_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

החטא וענשו

מאת אחד העם

לתוכן הענינים

 

 חטא־מות חטאתי!–

כתבתי ופרסמתי בדפוס בקורת מפורטת, ולא לשבח, על הספר „אלטניילנד“, והספר „אלטניילנד“ הלא נכתב, כידוע, בידי מנהיג הציוניים, ד"ר הרצל!

ואני אמנם לא זאת הפעם הראשונה חייבתי את ראשי למנהיגי הציוניים שבמערב, אבל זאת הפעם גדול עווני מנשוא.  כי לשעבר אפשר היה – כן חשבו הם – לבטל כל דברי בתנופת־יד קלה, אבל עתה – הרי הספר המבוקר עומד ומעיד על אמתות הדברים, ומי שבא „לבטל“ אומרים לו: ניתי ספר ונחזי!

ובכן – כשל כח הסבל ונגזרה עלי „כליה“ גמורה בבת אחת[1].

אבל – מי האמין כזאת! – חלשים הם מנהיגי הציוניים במלאכת ה„דיפלומטיא“ כל כך, עד שגם דבר קטן כזה: להגות מן המסלה איש שאינו רצוי להם – דבר שכל דיפלומט אמתי דש אותו בעקבו – אינם יודעים לעשות באופן נאות וגורמים במעשיהם את ההפך מחפצם…

ובכל זאת לא לחנם טרחו.  טרחתם הועילה ללמדנו שני דברים חשובים: איך מתנהגים עם האמת ב„אירופא הציונית“, ובמה נחשב שם הקהל העברי שבמזרח.

את האמת מזייפים בקול ענות גבורה, בבטחון, ואין חוששים אפילו למלתא דעבידא לאגלויי.  ואת הקהל העברי שבמזרח חושבים ל„קרן זוית“ אפלה, שכל הנעשה שם בחשכה אינו שוה כלום, עד שתזרח עליו השמש ממערב.

אך הקהל העברי אינו זקוק לי שאגין על כבודו.  אזניים לו לשמוע ולב להבין ופה לדבר, ואת הישר בעיניו יעשה.  ואולם האמת – עלובה זו סובלת הכל בדומיה וממתנת עד שיבוא לה גואל ויתבע את עלבונה.  ובענין שלפנינו אני הוא הגואל היותר קרוב לה.  כי מי יראה ומי יחוש זיוף האמת יותר ממי שנפגע עמה יחד?  לכן נוטל אני רשות לעצמי להראות בדוגמאות אחדות, שאם השתמשתי כאן במלת „זיוף“, הקשה לאוזן, לא נתכונתי בזה לשם קנטור, אלא קראתי את הדבר בשמו האמתי.

כשסופר עברי מבקר את „אלטניילנד“, אי אפשר שלא ישאל: באיזו לשון מדברים שם ואם שבה גם שפת עבר לתחיה יחד עם העם?  והנה הוא שומע את המחבר מספר, כי איש יהודי ואיש טורקי נפגשים ב„אלטניילנד“, היהודי מברך את הטורקי בטורקית,  וזה משיב לו ברכה באשכנזית (כך נאמר בפירוש!).  האין מכאן ראיה, שלשונו של היהודי היא אשכנזית, כמו שלשונו של הטורקי היא טורקית?  אבל המבקר אינו רוצה לסמוך על ראיה אחת, ולכן הוא מוסיף ואומר: „בכלל אין אנו מוצאים בכל הספר תשובה ברורה על „שאלת הלשון“ ואין אנו יכולים להגיד, איזו היא הלשון השלטת ב„אלטניילנד“.  אבל מתוך רמזים שונים הבאים אגב אורחא אפשר ללמוד, כי ההמון בכפרים וגם בערים משתמש בזרגון האשכנזי שהביא עמו מן הגולה, והמשכילים – בלשונות אירופא, ביחוד באשכנזית“.

וכדי שיוכלו גם אחרים לבחון אותם הרמזים, עד כמה יש בהם כדי להכריע, הוא מציין עם זה גם עמודי הספר, ששם הם נמצאים.  כמדומה לך, שהיה זהיר כהלכה ולא הניח מקום לטעות?

כן, – „לטעות“, אבל לזייף אפשר תמיד ואין הזהירות מועילה כלום.

וכך מזייפים שם, באירופא הציונית: במקום הדברים שכתב המבקר באמת, מביאים בשמו – בסימני־העתק, כאלו היתה זו לשונו ממש! – דברים שלא כתב: כי „חזון־העתיד של הרצל אינו יהודי, מפני שהיהודים אזרחי ארץ ישראל, העוברים בחזון כשהם מדברים, מדברים לא עברית, אלא אשכנזית“.  ובדברים בדוים אלו מכניסים כונה של שטות, כאלו רצה המבקר להגיד, שמתוך מה שדברי האנשים העוברים בחזון מובאים בספר זה לא בעברית, אלא באשכנזית, שמע מינה, שזו היתה לשונם באמת.  ועל שטות זו משיבים בצחוק של נצחון: כן, שיחות היהודים ב„אלטניילנד“ מובאות בלשון אשכנז, אבל „אין זה אלא מפני שהספר נכתב בלשון אשכנז.  לפי שכך הוא המנהג בכל הספרות המנומסת: החוזה ישים בפי האנשים העוברים בחזון, אחת היא מאין מוצאם, את לשונו הוא“.  כן עשה שכספיר, מילטון וכו' בחזיונותיהם מחיי היהודים והרומאים הקדמונים.  אך שכספיר ומילטון הלא אפשר שאינם ידועים כלל לסופר עברי, לכן מוסיפים ברחמים, שאם אינו יודע את אלה „ולא יחפוץ להאמין“, כי כך מנהגם, יוכל למצוא דוגמתו של דבר גם במקרא – ספר הידוע בודאי גם שם, באותה קרן זוית אפלה.  ואולם אחת שכחו האירופיים להודיע לנו, יושבי חושך: אם גם זיוף כזה הוא „המנהג בכל הספרות המנומסת“ ויש לו סמוכים בשכספיר ומילטון.

וכשמראה המבקר על דברי המחבר עצמו, המטעים וחוזר ומטעים, שלא חדשו היהודים ב„אלטניילנד“ כלום ולא הוסיפו משלהם כלום, אלא חקו רק מה שראו אצל עמי ההשכלה; וכשמראה הוא עם זה גם על פי מהלך המעשים והמצב החברתי ב„אלטניילנד“, כי באמת אין כאן שום רושם של הרוח הלאומי המיוחד לעם עתיק יומין והכל אינו אלא חקוי בלבד, המעיד על עבדות הרוח ובטול הישות העצמית, כאילו היו היהודים עם של ניגרים, שאך אתמול טעמו טעם הקולטורא ונוחים לקבל הכל כספוג, בלי שום השפעה היסטורית קודמת; – כשמראה הוא כל זה בראיות שאין עליהן תשובה, מוצאים בכל זאת דרך פשוטה וקלה לשים לאַל את דבריו: מזייפים אותם ונותנים להם צורה זרה ומשונה, כאלו מתמרמר הוא על היות „אלטניילנד“ מדינה קולטורית ורוצה שיתפתח רוח ישראל „בדרך אזיאטית פראית ושונאת הקולטורא“.  ומכיון שכך הוא רוצה, הרי לא קשה עוד להוכיח, כמה מן הבערות יש ברצון זה ולשבר ולמגר את הבערות עד לבלי השאיר לה שריד.

וכששוחק המבקר על חסרון־ידיעתו של המחבר, שבנה גם בית המקדש ב„אלטניילנד“, ולא על הר הבית, ששם עדיין עומד  המסגד של עמאר, כי אם באיזה מקום אחר, מבלי דעת מה שיודעים גם תינוקות של בית רבם, כי דבר זה אי אפשר שיקרה לעולם, בהיותו מתנגד לא רק לחקי הדת, אך גם לכל המסורות ההיסטוריות שנשרשו עמוק בלב העם, – כששוחק המבקר, והרי אי אפשר שלא לשחוק, על חסרון־ידיעה כזה, – מזייפים את דבריו עוד הפעם ומהפכים את השחוק לכעס, כאלו קנאת־הדת אכלתהו, בראותו את המקדש בנוי שלא במקומו, ושמים בפיו – גם הפעם בסימני העתק – קריאה של התמרמרות: „כן לא יעשה! הן לא הותר לבנות את הבית במקום אחר!“  ועל קריאה בדויה זו משיבים במנוד ראש: ראו, „לאיזו ילדות תוכל להגיע בקשת מומים ברוע לב!“ ועם זה מיעצים לו להמבקר, שישאל את היהודים גרי ה„תחום“ שברוסיא, „במה הם בוחרים: אם להשאר בדלותם וענים, או להיות לאזרחים בני חורין בארץ ישראל הפורחת, אם גם יעמוד בית המקדש לא על הר הבית“, „ואת התשובה – מוסיפים בבטחון – אין לו צורך להודיע לנו; אנו יודעים אותה מראש“.

אלו היה מי מן האירופיים שלנו בא לכתוב חזיון מחיי איזו אומה אחרת, הזרה לו, היה בודאי חושב לנחוץ להכין עצמו לכך, לדרוש ולחקור תחלה מנהגי אותה אומה, אמונותיה, מסורותיה והלך־רוחה, כדי שלא יכשל, ביחסו לה מעשים המתנגדים לאופיה, ויהיה לשחוק בעיני הבריות.  ואלו כך היו מתיחסים גם לעמם ישראל, היו יודעים בלי ספק, שאם ישובו היהודים לארצם וייסדו שם מדינה לעצמם, אז יבנו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות ושאר בתי צבור, – רק לא בית המקדש.  אותו יניחו „לעתיד לבוא“, לכשיבוא „בן דוד“ ו„יטהר“ את הר הקודש ויבנה את הבית על מקומו ההיסטורי כבתחלה.  ואם יפנה אדם אל גרי ה„תחום“ באותו השאלה הנבערה: „במה הם בוחרים?“ – תהיה התשובה, כמובן, לא זו ש„הם יודעים אותה מראש“, כי אם – שחוק כל העם על החבור הזה של „שמיטה והר סיני“, כאלו אי אפשר שתהיה ארץ ישראל „פורחת“ והיהודים אזרחים בה גם בלי בית המקדש!

אבל האירופיים שלנו לא כך הם נוהגים, כשהדבר נוגע לעמם. די לו, לעם עני ודל זה, שהם משרים שכינתם בתוכו, ומי עוד יעיז לדרוש מהם, שילמדו לדעת גם את רוחו?  ואם יחזו לו עתידות לא ברוחו, מי זה יעיז לשימם לשחוק?  ואם, למרות בטחונם נמצא מי שהעיז, – הרי הוא „מבקש מומים ברוע לב“.

ורוע לבו של מבקש־מומים זה גדול כל כך, עד שהעיז גם להניע „עמוד התוך“, שכל „אלטניילנד“ נשענת עליו: את ה„סבלנות“ שלה, בהראותו, על פי דברי המחבר עצמו, כי סבלנות זו אינה הולכת קוממיות, אלא זוחלת ומתרפסת; כי הסבלנות של בני חורין אמתיים אינה צעקנית ואין דרכה להתראות ולהתהדר לפני הכל.  היא נותנת „משפט אחד לגר ולאזרח הארץ“ ומניחה לשניהם לחיות איש איש בחפצו והרגלו, לברוא להם חיים חברתיים לפי רוחם, להתחבר יחד, במקום שחבורם יפה לשניהם, ולהתפרד איש לדרכו ולרוחו, במקום שהפירוד יותר יפה להם, – בלי שום כפיה מוסרית.  אבל הסבלנות של „אלטניילנד“ אינה אלא התבטלות לפני „האדון מאתמול“ והשתדלות גלויה להראות לו על כל צעד, שהננו מוכנים ומזומנים תמיד לפנות לו מקום בראש, למשכו בכנף בגדו לפני ולפנים של חיינו הלאומיים והחברתיים, גם במקום שאין לו עם החיים האלה שום קשר פנימי, וששים ושמחים אנו, כשהוא מתרצה לכך בחסדו הגדול.  לזו קוראים סבלנות רק עבדים משוחררים, שעדיין צלצול השלשלאות באזנם ורוחם עודנו חציו עבד, אבל בני חורין אמתיים יקראו לזו לא „סבלנות“, כי אם „התרפסות שפלה“, ויביטו על המראה לא בכבוד וחבה, כי אם בגועל נפש.  ישאלו נא זאת האירופיים שלנו את האירופיים האחרים, אלה שהם ואבותיהם היתה לידתם בחירות ולא טעמו מעולם טעם של „אימנציפציא“ בחסד אדונים, – „ואת התשובה אין להם צורך להודיע לנו; אנו יודעים אותה מראש“.

ולא זו בלבד אלא שהעמיד המבקר למופת להם! – להם!  איזה סופר עברי מאותה „קרן זוית“, שלפני עשר שנים כתב גם הוא אוטופיא מעין „אלטניילנד“, ועל אותה האוטופיא העברית אמר המבקר: „גם שם אנו מוצאים בסלנות, שלום ואחוה.  ובאופן אחר אי אפשר, כי דבר זה הוא באמת חלק מן האידיאל היהודי עוד מימי הנביאים.   אבל מי שישוה שני הספורים זה לזה, הוא יראה מיד, כמה גבוה הוא האידיאל הציוני של הסופר העברי על זה של המנהיג האשכנזי.  שם – חירות לאומית אמתית וחיים לאומיים אמתיים על יסודות אנושיים כלליים, ופה – חקוי של קופים בלי שום תכונה לאומית עצמית, וריח ה„עבדות בתוך חירות“, בת הגלות המערבית, נודף מכל עברים“.

ברור איפוא, באיזו „סבלנות“ בועט המבקר ומה הוא הדבר המעורר בו גועל נפש.  על „עזות“ כזו אמנם צריך לקרוע.  אבל מה לעשות עם האמת?

מזייפים אותה!

וכרוז יוצא לכל באי "עולם“: שמעו והתנודדו! פלוני „אינו רוצה בסבלנות.  את הזרים צריך אולי לשחוט, או לפחות, לגרשם, כבסדום ועמורה.  רעיון הסבלנות מעורר בו גועל נפש“ – –

ולמראה התמונה התמימה, איך סובב דוד („גבור“ הספור) בכפרים ובבתי נזירים, בשביל להזמין אל ה„סדר“ של ליל פסח חֶבר כהנים של כל הדתות הנוצריות, ואיך ישבו הכהנים בלילה ההוא „בבית איש יהודי“ ואכלו ושתו עמו באחוה וריעות, – למראה התמונה הזאת והטנדנציא הבולטת מתוכה, לא יכול המבקר להתאפק משחוק וקרא: „אשרי עין ראתה כל אלה! – אבל חבל, שלא הודיע לנו המחבר כמו כן, אם הכהן איגנטיוס (אחד מ„כהני הסדר“) קרא גם הוא את דוד וחבריו עם הרב לדעת[2] ישראל בטבריא אל בית הנזירים הפרנציסקני (מקום מגורו של הכהן) בליל פסח שלהם“.  ובזה רצה המבקר, כמובן, לרמז, שהמחבר, ברצותו לצייר כאן „אידיליא“ של „סבלנות“, מראה לנו רק צד אחד של המטבע – אותו הצד, שבשביל לראותו, לא היינו צריכים כלל לילך ל„אלטניילנד“ לאחר עשרים שנה, מפני שרואים אנו אותו פעמים רבות גם בגולה בזמן הזה: איך היהודי מחזר אחר הנוצרי ומעמיס עליו את חבתו היתרה, והנוצרי „סובל“ חבה זו ואינו מסרב.  אבל לא הראו לנו באידיליא זו את הצד השני: אם גם הנוצרי ב„אלטניילנד“ מחבב את היהודי במדה כזו, עד שירגיש צורך בחברת יהודים גם בשעה שהוא מסור כלו להתעוררות רגשותיו הדתיים וזכרונותיו הלאוּמיים, שאין לחברה זו כל חלק בהם.

מה אפשר להשיב על זה?

אם אי אפשר להשיב – אפשר לזייף.

ובכן מקבלת הערת המבקר צורה של עלילה מסותרת, כאילו הוא שואל, בחפצו לרמז על הסכנה שבמנהגי „אלטניילנד“: – „אם לא ילכו לבסוף גם יהודים לחג־פסחם של נוצרים“! – ומזיוף כזה עד לבדותא גמורה הרי אין הדרך רחוקה כל כך, לכן פוסעים עוד פסיעה אחת ומודיעים, כי „ברמזי־ערמה הנשנים הרבה פעמים“ משתדל המבקר לקבוע חשד בלב הקוראים, „שהסדרים והמצב באלטניילנד מוליכים באמת להמרת הדת“.  והיפלא הדבר, כי „עלילה שפלה“ כזו מעוררת חמה קדושה בלב ישרים שכמותם?

אלו היינו כבר ב„אלטניילנד“, אפשר היה להזמינם לדין ולדרוש מהם, שיַראו לפחות, אחד מאותם הרמזים „הנשנים הרבה פעמים“, ואם לא יוכלו להראות, יחזרו ויודיעו בפומבי, ש„העלילה השפלה“ כולה שלהם היא.  אבל עכשיו, שעדיין אנו ב„קרן זוית“, מי ידרוש מהם ומי יכריחם ליתן כבוד לאמת?

ובראשית דבריו הזכיר המבקר את השאלה, שנשאלה כבר פעמים רבות: הנה הציוניות המדינית מבקשת לפתור בהחלט „שאלת היהודים“ על ידי יסוד מדינה יהודית, בהיותה מאמינה, שכל זמן שאוכלסי ישראל מרובים בארצות נכריות והתחרותם עם האזרחים בכל ענפי החיים מורגשת לאלו ביותר, אי אפשר שתחדל השנאה לישראל עם כל תולדותיה.  ואם כן, הרי מן ההכרח, שבהוסד המדינה יעזבו רוב היהודים את מושבותיהם בזמן קצר וילכו למדינתם המונים המונים בבת אחת.  כי אם תתנהל ההתישבות לאט, כמנהגו של עולם, „הרי לא יתמעט על ידי זה מספר היהודים במקומות שמשם ביחוד הם צריכים לצאת, כי יותר ממספר היוצאים יתוסף עליהם שם בכל שנה בדרך הטבע“, ונמצאת ההתחרות, ועמה גם השנאה ו„שאלת היהודים“ במקומן עומדות.  ולפי זה יש רשות לשאול: „איך יעשה הפלא הזה“, שבהוסד המדינה ילכו מאות אלפי איש שנה שנה להתישב שם וימצאו תיכף מקור למחיתם? ויפה עשה איפוא הרצל, שנתן לנו ב„אלטניילנד“ תמונה שלמה ופרטית, איך הוא מצייר לו יציאת רוב העם מן הגולה והתישבותם בא"י במשך עשרים שנה.  כי באמת תנאי זה, קוצר הזמן, עיקר גדול הוא להציוניות המדינית, שרוצָה להחשב כפתרון מוחלט לשאלת היהודים.  ומפני זה חשב המבקר, כי ראוי הוא הציור של אופן התיסדות „אלטניילנד“ להתבונן היטב בכל פרטיו, כדי לראות, עד כמה מתאים הוא להאפשרות הטבעית.

ואם ההתבוננות מביאה לידי הכרה, שאין לציור זה שום יסוד במציאות – מה אשם המבקר?

הוא אשם בזה – שהעיז להתבונן, ועוד יותר בזה – שהביא אולי גם אחרים לידי התבוננות.

אבל מכיון שכבר נעשה מעשה, פונים עתה לצד אחר ומכחישים את הדבר מעיקרו.  הציוניות המדינית אינה תולה כלל שאלת היהודים בשאלת ההתחרות ופתרונה של האחת בבטולה של חברתה.  „זהו שקר מוחלט וגס“.  „מפי ציוניים לא יצא דבר כזה מעולם“.  הם אומרים אמנם, כי כשיושג הטשרטר תפתר שאלת היהודים, אבל לא מפני שאז יצא רוב העם לא"י ותבטל או תמעט התחרותו בשכניו. לא!  גם אז ישארו בגולה יהודים במספר רב, וההתחרות היתרה תוסיף איפוא להתקיים.  „ובכל זאת תפתר שאלת היהודים.  מפני שאז לא יהיה עוד שום יהודי מוכרח לסבול בשביל יהדותו.  כשיעמידו את היהודי בגולה בתנאים שיעשו לו את התחרותו בשכניו לדבר קשה ביותר או לדבר נמנע, תהיה אז הברירה בידו לשחרר עצמו מן התנאים האלה על ידי היציאה למדינת היהודים“.

ובטוחים הם, כנראה, כי את ה„יודענשטאאט“ כבר הספיקו הכל לשכוח, ואת „אלטניילנד“ עוד לא הספיקו לקרוא, וכה אין איש יודע – ומה גם באותה „קרן זוית“ – כי ב„יודענשטאאט“[3] אמר הרצל, שהאנטיסמיטיסמוס של זמננו מקורו העיקרי הוא בזה, שהיהודים נהיו בתוך הגֶטו לעם שכולו „מפלגה בינונית“ וכשהוציאו אותם מן הגֶטו, התחילו להתחרות באופן מבהיל“ במפלגה הבינונית הנוצרית.  ולדעתו זו נשאר הרצל נאמן גם עתה, ועל כן הוא אומר גם ב„אלטניילנד“[4]: כי חדלו רדיפות היהודים בארצות הגולה „מעת שההתחרות היהודית נתמעטה או בטלה לגמרי“ (כלומר, מעת שיצאו רוב היהודים ל„אלטניילנד“).  ולהלן עוד: „היהודי חדל להיות מתחרה כבד מנשוא, ועל ידי זה, כמובן, בטלה מעט מעט השנאה והקנאה האיקונומית.

זהו איפוא „השקר המוחלט והגס“.  אך נאה עוד ממנו הפתרון החדש, שהם נותנים עתה לשאלת היהודים.  „שום יהודי לא יהיה מוכרח עוד לסבול בשביל יהדותו“.  כי כשיעמידו אותו בתנאים בלתי נאותים למלחמת־קיומו, הרי תהיה „הברירה בידו“ לילך לא"י; כשיכריתו, למשל, ענפי הפרנסה של מאות אלפי יהודים ברומניא, לא יהיה שום אחד מהם מוכרח לסבול זאת, שהרי „הברירה בידו“ לילך לא"י; וכשיגבילו בארץ אחרת זכיותיהם של אלפי אלפים יהודים ויסגרו אותם ב„תחום“ צר לאכול איש בשר זרועו, לא יהיו אף הם מוכרחים לסבול זאת, שהרי כל אחד מהם „הברירה בידו“ לילך לא"י.  או בלשון אחרת: כל ישראל או רובם לא יוכלו אמנם לילך לא"י, אבל כל איש ישראל בפני עצמו תהיה הברירה בידו לילך לשם, וברירה זו, שביד כל אחד לעצמו, פתרון מספיק הוא לשאלת היהודים, אע"פ שתוצאת כל הברירות האישיות, בהצטרפן יחד, היא – שהעם ברובו אין הברירה בידו ומוכרח הוא להשאר בגלותו ולסבול, כבתחלה.

ובפלפול כזה, שאף ברק של „פרדוכס“ אין בו, רוצים לבלבל דעת יהודים, שהפלפול הוא אומנותם מעולם!

וסוף דבר – מכריזים ומודיעים להציוניים שב„קרן זוית“, אשר בודאי רוצים הם להיות „ציוניים טובים“, אלא שדעתם קצרה להבין מה שלפניהם, – כי אדם שחטא ואשם כל כך, לא ציוני הוא, כי אם… „רב שונא־ציון“ בלי "חלוקא דרבנן“, ורק בערמה ומרמה התגנב אדם זה ובא בקהל הציוניים.  וממילא מובן, כי הרוצים להיות „ציוניים טובים“, מכיון שגלו להם סוד זה, חייבים להזהר מעתה ולקיים „ובערת הרע מקרבך“.

מי מלל לי, כי לאחר שיעברו עלי רוב שנותי, אהיה מוסמך לרבנות מאת „מוסמכים“ כמו אלה!

אבל עד שיעסקו בסמיכות רבנים, ראוי היה להם יותר לעסוק בתולדות הציוניות וספרותה, ואז היו יודעים, כי „הציוניים מן השעה הראשונה“, אלה שסוף האידיאל שלהם הוא „אלטניילנד“, אינם צריכים כלל להוציאני עתה מתוך קהלם, לפי שמעולם לא נדחקתי לבוא בקהלם וכבר „מן השעה הראשונה“ הכרזתי עלי בעצמי, שאין חלקי עמהם, ואם בכל זאת חושב אני את עצמי – וגם אחרים יחשבוני – לאחד מנושאי דגל ציון, אין זה אלא במובן אותה הציוניות שנולדה ונתפתחה במזרח זמן רב לפני „השעה הראשונה“, בעת שהמהיגים החדשים וכל סיעתם עוד ישנו שנתם המתוקה וראו בחלומם „פתרון שאלת היהודים“ באופן אחר לגמרי[5].

 

מאמר זה נדפס ראשונה במכה"ע „הזמן“ גליון 22 (ט' ניסן תרס"ג) ואח"כ בה„שלח„ כרך י"א חוב'  ד'.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] עי' פרק שלפני זה.

[2] צ"ל לעדת [ח"ל].

[3] ע' 25.

[4] ע' 199 וע' 202.

[5] [במהדורא הראשונה שנדפסה בכה"ע, באו פה עוד איזו דברים נגד טענותיהם של סופרים עברים אחדים, שיצאו גם הם לתבוע ממני עלבונה של „אלטניילנד“.  אך הדברים ההם, שצריכים היו להאמר בשעתם, עתה כבר עבר זמנם, וע"כ השמטתי אותם כאן.]