_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שאלה של עורך

מאת אחד העם

לתוכן הענינים

 

אלמלא ידעתי, שאין עורכי כתבי־עת עברים יכולים להיות מסובין כאחד אפילו שעה אחת, הייתי בא לפניהם בהצעה, שיתאספו יחד, בשביל לדון ולקבוע הלכות ברורות בשאלות האיתיקא של עריכת כה"ע.  אצל אוה"ע אמנם לא שמענו, שיתאספו העורכים לאספה מיוחדת.  יש להם לאוה"ע „קונגרסים“ ספרותיים, שבהם משתתפים יחד עורכים וסופרים ודנים על שאלות ספרותיות שונות, ובתוכן לפעמים גם על שאלות האיתיקא הספרותית.  אבל אספה מיוחדת של עורכים, שתעסוק בשאלות מוסריות המתיחסות רק למלאכת העריכה בלבד – דבר כזה לא היה עוד, כמדומה לי, בעולם, ונאה ויאה היה לעורכי ישראל בתקופתנו הלאומית הזאת, שיהיו הם המתחילים בזה, וראו כל עמי הארץ, כי אמנם מוכשרים אנו גם לחדש דבר, לפי צרכינו הלאומיים המיוחדים, ולא רק לחקות בינינו לבין עצמנו אספות שאנו רואים ביניהם, אף אם אין לנו בהן צורך אמתי. –

כי אמנם, אספה כזו היא לנו צורך לאומי מיוחד, שאין דוגמתו כמעט בין אוה"ע, אצל רוב העמים היותר נאורים, העומדים בראש ההשכלה בזמננו, התפתחה כבר מלאכת העריכה עד „מעֵבר לטוב ולרע“.  „המלה הנדפסת“ בכה"ע אין לה אצלם עוד שום „קדושה“ ואינה על הרוב אלא סחורה הנמכרת בשוק לכל המרבה במחירה, עד שאין כה"ע שלהם נמנעים, למשל, מלהדפיס ריקלמות של בתי מסחר בתוך החלק הספרותי, בין מאמר למאמר, כדי למשוך אליהן יותר עיני הקוראים; ויש ארצות „נאורות“ מאד, שבהן רוב כה"ע מוכרים בכסף מלא איזו מחלקה קבועה על עמודיהם, שיהיה הקונה רשאי לכתוב שם ככל העולה על רוחו, בהסכם להאינטרסים הפרטיים שלו או של המפלגה שהוא רוצה בנצחונה.  – במצב כזה אך תמימות של בן כפר יכולה עוד לעורר שאלות מוסריות על דבר חובותיו וזכיותיו של העורך ביחוסו אל הספרות, אל הסופרים ואל הקוראים, מלבד חובות וזכיות של ממון.  אבל אצלנו הרי עדיין לא הגיע הדבר לידי כך.  „האותיות המרובעות“ אמנם נעשו חולין, במובן הדתי, משהתחילו להדפיס בהן דברי חול, – ובכל זאת עדיין יש בלב רבים מן הקוראים העברים, לפעמים שלא מדעתם, מעין רגש של כבוד מיוחד, לא רק לכל ספר עברי, אלא אפילו לגליונות של מכ"ע עברי, ולמרות היותם קוראים מה שהולך ונדפס יום יום, עדיין לא יוכלו להתרגל במחשבה זו, שאין הספרות העתית דבר של מוסר יותר משאר ענפי משא־ומתן, ועדיין הם משתוממים ומתרגזים, כשרואים באיזה מכ"ע עברי מנהג בלתי מתאים לאותן החובות המוסריות שהם מטילים על הסופרים והעורכים, „העוסקים במלאכת הקודש“.

ולפיכך יש עוד בקרבנו גם בין הסופרים בכה"ע „נפשות תמימות“ – שכבר היו למלה בפי בעלי לצון ש„במדור התחתון“ – אשר יחשבו את עצמם באמת כ„מכהנים פאר“ באיזה „מקדש“, וכל מה שפולט עטם הוא להם מעין „מפעל“ לאומי, שחובה לגשת לעשיתו בכובד ראש ולדקדק בכל פרטיו בזהירות יתרה, שלא לחטוא ח"ו נגד האמת, נגד המוסר, או אפילו נגד היופי, ונמצאו מחטיאים את הרבים.  ואין להתפלא איפוא, אם גם בין העורכים העברים, כמו בין הקוראים והסופרים, נמצאו עדיין אנשים תמימים כאלה – אע"פ ש„המדור התחתון“ לא שפך עוד את לעגו עליהם – שמכ"ע הערוך על ידם נחשב להם כ„דבר שבקדושה“, שנמסר להם לשמרו בטהרה, ולא כ„שוק“ ספרותי, שכל סוחר בעל תעודה ממדרגה ראשונה או שניה בא בסחורתו ומציגה לעיני העוברים בצורה הרצויה לו.  עורכים כאלה אינם יכולים בשום אופן לחשוב עצמם רק כסרסורים בין הסופרים והקוראים, שחובתם להמציא לאלו דבריהם של אלו ולהטיל אחריות כל דבר על אומרו; הם מרגישים באחריות הגדולה המוטלת עליהם, בתוך מורים ומחנכים לעם, ואינם מרגישים באחריות הגדולה המוטלת עליהם, בתוך מורים ומחנכים לעם, ואינם מוצאים שום היתר לעצמם למלאות עמודי מכ"ע שלהם דברים ששקרותם ברורה בעיניהם או שנאמרו בסגנון המתנגד למושגיהם המוסריים והאסתיטיים.  ועל כן, כל דבר הבא לידם, אפילו מר בר רב אשי חתום עליו, הם בוחנים ובודקים אותו עד מקום שידם מגעת, כן מצד התוכן וכן מצד הסגנון, בשביל להסיר מתוכו כל שגיאה וכל מבטא בלתי הגון – דברים שגם „מר בר רב אשי“ לא ינצל מהם לפעמים.  ואם, למרות כל הזהירות, יש אשר יצא מכשול כזה, העורך מצטער על כך לא פחות מבעל־הדברים עצמו, ואינו אומר לנפשו: „פלוני הרי הוא סופר בעל שם, ואין אחריותו עלי; אם הוא חטא, ישא את עונו, ומה אכפת לי?“ – לפי שמכה"ע שלו הוא חלק מרוחו, וכל פגם שבזה מורגש לו כפגם בנפשו, בעבודתו לתועלת הרבים, כאלו נתן מכשול לפני עור.

ום, כמו שאני מאמין, יש עוד בקרבנו עורכים כאלה, הרי אי אפשר שלא יפגשו על דרך עבודתם בשאלות וספקות שיש להם תכונה מוסרית ושפתרונם קשה ביותר, בהיותם תולדות הנגוד המתהוה לפעמים בין החובות השונות ביחס לענינים או אנשים שונים, או בין החובה המוסרית המורגשת ללב ובין החובה המקובלת על פי המנהג.  והדבר מסתבך עוד יותר, אם – מה שמצוי בתוכנו יותר מבעמים אחרים – העורך הוא עם זה גם סופר וגם עסקן בצרכי צבור, ועי"ז הוא נעשה בעצמו „איש מלחמה“ שאויביו מרובים, ויש שבאים הללו לדפוק על שערי מכ"ע שלו, והרי הוא אז, בתור עורך, בעל דין ודיין כאחד, ומחויב הוא להציב גבול מדויק לחובותיו וזכיותיו של זה ושל זה, שלא יגעו לרעה איש באחיו... וכמה מן התועלת היתה מביאה איפוא אותה אספה שהצעתי למעלה, כמה מן המצוקה הפנימית והסכסוכים החיצוניים היתה מבטלת, אלו הגיעה לברר את השאלות האלה מכל הצדדים ולקבוע בהן הלכות פסוקות בהסכם עם דרישת המוסר האישי והחברתי. –

ואולם צריך אני להודות, שהמחשבות האלה נתעוררו בלבי עתה לא במקרה, אלא מתוך מעשה שבא לידי בעת האחרונה.

כידוע לרבים מן הקוראים, הלכתי לפני שנתים לא"י במלאכות ועד „חברת התמיכה“ שבאודיסא, לבקר את המושבות ואת מוסדי־הצבור הנתמכים מאתו.  בין אלה האחרונים היה עלי לשום לבי ביחוד לבתי הספר ביפו, כן מפני התמיכה, המרובה בערך, שהועד נותן להם בכל שנה, וכן מפני חשיבותם היתרה בעיני חובבי ציון.  ולפיכך, תיכף כשבאתי לא"י, הקדשתי שני שבועות לבקורת בתי הספר האלה והשתדלתי לברר לעצמי את מצבם האמתי בכל הדרכים האפשריים, עד שנדמה לי, כי יצאתי ידי חובתי ורשאי אני להוציא משפט על הבתים האלה, – אם בכלל יש רשות למבקרים הבאים מן החוץ לחוות דעתם על פי מראה עינם ומשמע אזנם במשך זמן מוגבל.  ובשובי ממסעי מסרתי דעתי ע"ד בה"ס ביפו להועד אשר שלחני, ואחרי כן – גם לכל הקהל במאמר מיוחד, שנדפס ב„השלח“[1]).  והנה עברו ירחים אחדים ולא באה בכה"ע שום תשובה על דברי, עד שהאמנתי כבר, כי נשתנו „סדרי בראשית“, ודברים שאמרתי הפעם בענין הנוגע לישוב ארץ ישראל ישארו בלי שום „הכחשה“! אבל טעותי זו לא ארכה הרבה.  באחד מימי הקיץ שעבר בא למערכת „השלח“ מאמר ארוך בשם „ע"ד בה"ס שביפו“, כתוב בידי אחד המורים שהיו בזמני בבית הספר לבנים, ואל המאמר מצורף מכתב מאת המחבר, שבו הוא מבקש להדפיס מאמרו ב„השלח“ בלי שום שנוי או השמטה.  בראשית המאמר מודיע המחבר, כי „מסבה לא מובנה“, הוצאתי על בה"ס ביפו דין קשה ביותר, ועל כן הוא בא, בתור „אחד הנאשמים“, „להמתיק מעט מדת הדין הקשה“.  אבל בקראי את המאמר עד סופו, לא מצאתי בו דברים שימתיקו באמת את דיני על „הנאשמים“, שיכחישו מה שהודעתי על דבר מצב ביה"ס, סדריו, למודיו, תנאי חייו והנהגת מוריו, ותחת זה מצאתי בו דברים רבים שלא מן הענין, גם לשון הרע ושמועות פורחות ע"ד אנשים פרטיים, שמקומן בשיחות יושבי קרנות ולא במאמר ספרותי, ועם זה השתמש המחבר במקרה שבא לידו לעשות „חשבונותיו“ עם מוסדי צבור שונים ועסקנים וסופרים, שנדמה לו, אם בצדק או שלא בצדק, כי נתכונו לפגוע בו, ואת משפטי על בה"ס הוא מבטל בדרך פשוטה וקצרה, בהשתדלו לפסול  את עדותי, מפני שאיני פדגוג מומחה ולא שהיתי בבה"ס זמן מספיק, לפי דעתו.

אלו היה המאמר מכוון נגד איש אחר, אלא שאני הייתי בקי בטיב הענין כמו שאני בקי בו עתה – הייתי דן מאמר זה לגניזה בלי שום פקפוק והייתי מודיע עם זה למחברו, כי סופר נקי הדעת, כשהוא בא לבטל דברי אחרים, דרכו לטפל בעצם הענין ולברר בראיות, שאין דעת מתנגדיו נכונה.  ומי שאינו עושה כן, אלא יוצא ידי חובתו בהשתדלו לפסול עדות מתנגדיו, ועם זה הוא נוטה מן הענין הנדון לעשות חשבונותיו הפרטיים עם כל „הנחרים בו“, – סימן הוא, שאין לו מה להגיד בגוף השאלה, והשתיקה יפה לו.  – אבל מכיון שאני בעצמי הנני האיש שבעל המאמר יצא נגדו, עשיתי פשרה והודעתי להמחבר, כי נכון אני להדפיס את מאמרו בלי שום שנוי או השמטה בכל הדברים המכוונים נגדי בלבד, אבל בדברים הנוגעים לאחרים עלי למלאות חובתי בתור עורך ולעשות בהם כמו שאני עושה בשאר מאמרים הנדפסים ב„השלח“: לקצר במקום שהמחבר מאריך יותר מדי, לשנות את הסגנון במקום שנראה לי בלתי נאות ולהשמיט כל מה שיוצא מגדר הנימוס הספרותי, לפי השקפתי.  ומאחר שהמחבר לא הסכים לתנאי זה, החזרתי לו את המאמר.  כמובן, ידעתי מראש, כי לא כל כה"ע ינעלו דלתותיהם בפני מאמר כזה ובודאי יודפס באיזה מכ"ע אחר.  ואמנם נדפס במכ"ע אחר, ובראשו נמצאה הערה נוספת מאת המחבר, הבאה להטיל עלי אשמה, כי בתור עורך שללתי חופש־הדבור מאיש שבא לחלוק על מה שכתבתי בתור סופר.  וההערה הזאת עוררה בלבי שאלה כללית, המתיחסת לא למקרה זה בלבד: האמנם מחויב העורך למלאות מכ"ע שלו דברים שאין להם, לפי הכרתו הפנימית, לא ערך ספרותי ולא ערך מעשי, דברים שנכתבו בכונה גלויה, לקבוע בלב הקוראים מושגים מוטעים על עניני־צבור חשובים, להרים או להשפיל כבודם של מעשים ואנשים שונים, הרצוים או בלתי רצוים להמחבר, – האמנם מחויב העורך להיות שליח לדבר עברה כזו רק מפני שהדברים מכוונים גם נגדו?   אם הוא חטא, בגלותו מה שהיו אחרים רוצים להסתיר, הקוראים מה חטאו, שיתן להם תבן תחת בר, והספרות מה חטאה, שישים באוצרה דברים כאלה למזכרת עולם?  ומפני מה כל החובות ביחס אל הקוראים והספרות בטלות הן לגבי החובה האחת – לו גם נסכים, שחובה היא – לתת לבעל דין להציע טענותיו בסגנון שהוא רוצה בו, אף אם הסגנון הזה, הוא שלא מן הנימוס ומעורב בדברים שלא מן הענין?[2])

אלו קמה ונהיתה „אספת עורכים“, הייתי מרצה את השאלה הזאת לפניה, אבל עכשיו שאספה כזו היא מן הדברים שצריך להניחם לימות המשיח, כשיבוא אליהו לקרב את הרחוקים, – עכשיו הרי זה דבר המסור ללבו של כל אחד.  וכשאני לעצמי לבי אומר לי, כי המוסר הספרותי האמתי מצוה על העורך, שלא יתן לפני קוראיו דברים חסרי טעם ונימוס, אפילו אם פוגעים הם בו בעצמו.  אבל חבל, שלא תמיד מוצא אדם בקרבו את הגבורה המוסרית הדרושה לכך, לעשות רק מה שלבו אומר לו, מבלי להשגיח במה שיאמרו הבריות.

 

מאמר זה נדפס ב„השלח“ כרך ח' חוב' ד' (חשון תרס"ב). [פה באה רק תמצית הדברים, בהשמטת הפרטים, שכבר אבד ערכם.]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] הוא המאמר „בתי הספר ביפו“: „על פרשת דרכים“ II.

[2] כבר לפני איזו שנים נגעתי בדברים מעטים באחד מצדדי השאלה הזאת, לרגלי מקרה אחר, הדומה לזה במקצת.  (עי' למעלה פרק י"ד.)