_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

על פרשת דרכים

הקדמה להוצאה החדשה

אחד העם

לתוכן הענינים

הקובץ הזה בכל ארבעת חלקיו יוצא עתה מחדש. סימן הוא שעדיין מורגש צורך בו גם עכשיו, אם כי מהרבה צדדים כבר נשתנו תנאי החיים וצרכיהם מעת שנכתבו המאמרים הכלולים בו, והרבה מן השאלות שהעסיקו אותי ואת בני דורי לפנים כבר עברו ובטלו מן העולם. לא פללתי שאזכה לכך לעת זקנתי, ומה גם עתה, ששאלתנו הלאומית בכלל ושאלת התחיה בארץ ישׂראל בפרט – שאלות אשר להן ולכל המתיחס להן מוקדש הקובץ הזה – קבּלו, לרגל המלחמה ותוצאותיה, צורה אחרת לגמרי, צורה שאיש מאתנו לא ראה ולא יכול לראות כי קרוב זמנה כל־כך. עכשיו אמנם שומעים אנו לפרקים קול ענוֹת גבורה ותרועת־נצחון, לאמור: 'אכן עתה הכּל חייבים להודות, כי היו "נביאים" בתוכנו, אשר צפו מראש את הבאות וידעו כי קרובות הן, וצפיתם זו הביאתם לכַון מעשׂיהם לאותו היום הגדול הקרוב לבוא'. אבל תמה אני אם קריאות כאלה יכולות לעשׂות רושם. כולנו עדים איך בא חורבן העולם לפתע פתאום, ולא קם 'נביא', לא בישׂראל ולא בעמים, אשר ראה באמת את האסון עומד מאחרי כתלנו והכין עצמו לקבל פניו בבואו, בכַונוֹ את מעשׂיו מראש למצב החדש.

איך שהוא ואני מרגיש בכל לבי, כי בצאת הקובץ בשעה כזו, צריך הייתי לתת בראשיתו איזו דברים אשר ירמזו, לפחות, באופן כללי, במה נשתנו ובמה לא נשתנו השקפותי על השאלות שעסקתי בהן כל ימי, – אחר שהסער הנורא עקר משורש הרבה 'אמתּיוֹת' ישנות והכריח כל בעל דעה לבקר שוב את תוכן עולמו הפנימי, את יחוסו לעצמו, לעמו ולחיי האדם והחברה בכלל. אבל מזלי גרם ( ועוד יותר גרם אותו הסער עצמו ), שדוקא בעת הזאת חליתי מחלה ממושכה, השוללת ממני זה־כמה את היכולת להתבונן בעין פקוחה על כל הנעשׂה מסביב ולהטות אוזן קשבת לכל 'האמרות' המתהלכות עתה בעולם בכלל ובעולמנו בפרט; ואין צריך לאמור שאין בכוחי לאסוף ולעבּד את החומר הדרוש ולתתו לפני הקוראים בצורה ספרותית הגונה. אפשר שבמצב כזה יפה היתה לי השתיקה, ומה גם שבחרתי בשתיקה זה זמן רב גם מטעמים אחרים. אבל מודה אני, שקשה עלי מאד לעמוד מרחוק ולראות את קובצי, תמצית עבודת חיי, יוצא שוב אל הקהל, אחר שזה כבר כלה מן השוק, – ואני לא אלַונו על דרכו, לפחות, בדברים מעטים – דברים שאין בהם אמנם כדי לבאר השקפותי על כל שאלותינו בהוה, אבל מראים הם, בכל זאת, לאן עדיין פונות מחשבותי בעיקרן ואיזו 'שאלה' רוצה הייתי שיעזור קובץ זה לפתור כהלכה.

כששבתי מארץ ישׂראל בשנת תרע"ב ואמרתי מה שאמרתי במאמרי 'סך הכל' ועוררתי עלי בזה חֵמה עזה מצדדים שונים, – כתבתי אז דברים אחדים לביאור הענין, בתור 'מלואים' למאמר הנזכר, ורוצה אני להזכיר פה לקוראים איזו מן הדברים ההם, לפי שנראים לי דברים בעתּם. ואלו הם:

'בין כל מטרה והמעשׂים הנעשׂים לשם השׂגתה צריך שיִמצא איזה קשר טבעי, קשר של סבּה ומסוּבּב; צריך שנדע להשיב על השאלה: "איך תושׂג מטרה זו על ידי מעשׂים אלו?" וכל זמן שאין קשר כזה במציאות ואין מה להשיב על אותה השאלה זולתי דברים סתמיים בלבד: "אולי... מי יודע... הזמנים משתנים"... כל זמן שנמצא הדבר במצב כזה, יש כאן אמנם תקוות חביבות, אידיאל לאחרית הימים, אבל אין כאן מטרה מעשׂית שתוכל לשמש בסיס לשיטה של עבודה. כי כל שיטה של עבודה מיוסדת בהכרח על ציור ברור ( שׂכלי או דמיוני ) משלשלת הסבּות והמסוּבּבים, המקשרת את הפעולות השונות זו לזו ואת כולן יחד אל המטרה... שמא תאמר: מי יגיד את הבאות? הרי אפשר שיקרו דברים בלתי נראים מראש ויתנו פנים חדשות למציאות? כן, אפשר. אבל אין אפשר שכזה נעשׂה בסיס לשיטה של עבודה, ואין כאן עוד מטרה למעשׂים שבהוה, אלא חזון לב לעתיד לבוא' [1]

וכשנתים אחר שנכתבו ונתפרסמו הדברים הנזכרים החלה המלחמה העולמית והביאה למה שהביאה, כלומר 'קרו דברים בלתי נראים מראש ונתנו פנים חדשות למציאוּת'. גם חיינו אנו נאחזו בסבך מאורעות העולם וגם המציאוּת שלנו קבּלה פנים חדשות לרגלם. והרבה יש מה להגיד, וגם כבר הוגד, על טיבם של הפנים החדשות האלה, כן לחיוב וכן לשלילה, כן בגולה וכן בארץ ישׂראל. ואולם, כאמור למעלה, אין בכוחי עתה להקיף את הענין מכל צדדיו ואין רצוני אלא להגיד מצדי איזו דברים על אחד מראשי 'הקַוים' באותן 'הפנים החדשות' שקבּלה 'מציאותנו': על התרחבות אופקי העבודה בא"י על ידי הדיקלַרַציא הידועה של הממשלה הבריטית, שנתאשרה לפני זמן מועט ע"י המועצה העליונה של אספת השלום ויצאה מכלל הבטחה של ממשלה אחת לכלל התחיבות 'אינטרנַציונַלית'. הדיקלרציא הזאת נתנה 'בסיס חדש לשיטה של עבודה', התוותה את 'המטרה למעשׂים שבהוה', מעשׂים גדולים ורחבי־אופק, אשר לפני זה היו רק נושׂאים לדרשות ומאמרים על דבר העתיד, בלי שום בסיס ריאלי בהוה. אבל יחד עם זה בראה הדיקלרציא כנפים חדשות לדמיונם של אלה שהורגלו גם לפני זה לבנות עולמם באויר, מבלי התחשב עם תנאי המציאות שבארץ מתחת. וזו היא, כמדומה לי, אחת הסבּות שהקובץ הזה עדיין רבים דורשיו, אם כי הרבה מתּכנוֹ אינו מתאים עוד למציאות של עכשיו. לא התוכן הוא העיקר כאן, אלא אותה השיטה שעל פיה השתדלתי לדון על השאלות שעמדו על הפרק בזמנים שונים, כלומר לפסוֹק הלכה לא על יסוד אותו 'מי יודע?' המקופל בערפלי העתיד, אלא על יסוד המציאוּת השולטת בהוה, או שתנאי החיים בהוה כבר נותנים סימנים לביאתה הקרובה. והשיטה הזאת עדיין יש צורך לשננה גם עכשיו. ה'נס' שקרה פעם אחת, שמַה שהיה רחוק מן המציאות לפני זמן קצר נעשׂה עכשיו במדה ידועה לחלק ממנה, הוא שגרם לכך, שהללו שחכּו תמיד לנסים חושבים עצמם עתה למנצחים ודורשים בחזקה להמשיך שיטתם גם להבא ולעשׂות הכל על פי המשפט המעוקל, שאם קרה דבר כזה פעם אחת בתנאים יוצאים מן הכלל, אפשר שיִקרה דוגמתו גם להבא, ונוכל איפה לבנות עולמנו לפי חפצנו, מבלי להתחשב עם המציאות בהוה, ולסמוך על הישנוֹת הנס כשנצטרך לו. המשל היהודי אומר: 'שגיאה שהצליחה לא חדלה מהיות שגיאה'. גם שיטת־עבודה המתרחקת מן המציאות, בסמכה על מקרה יוצא מן הכלל, שאפשר שיבוא וישנה את המציאות לטובתה, – שיטה מוטעית היא אף אם הצליחה פעם אחת. ואם מוסיפה להכניס בחשבון את היסוד המקרי הזה, שלעתים רחוקות יש שהוא מתערב במהלך החיים, ולעשׂות מעשׂה בהסכם לכך, – סופה מפּלה, למרות הצלחתה הקודמת.

עדיין לא נתפרסמו כל פרטי מהלך 'השׂיחות' הדיפלומטיות בלונדון שהביאו לפרסום הדיקלרציא. אבל 'סוד' אחד הגיעה השעה לגלוֹת, לפי שידיעתו תקל על הקוראים להבין פירושה של הדקלרציא לאמתּוֹ.

'לעזור לבנין בית לאומי לעם היהודי בארץ ישׂראל' [2] – זהו נוסח ההבטחה שנתנה לנו הממשלה הבריטית. אבל לא זה הוא הנוסח שהציעו לפניה העומדים מצד הציוניים. הם רצו שיאָמר: 'לעזור לבנינה של ארץ ישׂראל מחדש, בתור הבית הלאומי של העם היהודי' [3]. וכשהגיעה השעה המוצלחת, שנכתבה ונחתמה הדיקלרציא בידי הממשלה, נמצא כתוב בה, במקום זה האחרון, הנוסח המובא למעלה. כלומר, נמחק הרמז על שאנו באים לבנות מחדש את ביתנו הלאומי הישן ('re' ), ועם זה, תחת המלים: 'לבנינה של א"י בתור הבית הלאומי', נאמר: 'בנין בית לאומי בארץ ישׂראל'. המבינים הבינו מיד שיש דברים בגו, אבל אחדים חשבו, שאין כאן אלא שנוי סגנון בלי כוָנה מיוחדת. ולפיכך נסו פעמים אחדות אחרי כן, כשהיתה להם הזדמנות לכך במו"מ עם הממשלה, להעתיק את ההבטחה בנוסח שלהם, כאלו לא נשתנה במאומה. אבל בכל פעם שעשׂו כן מצאו בתשובת הממשלה הכפלת הנוסח שבגוף הדיקלרציא. ללמדך שאין כאן מליצה בעלמא שאפשר לנַסחה כך או כך, אלא שההבטחה מוגבלת באמת רק בפוֹרמוּלא זו, עד כאן ולא יותר.

ותמה אני אם צריך להרבות דברים בשביל להסביר את ההבדל שבין שני הנוסחאות. אִלוּ קבּלה הממשלה הבריטית את הנוסח שהוצע לפניה: שתבּנה ארץ ישׂראל שוב בתור הבית הלאומי של העם היהודי, היתה ההבטחה יכולה להתפרש שהארץ, כמו שהיא נושבת עתה, נמסרת שוב לעם היהודי על יסוד זכותו ההיסטורית; הוא יבנה הריסותיה והוא עתיד למשול בה ולסדר כל עניניה לפי רוחו, מבלי להשגיח ברצונם או מיאונם של התושבים בהוה. לפי שבנין זה אינו אלא חדוּש זכות היהודים הישנה, המבטלת זכות התושבים של עכשיו, שבּנו ביתם הלאומי שלא בצדק על ארץ לא להם. אבל הממשלה הבריטית, כמו שהגידה מפורש באותה דיקלרציא עצמה, לא רצתה להבטיח דבר שיזיק לתושבי ארץ ישׂראל של עכשיו. ועל כן שנתה את הפורמולא הציונית ונתנה לה צורה יותר מצומצמת. כנראה, חושבת הממשלה, כי עם הבא רק בשם הכוח המוסרי של זכות היסטורית לבנות ביתו הלאומי בארץ הנושבת עתה על ידי אחרים, ואין חַיל עצום ולא צי אדיר עומד מאחריו 'להוכיח צדקתו', – עם כזה אין לו אלא מה שזכותו נותנת לו באמת ובצדק, ולא מה שכובשי־עולם נוטלים לעצמם בכוח הזרוע וממציאים להם 'זכויות' שונות לחפּות על מעשׂיהם. וזכות היסטורית של עם ביחס לארץ נושבת על ידי אחרים אין פירושה אלא זה: זכות לשוב ולהתישב בארץ אבותיו, לעבדה ולפתח כוחותיה באין מפריע. ואם התושבים מתאוננים, כי באו זרים למוץ לשד הארץ ויושביה, באה הזכות וסותמת את פיהם: לא, בארץ הזאת לא זרים הם הללו, כי אם בני בניהם של בעלי הארץ לפנים, ומיד כשהם שבים ומתישבים עליה, הרי זה כאלו נולדו בה. ולא רק המתישבים בתור אזרחים פרטיים, כי אם גם הקבוץ כולו, בתור עם, מכיון שחזר והכניס לארץ זו חלק מכוחותיו הלאומיים – אנשים, נכסים, מוסדים קולטוריים וכו' – הרי זה שוב ביתו הלאומי, ויש לו הזכות להגדיל ולשכלל את ביתו זה עד מקום שידו מגעת. ואולם זכותו זו ההיסטורית אינה מבטלת זכותם של שאר תושבי הארץ, הבאים בשם הזכות הריאלית של הישיבה והעבודה בארץ מדורי דורות. גם הם הארץ הזאת היא ביתם הלאומי בהוה ורשות להם לפַתח גם הם את כוחותיהם הלאומיים כפי מדת יכלתם. המצב הזה עושׂה איפוא את ארץ ישׂראל למקום משותף לעמים שונים, המשתדלים לבנות שם כל אחד את ביתו הלאומי. ובמצב כזה אי אפשר עוד שה'בית הלאומי' של אחד מהם יהיה שלם ומקיף כל הכלול במושׂג הזה. כשאתה בונה ביתך לא בשׂדה ריק מאדם, אלא במקום שיש בו עוד בתים ותושבים אחרים, הרי אתה השליט היחידי רק עד שער ביתך. שם, מבפנים, יכול אתה לסדר חפציך כנפשך, אבל מן השער ולחוּץ כל תושבי המקום שותפים הם, וההנהגה הכללית צריכה להקבע בהסכם לתועלת כולם. גם 'בתים לאומיים' של עמים שונים בארץ אחת אינם יכולים לדרוש אלא חופש לאומי לכל אחד מהם בעניניו הפנימיים, והנהגת עניני הארץ המשותפים לכולם – על ידי כל 'בעלי הבתים' יחדו, אם היחס שביניהם ומצבם הקולטורי מכשירם לכך או, אם עוד חסר תנאי זה, – על ידי אפיטרופוס מן החוץ, שישגיח שלא יקופחו זכויותיו של איזה מהם.

כשהבטיחה איפוא הממשלה הבריטית שתעזור לבנות בארץ ישראל בית לאומי לעם היהודים, ולא – כמו שהוצע לפניה:– שתעזור לשוב ולבנות א"י בתור ביתו הלאומי של עם היהודים, – הנה היתה כוָנת ההבטחה כפולה: א) הכרת הזכות ההיסטורית של עם היהודים לבנות לו בית לאומי בארץ ישׂראל, והממשלה הבריטית מבטיחה לעזור לו בזה. ב) שלילת כוחה של הזכות הזאת לבטל זכותם של התושבים בהוה ולעשׂות את העם היהודי שׂורר לבדו בארץ. ביתו הלאומי של העם היהודי צריך להבּנות מן החומר החפשי שעדיין יש למצוא בארץ עצמה ומזה שיכניסו היהודים עמהם מן החוץ או שיבראו בעבודתם, מבלי להרוס עם זה ביתם הלאומי של שאר התושבים. ובהיות שני הבתים נוגעים זה בזה ואי אפשר ביניהם בלי סכסוכים וניגוד אינטרסים, ביחוד בתקופה ראשונה של בנין הבית הלאומי היהודי, שעדיין לא הונחו גם אבני־יסודו באופן הדרוש, – הנה בהכרח תדרוש ההבטחה, אם כי לא נאמר זה מפורש, שיתמנה אפיטרופוס על שני הבתים – כלומר על הארץ כולה – להשגיח על הדבר, שבעל הזכות ההיסטורית, מבלי להזיק לתושבי הארץ בעניניהם הפנימיים, לא יפגוש גם הוא מכשולים על דרך בנינו מצד שכנו, החזק ממנו לע"ע. וברבות הימים, כשיגיע גם הבית הלאומי החדש עד תקרתו ויוכל להשען גם הוא, לא פחות משכנו, על הזכות של ישיבה ועבודה בהמונים מרובים, אז אפשר יהיה לעורר את השאלה, אם לא הגיעה העת למסור הנהגת הארץ ל'בעלי הבתים' עצמם, שיתנו יד זה לזה וינהלו עניניהם המשותפים ביושר ובצדק, בהסכם לצרכיו של כל אחד מהם וערך עבודתו לתחית הארץ והתפתחותה.

זה, ולא יותר, הוא, כמדומה לי, מה שאפשר היה למצוא בדיקלרציא הבריטית, וזה ולא יותר צריכים היו המנהיגים והסופרים להגיד אל העם, כדי שלא יראה בדמיונו יותר ממה שיש במציאות ויבוא אחרי כן לידי יאוש והעדר אמונה בכל הדבר.

אבל הלא כולנו יודעים, איך נתפרשה הדיקלרציא בעת פרסומה, וכמה מן הגוזמא וההפלגה השתדלו להכניס בה רבים מן העסקנים והסופרים מאז ועד עתה. והעם היהודי שמע והאמין, כי אמנם קץ הגלות הנה זה בא ועוד מעט וארץ ישׂראל תהיה 'מדינת היהודים'. גם העם הערבי, שמראשית הישוב בא"י ראינו אותו תמיד כאלו אינו, גם הוא שמע והאמין, כי באים היהודים לנשלו מעל אדמתו ולעשׂות בו כרצונם. כל זה הביא בהכרח לידי סכסוכים והתמרמרות משני הצדדים וגרם במדה מרובה לאותו המצב שנתגלה בכל כיעורו ע"י המאורעות בירושלים בימי הפסח שעבר.[4] מן המאורעות האלה, ביחד עם מאורעות אחרים שקדמו להם, יכולים היינו ללמוד, כמה רחוקה הדרך מהבטחה שבכתב עד להתגשמותה במעשׂה, וכמה מכשולים, שלא בנקל אפשר יהיה להסירם, עוד מונחים על דרכנו. אבל, כנראה, לא למדנו כלום, ואך ימים מועטים אחר המאורעות בירושלים, כשנתאשרה ההבטחה הבריטית בסאן־רימו, התחלנו עוד הפעם לתקוע 'בשופרו של משיח' ולהכריז על 'הגאולה' וכו'. האישור ההוא, כמו שאמרתי למעלה, הרים את ההבטחה למדרגת התחַיבוּת אינטרנַציוֹנַלית, ומצד זה אין ספק שערכּוֹ רב מאד. אבל בעצמו של דבר לא נוסף כלום, ונוסח ההבטחה הישנה נשאר כשהיה, בלי שום שנוי. פירושו האמתּי של נוסח זה כבר ראינו למעלה, אבל מפאת קצורו וסתמיותו הוא מניח מקום לאלה שרוצים בכך – כמו שהראה הנסיון בא"י –לצמצם כוָנתו הרבה יותר, כמעט עד לאפס. הכל תלוי איפוא ברצונו הטוב של 'האפיטרופוס', אשר עליו הוטלה החובה בסאן־רימו להוציא את הדבר אל הפועל. ואִלו היינו שׂמים לב אל המציאות כמו שהיא, היינו עוצרים בעד רגשותינו וממתינים עוד מעט עד שנראה איך מתפרש הכתב במעשׂה...

הארכתי אולי יותר מדי בענין זה, בהיותו היסוד לכל השאר. אבל באמת עומדות לפנינו עתה עוד שאלות קשות, פנימיות, המבקשות פתרונים בלי איחור, והפתרונים שאנו שומעים מעת לעת רחוקים מן המציאות כרחוק שמים מארץ. והן לא יארכו הימים, וההצעות הדמיוניות, היפות כל־כך, יצטרכו לפַנות מקומן לעצם העבודה, ועלינו יהיה להראות בפועל, עד היכן מגיע כוחנו החמרי והמוסרי לבנות את הבית הלאומי שהורשה לנו לבנות בארץ ישׂראל...

ובשעה גדולה וקשה כזו עומד אני לפני הקוראים – אולי בפעם האחרונה – על מפתן הקובץ הזה וחוזר שוב על אזהרתי הישנה שרוב מאמרי הקובץ אינם אלא פירוש לה:

אל תדחקו את הקץ כל זמן שלא נבראו תנאי המציאות שבלעדיהם אי אפשר לו לבוא, ואל תקטן בעיניכם העבודה האפשרית בכל עת, בהסכם לתנאי המציאות, אף אם לא תביא את המשיח היום או מחר...

אחד העם

לונדון, ד' סיון תר"פ.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  על פרשת דרכים IV, 'הוספה למאמר הקודם' ( 'סך הכל' ).

[1]  באנגלית : The establishment in Palestine of a national Home for the Jewish people

[1]  באנגלית : The re-establishment of Palestine as the national home of the Jewish people

[1]  ירשוני נא הקוראים להזכירם, כי עוד לפני תשע ועשׂרים שנה, בשובי ממסעי הראשון לא"י, העירותי על הטעות הגסה שנשתרשה בתוכנו, בנוגע אל הערבים תושבי א"י, בחשבנו אותם ל'פראי מדבר', 'שאינם רואים ואינם מבינים את הנעשׂה מסביב להם', בעוד שבאמת 'רואים ומבינים הערבים, וביחוד יושבי הערים, את מעשׂינו וחפצינו בארץ, אבל הם מחשים ועושׂים עצמם כלא יודעים, לפי שאינם רואים במעשׂינו עתה שום סכנה לעתידותיהם... ואולם אם תבוא עת אשר חיי עמנו בא"י יתפתחו כל כך עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו'. ( 'אמת מארץ ישׂראל', על פרשת דרכים I, סה–סו ).