתכנה הפנימי נדמתה ביחוד אל הקונגרס הציוני הראשון.  ובזה איני רוצה לרמז על שנשמעו בה – ויש גם שנתקבלו – הצעות שאין להן תפיסה לא בהגיון ולא בנסיון.  דבר זה הוא הרע המוכרח שבכל „אספה רבה“ ואין עצה להמלט ממנו.  ואם רוצים אנו לדון אספה כזו בצדק, צריכים אנו לבקש ערכה וזכות־הויתה לא בהחלטותיה המעשיות – שעל הרוב הן יוצאות „מטולאות“ ומלוקטות מתוך דעות והצעות שונות, הסותרות ומבטלות  זו את זו – אלא באיזה רעיון או חפץ מרכזי, שבא בה לידי גלוי בפעם הראשונה, או – מה שיותר רגיל – שלבש על ידה בפעם הראשונה צורה פופולרית, המכשרת אותו להתפשט בכל פנות העם.  ואיזו היא אספה המונית שיש לה ערך היסטורי קיים? זו אשר „מלה חדשה“ מאתה תצא, מלה שבה מתגשם ומתקרב ללבות הרבים רעיון או חפץ חדש, שהיה עד כה רק נחלת יחידים.

ארבעת הסעיפים של הפרוגרמא הבזילית עדיין הם הלכתא למשיחא; רוב ההחלטות המעשיות, שנתקבלו על יסוד הסעיפים האלה מאז ועד עתה, לא הביאו עוד כל פרי בפועל, ואלו שהביאו – פרין בוסר.  אבל ערכו האמתי, ההיסטורי של הקונגרס הראשון, שיצר פרוגרמא זו, לא נפחת בשביל כך, לפי שגם מתחלתו לא המעשה היה עיקר חדושו וחשיבותו, אלא הגשמתו של הרעיון והוצאתו מרשות יחידים לרשות הרבים.

ובמדה זו צריכים אנו למדוד גם את ערכה של האספה האחרונה לחובבי ציון.

בבזיליא השמיע עם ישראל ראשונה, בקול רם וברוב עם, את ה„מלה“ הגדולה: „חירות לאומית“, – ובאודיסא השמיע עתה ישוב ארץ ישראל מלה בדומה לה: „חירות אישית“.

כמה בנים נאמנים קמו לו לעמנו בדורות האחרונים, שבאמת נחלו על שברו והקדישו כחם להרימו משפלותו החיצונית והפנימית, אלא שהם  ראו בכל הרעות רק את סבותיהן הקרובות והיו מבקשים לבער את הרע בכל מקום שמצאוהו על ידי ביעור סבתו הפרטית, ומתוך כך רבו להם ה„רפואות“ כמו שרבו ה„מחלות“: הרבה מיני „זכיות“ כנגד הרבה מיני פגעים שמבחוץ, והרבה מיני „תיקונים“ כנגד הרבה מיני נגעים שמבפנים.  בלב שלם רצו אלו האנשים הטובים להושיע את עמם, אבל – הוא לא נושע; תמיד היו ידי ה„רופאים“ מלאות עבודה, ופרי לא היה לעמלם: כמעט הוגלד פיה של מכה אחת במקום זה – והנה נגלתה מכה חדשה במקום אחר... עד שבאה „חבת ציון“ וגנזה „ספר הרפואות“ הישן עם כל המון „הסגולות הבדוקות“ שבו לכל צרה שלא תבוא, בהעמידה את הכל רק על אחת: על העבדות הלאומית ועל החירות הלאומית.  אין כאן אלא סבה ראשונה אחת לכל המחלות: – העבדות, ורפואה אחת כנגדה: – החירות; ואין הישועה באה, ולא תוכל לבוא, לא מתוך רבוי זכיות ולא מתוך רבוי תקונים, אלא מתוך זכות אחת ותקון אחד: שיהיו לנו חיים לאומיים לעצמנו ומוצא חפשי לרוחנו וכחותינו בארץ שנתיחדה לנו מאת ההיסטוריא.  והלכה זו, שנתחדשה על ידי יחידים ונשארה ימים רבים קנינם של יחידים – הקונגרס הציוני הראשון הוא שהוציא אותה מ„בית המדרש“ לשוק ועשאה לקנין המוני. וזהו המעשה ההיסטורי אשר עשה.

ומעין אותו החזיון נשנה גם בחוג הצר של ישוב ארץ ישראל.

זה כעשרים שנה בונים ו„משכללים“ את הישוב, חובבי ציון מצד זה באלפיהם, וה„נדיב“ מצד זה בבבותיו – ואין נחת.  מה שנבנה אתמול, נוטה לנפול היום, ומה שהיום כבר היה „משוכלל“ למחר באה רוח מצויה ומחריבתו.  בכל עת שנגלה פרץ חדש, הבונים יוצאים לחפש אחר הסבה, ובכל פעם הם מוצאים סבה אחרת: פה – הפקידים רעים, שם – ה„ועד הפועל“ אשם, במושבה זו – האכרים עצלים, באחרת – האדמה כחושה, העבודה פסולה, ועוד המון סבות כאלה וכאלה, ובכן רפאו הרופאים כל אותן השנים: החליפו פקידים בפקידים, ועד בועד, „שכללו“ אכרים חדשים במושבות חדשות, השביחו את האדמה, שנו את העבודה, עקרו ונטעו, הביאו מרחוק מיני גפנים חדשים ומיני עצים חדשים, החליפו מחרשות ערביות באירופיות וסוסים בשורים, – והכל בעצת „מומחים“ שנשלחו בשביל זה מטבור אירופא... רפאו ורפאו – והישוב לא נרפא!

ניכר היה מתוך כל זה, שיש כאן במעמקים, מתחת לכל הסבות, עוד איזו „סבת הסבות“, שהיא מקור כל הרעה, וכל זמן שלא יסתם המקור הראשי הזה, לשוא נעמול בתקונים חלקיים ובהסרת מכשולים פרטיים, כי אלה יוסרו, ואחרים יבואו תחתם מתוך אותו המקור עצמו.

לבקש ולמצוא „סבת הסבות“ – זאת היתה על כן עיקר תעודת ה„מלאכות“ ששלח ועד חו"צ בשנה שעברה לא"י; לפחות כך הבינה ה„מלאכות“ עצמה את תעודתה.  ואחר חקירה ודרישה ארוכה בכל פרטי הענין, באה והודיעה, שסבת־הסבות היא האפוטרופסות של כל ה„משכללים“ למיניהם.  כשם שאין עם ישראל יכול להתפתח בדרך שאחרים מוליכים אותו, וכל הזכיות והתקונים לא יועילו לו לחיות כעם, חיים בריאים וטבעים, כל זמן שאינו הוא אדון לחייו, כך גם ישוב א"י אין לו תקנה עד שתסור מעליו האדנות של כל מיני מנהיגים ומדריכים, יהיה שמם יק"א או חברת התמיכה, חובבי ציון או נדיבים.  בלעדי השנוי העיקרי הזה, כל התקונים החלקיים, אפילו אם יהיו נעשים על פי מומחים שבמומחים, לא יבריאו את הישוב, אלא יסתירו את המחלה לזמן מה, עד שתבוא עוד הפעם איזו „סבה“ ותגלה את הטמון.  לפי שלעולם אין אדם לומד לעמוד על רגליו וללכת מישרים, אלא אם כן יודע הוא, שעמידתו ונפילתו בו עצמו הן תלויות, ולא ברצונם הטוב של אחרים המישרים את רגליו ועושים בו „נסיונות“, לפי חפצם, ועומדים הכן עם זה לתמוך בו ברחמים, אם נסיונם לא יעלה יפה.  האדנות הזאת מרפה, מצד אחד, כחם של הטובים והחזקים, שהיו מוכשרים לכבוש להם דרכם, אלו היו מקום לכחם להתפתח חפשי, ומצד אחר, היא מחזקת ידי הגרועים והחלשים, שהיו עוזבים את המערכה זה כבר, אלו הניחו להם להגיע עד קצה מפלתם.  ומזה ומזה נעשה הישוב יציר מלאכותי, חסר כח ולח, שאינו מוכשר כמו שהוא עתה להתקיים ולהתפתח בתנאים טבעיים.  אם רצונכם איפוא להציל את הישוב ולתקנו תקון גמור ומוחלט, – הסירו קודם כל את ידכם מעליו וחדלו מלנהלו בדרך טובה כל הימים, לפי „רוח מבינתכם“, אלא תנו בפעם אחת לבני המושבות את היכולת לתקן בעצמם כל שצריך תקון, ובלבד שלא תעמדו על גביהם ולא „תשגיחו“ עליהם, שיעשו בעל כרחם מעשים „מתוקנים“ לפי דעתכם ויקבלו בעל כרחם עצות טובות של „מומחים“; הניחו להם שיתקנו או יקלקלו, כחפצם, אך ידעו כלם, כי בתקונם וקלקולם תלוים חייהם, כי מעשיהם יקימום ומעשיהם יפילום; מי שיכול לעמוד – יעמוד, ומי שיכשל ויפול – אין מקימו.  זהו ה„תקון“ היחידי, שיכולים ומחויבים לעשות בעלי הישוב הנמצא, אם רוצים הם באמת בקיומו, ו„הצירוף הטבעי“ יעשה את השאר[1]) ...

וזהו הכל?  ובשביל „אמת“ פשוטה כזו צריך היה לטרוח כל הטורח הזה?

כן, מפני זה עצמו, שפשוטה היא האמת הזאת ביותר, לכן לא הושגה עד עתה.  הרבה שנים היו חו"צ מרננים בחשאי אחר פקידיו של הנדיב, שגורמים רעה להישוב, אבל לא הבינו, כי עיקר הרעה באה לא מתוך מה שהפקידים רעים הם, אלא מתוך מה שפקידים הם; כי בין שהאדון הוא טוב או רע – העבד הוא עבד, נפשו שפלה ומדוכאה ופעלו אין ידים לו.  ולפי שלא הבינו חו"צ את זאת, לכן, באותה עת עצמה שהביטו בעין רעה על פקידי הנדיב, לא נמנעו גם הם עצמם מלהפקיד פקידים ומלנהוג מנהג של אדנות באלו מענפי הישוב המסורים בידיהם, וכה גרמו גם הם בפרוטותיהם הדלות להרבות בארץ את העבדות עם כל תולדותיה – כניעה ושפלות, עצלות ורפיון ידים וכו' – זה הרקבון הפנימי, שהשחית כל גופו של הישוב ועשהו ... למה שהוא עתה.

ולא זו בלבד, אלא שגם עתה, אחר שכבר נאמרה ונשנתה האמת הזאת בפנים שונים במשך החדשים האחרונים, עדיין נמצאו הרבה מחו"צ שאינם יכולים לעכלה כראוי בפנימיות נפשם, אע"פ שהמציאות מכריחה אותם להסכים לה בדרך כלל, מן השפה ולחוץ.  הם אינם יכולים לצייר להם במחשבתם, איך אפשר שיתקיימו המושבות בלי שום אדונים ומנהיגים מן החוץ.  צריך אמנם להמעיט את האדנות, להרחיב „זכיות“ האכרים במדה „מושכלת“, אבל „לסמוך“ עליהם לגמרי, להניח להם שיעשו מה שלבם חפץ לטובתם או לרעתם – דבר כזה אין מוחם של אלו סובלו, מפני – כך העידו הם על עצמם בימי האספה – ש„בעלי בינה“ הם ו„אנשי מעשה“ ...

„עס איזט איינע אלטע געשיכטע“ וכו' ... כל אלו שאינם יכולים להתגבר על הרגלם ולהתרומם ברוחם עלש השיטה הקבועה ומקובלת – הם בעיני עצמם בעלי בינה ואנשי מעשה, עש שיבוא ה„מעשה“ ויטפח על פניהם, ו„בינתם“ תסתתר אז ולא תשָמע עוד על פיהם.  גם לפני עשר שנים, כשנשמעה „אמת פשוטה“ אחרת, שסכנה היא לבנות בפעם אחת הרבה מושבות על יסוד הגפן לבדה, כל זמן שלא נודע איך יתקבל היין בשוק הכללי ובאיזה מחיר יהיה נמכר, – גם אז יצאו מי שיצאו והודיעו ברבים, שאין אלו אלא דברי הזיה של בעלי דמיון פורה ומרה שחורה, אבל בעלי בינה ואנשי מעשה אינם מפחדים כלום.  עתה, כשהתולדות המעציבות כבר דוקרות את העין, הם עצמם יושבים ודורשים בגנות אותה השיטה, כאלו לא היה להם בה מעולם כל חלק ונגיעה, וכאז כן עתה הם המה בעלי בינה ואנשי מעשה...

וחייבים אנו תודה לשלוחי האכרים והפועלים שהשתתפו באספה האחרונה, כי אלמלא הם, לא היתה האמת יכולה לעמוד בפני בעלי־בינה אלה, שזה דרכם מאז, להקטין מדת הרעה ולרפאות השבר על נקלה.  גם באספה זו נסו להנבא לשלום וללמד „בינה“ לתועי רוח, המביאים בסכנה את „הכל“.  אבל הפעם פגשו בהתנגדות מצד שלא קוו לה.  מה כחן של כל הפרַזות בשבח הישוב, של כל הבשורות על דבר המושבות שכבר „נשתכללו“, של כל המחאות נגד בעלי ה„הרס“ וה„שלילה“, – אם באותו מעמד נמצאים אכרים ופועלים מא"י, העומדים ומעידים לפני כל הנאספים, כי אין אף אכר אחד בכל המושבות שיהיה „משוכלל“ באמת, וכי מוטב שיעזבו כל בני המושבות את הארץ משיוסיפו לעבוד את „הבעלים“ השונים, הדואגים לשכלולם ועושים בהם כאדם העושה בחפציו הדוממים!

והאספה בכללה הבינה – והסכימה, שאין הישוב יכול לעמוד אלא על החירות.  וזהו עיקר „פעולתה“.  היא החליטה אמנם עם זה להשתדל גם במעשה בהשגת החירות, ומסרה את הדבר לחבר אנשים, שבחרה מתוך כל הכתות השונות, כנהוג ... אבל אין צורך להיות מבעלי בינה, או מאנשי מעשה בשביל לראות מראש, כי לא בקפיצה אחת אפשר להשיג מטרה כזו.  החירות „ניטלת, ולא ניתנת“, ואלו שמקבלים עליהם לעבוד בשביל „נטילתה“, צריכים להזדיין בסבלנות יתרה ובאמונה עמוקה, שסוף האמת להגלות, העיקר הוא, שלא ינטו לצדדים ולא יסתפקו במועט, בפשרה לחצאין...

אבל איך שיהיה סופה של השתדלות זו, – האספה עשתה את שלה: היא המציאה להמון חו"צ חפץ מרכזי חדש, שאליו ישאפו מעתה, וכאלו אמרה להם: לא „שכלול“ יהיה חרות עוד על דגלכם, כי אם – „שחרור“, ולעתיד, כשתבואו לדרוש דין וחשבון מן המנהיגים, לא תשאלו עוד: כמה „תמיכה“ חלקתם, כמה אנשים „שכללתם“?  כי אם: – כמה צעדים התקרבתם אל המטרה, אל החירות?...

 

מאמר זה נדפס ב„השלח“ כרך ז׳ חוב׳ ג׳ (ניסן תרס״א).

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] [עי' מאמר „הישוב ואפיטרופסיו“: „על פרשת דרכים“ II.]