_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ד"ר פינסקר ומחברתו*
מכתב גלוי לאחַי ברוח

מאת אחד העם

לתוכן הענינים

 

Weit, sehr weit entfernt ist der Hafen den wir mit der Seele suchen. Dem tausendjährigen Wanderer jedoch darf kein noch so weiter Weg zu lang sein.                   Autoemancipation !

 

בשעה שקוראים אַתם את מכתבי זה כבר ידעתם, כי פינסקר איננו עוד, וכבר שמעתם גם את האנחות הארוכות, שהתפרצו מלבות כל חובבי־ציון, מקרוב ומרחוק, לשמַע האסון החדש הזה. ומה יפּלא ? גם בימי גדוּלה וגבורה יִבכּו ויספּדו אנשי חַיִל על שׂר צבא אהוּב שמת, ואף כי בעת צרה ומבוּכה כהעת הזאת לחו"צ ; עת אשר מחוץ ירדוף אויב, ירדפו מקרים רבים ורעים שחוּבּרו יחדו, ירדפו תלמידי שמעי בן גרא, שזה דרכם תמיד לרדוף נרדף ולהתאבּק בעפר רגלי מי שהשעה משׂחקת לו, – ובבית... אך מה אספר לכם ולא תדעו ? הלא גם אתם 'בבית' ועיניכם רואות. –

ואולם, אם גם ירגישו כל חו"צ, כי אבֵדה גדולה אָבדה להם במוֹת פינסקר, הנה לא כולם יכירו את תכוּנת האבדה הזאת כמו שהיא, את היחס האמתּי בין המנוח ז"ל ובין 'חבת־ציון'. רוב חו"צ ידעוהו רק בתור 'איש מעשׂה', העומד על גביהם ומנצח על אספת הפרוטות, העמדת 'הקערות' וסדור 'התמיכה', ורק מעטים מאד ידעו גם את נפשו הפנימית על פי מַחבּרתו הנפלאה. אלה האחרונים לבדם יודעים, כי בעצם וראשונה היה פ' רק 'לאומי', חובב עמו, ומתוך חבתו זו נולד בו רעיון ה'אבטוֹאֵימַנציפּציא', מתּחלה בלי כל יחס לארץ ישׂראל, ורק אחרי כן, כאשר האמין לראות באגודות חובבי־ציון הצעד הראשון להתגשמות רעיונו זה, התחבר גם הוא אליהם. לוֹ, לאיש שחוּנַך מנעוריו על ברכי הספרוּת האירופית, זרה היתה האהבה העמוקה לארץ אבותינו, אהבה שאינה תלויה בדבר, אשר אנחנו, חניכי המקרא והתלמוד, מרגישים בלבנו מראשית ילדותנו. הוא ידע רק את 'הארץ הקדושה', הקדושה לא קדוּשה לאומית, כי אם דתית בלבד, ועל כן – לא קדושה לעתיד לבוא, כי אם לשעתה בלבד. 'לא לארץ־קדשנו עלינו לשׂאת נפשנו עתה – אלה דבריו במחברתו – כי אם לארצנו. רק כברת ארץ גדולה דרושה לנו, אשר לנו תהיה ואדונים זרים לא יוכלו לגרשנו מעליה. שמה נביא אתנו את קדשי קדשינו, אשר הצלנו מתוך הפכת ארץ מולדתנו מקדם : את רעיון האלהות וכתבי הקדש. כי אך הם הלא המה אשר קדשו גם את הארץ ההיא, לא ירושלים או הירדן. אולי אמנם תוכל ארץ־קדשנו להיות גם לארצנו, ואז – מה טוב ! אבל קודם כל צריך לברר היטב – וזה לבד נכבד לנו לדעת – איזו ארץ תוכשר להיות מקלט בטוח לנדחי ישׂראל' (ע' 22, 23).

רק בזאת נבדל איפוא פ', בנוגע לא"י, מיתר חכמי עמנו אשר כגילו, במה שלא הבדילה לרעה מכל הארצות. ולוּ מצאה אז הצעתו אזנים קשובות בין אחינו שבמערב, אשר למענם ובשׂפתם נכתבה, והיו שולחים 'אֶקספּדיציא' לבקש 'מקלט בטוח', היה הוא מוצא איפוא לנכון לחקור גם את א"י, אולי תצלח, 'ואז – מה טוב !' – אבל אנחנו הלא נדע, כי אקספּדיציא כזו היתה בוחרת בודאי באחת הארצות אשר באמריקא או באוסטרליא או אולי באפריקא, רק לא בארץ ישׂראל, – ואז היה גם הוא מקדיש שארית ימיו לא לישוב א"י, כי אם לישוב הארץ הנבחרת ההיא, ושמו וזכרו היה נשאר אמנם לברכה כאחד מבני עמו הנאמנים, אך לא כאחד מראשי חובבי ציון.

אבל דבריו לא מצאו אזנים קשובות במערב. ואין להתפלא על זה כלל, אדרבא, עליו יש להתפלא : איך יכול גם לקווֹת, כי תשׂיג מַחבּרתו את מטרתה, בעוד שהוא עצמו ראה והראה אבן נגף גדולה על דרכה, מבלי הראות עם זה גם את האמצעים להסרתה.

הנה עיקר רעיונו במחברתו הוא זה : הוא מתאמץ להרוס בלב אחינו המערביים את בטחונם ב'אֵימַנציפציא' ותקוָתם להתפשטותה בכל הארצות על ידי התפּתחות הדעות ההוּמניות, בהראותו לדעת, כי השׂנאה לישׂראל מקורה ברגש טבעי עמוק, כי מחלת־הנפש היא, העוברת בירושה מאבות לבנים (ע' 5), בעוד אשר האימנציפציא היא רק ילידת השׂכל וההגיון, ולעולם לא נוכל לראות בה תולדה מוכרחת היוצאת מאליה, בלי אמצעי, מתוך רגש הצדק אשר בלב העמים (ע' 9). כי על כן לא אימנציפּציא, כי אם אבטואימנציפּציא היא ישועתנו היחידה ולה אנו חייבים להקדיש כל כוחנו, מבלי לסגת אחור מפני אורך הדרך וסכנתה, אחר שדרך אחרת אין לפנינו. וכדי לגשת אל העבודה הגדולה, צריך – וזהו הצעד הראשון הקשה ביותר – שיחליטו בלבם כל טובי בני עמנו להתיצב בפעם אחת על הדרך הזאת ולבלי עזבה עוד עד הגיענו אל אחרית חפצנו, או, בלשונו, דרושה לנו 'ההחלטה הלאומית' (דער נאציאָנאלע ענטשלוסס – ע' 23). וזאת היא איפוא מטרת המַחבּרת : להביאנו לידי החלטה זו, בהביאה אותנו לידי הכרת נחיצותה.

אבל פה הלא מוכרח היה מחַבּרה לשאול את עצמו : אם רק מפני זה אין תקוה לעמנו מן האימנציפּציא הבנויה על הדעות ההומניות, מפני שכל שיטה בחיים הבנויה רק על השׂכל, ולא ברגש יסודתה, רפת־כוח היא ולא תוכל לנצח 'מחלת־הנפש' המתנגדת לה, – אם כן הלא לשוא יעמול גם הוא לעורר את עמנו, על ידי ההכרה השלילית הזאת, לשיטת־חיים חדשה, אחרי כי גם היא, הכרה זו, 'רק ילידת השׂכל וההגיון' היא, וההחלטה הלאומית אשר תצא ממנה, אף אם תצא, לא תהיה איפוא 'תולדה מוכרחת מתוך הרגש' ; בעוד אשר האינדיפירינטיסמוס הלאומי, האוֹכל אותנו בכל פה זה דורות רבים, הוא 'מחלת הנפש העוברת בירושה מאבות לבנים' ; ומה יתרון איפוא לרעיון האבטואימנציפציא על תקות האימנציפציא, אם גם שתיהן אין להן יסוד בלב, וכל ההבדל שביניהן הוא רק מה שלזו יחסר היסוד בלב אחרים ולזו יחסר בלבנו אנחנו, שגם כן לא בידנו הוא ? –

ובאמת ראה פ' שאלה זו, אך לא נתן לה תמונה מוגבלת כזו ולא עסק בה בפרטות, לפי שלא יכול למצוא לה תשובה נכונה. באמונתו הגדולה בישרת הצעתו, האמין גם בכוח דבריו, כי רב יהיה להוליד את ההחלטה הלאומית. אם החלטה שׂכלית כזאת תוכל להתקים הרבה ולשוב ולהוליד מצדה מעשׂים גדולים ונכבדים ? הוא חפץ להאמין גם בזאת – והאמין.

'הרגש הלאומי ! מאין נקחהו ? – יקרא במר נפשו – הלא זה הוא אסוננו הגדול, כי לא עם אנחנו, כי רק יהודים אנחנו' (ע' 12). והנה הוא הולך ומבאר את הסבּות אשר המיתו בנו את הרגש הזה ומוסיף גם דברי תוכחה ומוּסר היורדים חדרי בטן. אבל השאלה לא זזה ממקומה : מאין נקח עתה את הרגש אשר אבד לנו, אם כה או כה, ואשר בלעדיו אין יסוד להצעתו ? – הוא מתנחם אמנם, כי עתה נשתנה מעט מצב הדבר לטובה. היציאה המבוהלה לא"י, אף כי לא הצליחה, תוכל בכל זאת להיות לאות על האינסטינקט הנכון בלב העם, אשר הכיר, כי דרוש לו בית נאמן (ע' 17). ומצד אחר, הנה האידיאות הגדולות של המאה הי"ח והי"ט עשׂו רושם גם בעמנו. גם אנחנו נרגיש עתה את 'אנושיותנו' ואין אנו עוד יהודים בלבד, אלא גם בני אדם, ובהיותנו בני אדם, נחפוץ לחיות ולהיות לעם, ככל יתר בני האדם (ע' 24). – אבל הנחמות האלה אינן מספיקות כלל. האינסטינקט בלב המון העם המבקש לחם, מלבד שמציאותו עודנה מוטלת בספק גדול, הנה אף אם ישנוֹ, יסוד חלש הוא מאד לבנין גדול כזה. בעבודה כזאת צריך שישתתפו כל טובי העם, צריך שיתעורר חפץ אמתּי לעשׂותה בלב אלו היודעים גם איך לעשׂוֹתה, מבלו שילכו בעינים עצומות אל אשר ישׂאם האינסטינקט. ואלה טובי העם, 'בני הקולטורא החדשה' (ע' 29), אשר באו אל קרבּם האידיאות של המאה הי"ח והי"ט, – הם, אם אף ירגישו את אנושיותם, עוד רב הדרך מזה עד הרגשת לאומיותם העברית : בני אדם הנה הנם, אך לא בני עמם. ואם גם יוֹדוּ בצדקת המשפט ההגיוני הזה של המחבּר : כי בהיותנו בני אדם, עלינו לחפוץ להיות לעם ככל יתר בני האדם, – הנה יגיעו בזה רק להכיר נחיצות הדבר, אך לא להרגישו, והתולדה אשר תצא מזה תהיה איפוא גם אז 'רק ילידת השׂכל וההגיון', לא 'תולדה מוכרחת מתוך הרגש'. עלינו לחפוץ ! – כך מצַוה ההגיון ; אבל מה נעשׂה אם בכל זאת לא נחפוץ, כלומר, לא נרגיש חפץ כזה ? או עוד יותר – מה נעשׂה אם חפַצים אחרים, החיים באמת בלבנו, מתנגדים לחפץ כזה ומביאים אותנו לעַוֵת גם את משפטי ההגיון, כדי להוכיח שאין עלינו לחפוץ כלל, שאין לנו גם רשות לחפוץ כלל ?

וזה הוא מה שקרה באמת אחר צאת המַחבּרת לאור. 'בני הקולטורא החדשה' לא נבהלו מפני זעם לשונה ומופתי־הגיונה, ואדרבא, גם הם לא חדלו מאז ועד היום להוכיח במופתים ברורים בעיניהם, שאין לנו חפץ כלל בדברים כאלה, וכי כל רעיון האבטואימנציפציא הוא לא רק חלום הבל, אלא גם סם־מות מסוּכן להקולטורא החדשה.

אך בין כה וכה, ובתוך היהודים שלנו, אשר מקרים שונים עזרו להם לבוא לא רק לידי הכרה, כי אם גם לידי הרגשה (אף כי רק זמנית) בנחיצות 'מקלט בטוח', ועם זה הביאו רובם אִתם מן 'החדר' את 'האינסטינקט הנכון', כי רק ארץ אחת יש בעולם ששמה 'ארץ ישׂראל', – נמצאו רבים אשר לא הרבו לחקור ולדרוש והתחילו להתעסק בפועל בישוב ארץ ישׂראל. להתעסק, כמובן, על פי דרכם : בלי חקירה קודמת, בלי שיטה קבועה, בלי סדר ובלי אחדוּת. התעסקות כזו לא יכלה אמנם למצוא חן בעיני חכם כפינסקר ; אבל טובה היתה לו בכל זאת מחבּוּק־ידיהם של המערביים. הן אמנם בחירת הארץ לא נעשׂתה, כעצתו, על פי 'אֶקספּדיציא' של חכמי האומה, שבדקו ומצאו אותה טובה למטרתנו מכל הארצות ; הן אמנם, תחת 'דירקטוריום' לאומי, אשר ינהל כל הענין בדעת וכשרון, נוסדו אגודות אגודות, שכמעט לכל אחת היתה פרוֹגרמא מיוחדת עם 'אידיאות' מיוחדות ; הן אמנם, תחת 'החלטה לאומית', נראתה בתנועה זו רק התעוררות מתי מספר, רובם מדלת־העם ;  – אבל, למרות כל אלה, האמין לראות פה עכ"פ עקבות איזה צל של חפץ פנימי 'לחיות ולהיות לעם', ובזה היה די למשוך אל 'המתעסקים' האלה לב איש כמוהו, שהיה תוכו כברוֹ, ואחר שהכיר פעם אחת, כי חרפּה היא לעמנו לשבת בטל ולהטיל עצמו על אחרים, בחר יותר לגוֹל מעליו את החרפה הזאת בחברת הקטנים, שרוצים ואין להם, מאשר להוסיף ולשׂאתה ביחד עם הגדולים, שיש להם ואינם רוצים.

ככה היה פ' לחובב־ציון, או – אם אפשר לאמור כן – לחובב חובבי־ציון... ראה ונוכח בעל האבטואימנציפציא, שאין כוח בדברים ובמופתי השׂכל לברוא יש מאַין, והנה נראתה לו תנועת ישוב א"י בתמונת איזה יש, אם גם חלש מאד, וַיתמַכּר אליה בכל לבבו, בהאמינו, כי לא יִכבּד כל כך לצוּר צורה נכונה לתוהו־ובוהו שכבר נמצא.

 

כשמונה שנים עבד פ' עבודתו לישוב א"י, ובמשך השנים האלה אסף נסיון רב, נסיון מר ומעציב. על כל צעד פגע במכשולים שלא היתה לאל ידו להסירם. הקולוניות המעטות והדלות, שנוסדו על רגל אחת, לא יכלו עמוֹד ודרשו תמיכה תמידית במדה מרוּבּה, וחו"צ שבגולה, אשר אש אהבתם לציון בוערת על לשונם, ניכרו רק בכעסם על 'מתנגדי הרעיון', אך לא בכיסם : להתנדב לצרכי הישוב לא הרבּו, אבל הרבּו לחווֹת דעה ולאמור 'קבּלו דעתי'. בכל הזמן הזה, המעט כי לא הצליחו חו"צ לצאת מכלל כתּה ולהיות לעם, אלא שלא הצליחו גם לבוא לכלל כתּה אחת, להביא אחדוּת גמורה בקרבם פנימה. כל ימי פ' היו כעס ומכאוֹבים, מלחמת עולם בפרוּד הלבבות ונרגנוּת, באינטרסים קטנים של יחידים ושל 'צבּוּרים' וכדומה. 'רקבון !' – היתה הקריאה השגורה בפיו. ובאמת נגלה פה ביחוד ה'רקבון' אשר בחיי עמנו בכלל. כי רק אז הלא יגָלה כל רפיון כוחו של החולה, כאשר ינסה לקום ממשכבו ולעמוד על רגליו...

בשתי השנים האחרונות, מאז היו חו"צ ל'חברת התמיכה' ופ' לראשה האוֹפיציאלי, נשתנה אמנם מצב הענין הרבּה. עתה לא יכול עוד כל 'נכבד בעדתו' לקפוץ בראש ולעשׂות (או לדרוש שיעשׂו אחרים) מה שלבּו חפץ. כלי־נשק יותר טובים היו עתה בידי 'ראש החברה' להגן בהם על השלום והסדרים. ועל ידי זה, ועוד סבות אחרות גדולות מזו, התחזקה והתגברה התנועה פתאום בבת אחת, עד כי בהשקפה ראשונה אפשר היה להאמין – ועל כן גם האמינו כמעט הכל – כי הקיפה באמת את כל העם ומעתה תתפתח בדרך ישרה והיה תהיה בקרוב להחלטה לאומית אמתּית.

אבל החלום הזה לא ארך... מה שקרה אחרי כן הלא תדעו כמוני. עתה הנה נגלה ברור, וגם הדמיון היותר נלהב לא יוכל עוד לכסוֹת, מה רבּו מצד אחד המכשולים החיצוניים בארץ ישׂראל, ומה גדול מצד אחר הרקבון הפנימי בישׂראל. – ואיזה רושם צריך היה כל זה לעשׂות בלב בעל האבטוֹאימנציפּציא ? הוא, אשר גם מראש לא היתה לו א"י תנאי מוכרח לתקומת רעיונו ורק מאמונתו במציאוּת איזה 'רגש לאומי' בלב חו"צ התחבר אליהם, – מה היה לו לעשׂות עתה, אחר שהנסיון הורהו לדעת, כי בא"י קשה ביותר להוציא את רעיונו אל הפועל וכי גם חו"צ 'רק יהודים' המה ? האם יכלנו לשית עליו חטאת, אם היה עתה פונה עורף לגמרי גם לציון גם לחובביה והיה מבקש איזו דרך אחרת להשׂגת מטרתו?

אבל את זאת לא עשׂה. הוא בא אמנם בימיו האחרונים לידי החלטה, אף הגיד כן מפוֹרש לאחדים ממיוּדעיו (והכותב בתוכם), כי א"י אינה 'הארץ אשר תוכשר להיות לנו מקלט בטוח', כי מצבה המדיני ויחס העמים אליה יעמדו שם תמיד לשׂטן לנו. ובכל זאת, לא עברו עליו לשוא שמונה שנות עבודתו בישוב א"י, וגם בהחליטו עתה, כי לא תצלח למקלט בטוח, לא יעץ עוד, כמלפנים, לעזבה לגמרי ולקחת אתנו את 'קדשי־קדשינו' לאיזו ארץ חדשה אשר נבחר. 'את הישוב בארץ ישׂראל – הוסיף המנוח – עלינו, למרות כל זאת, לתמוך ולהרחיב כפי היכולת. בא"י אנו יכולים וצריכים ליסד לנו מרכז לאומי רוחני'.

ישוב א"י לא לשם אבטואימנציפּציא, כי אם לשם מרכז לאומי רוחני ! – איזה דרך בא בלבו הרעיון הזה, אשר לא זכר לו במחברתו ולא יחס להצעתו שם ?

כן תתפלאו בודאי. והפשטנים שבכם יוכלו אמנם לראות בזה רק מעין 'פשרה' בין יאוש מוחלט מצד אחד ועמל שנים רבות מצד אחר... אבל כשאני לעצמי, מוצא אני בנפשו יסוד יותר עמוק לרעיונו החדש הזה.

ובאמת, הן בהחלטתו האחרונה, שיכולה האבטוֹאימַנציפּציא להפּטר מיסורי א"י, בבקשה לה 'מקלט בטוח' אחר, – עוד לא הוסרו כל המכשולים מעל דרכה ; עוד נשאר בכל תקפו הרקבון הפנימי, מחלת־נפשנו זאת, אשר לא מצא לה תרופה עד כה. ומה בצע איפוא כי תמצא לנו איזו ארץ מוכשרת, ואנו אין אנו מוכשרים ? 'הרגש הלאומי ! מאין נקחהו ?' – כי לא בדברים לבד אפשר לבראו מאַין, זאת הורהו גורל מחברתו ; כי גם זכרונות נכבדים אינם מספּיקים להרימו עד מעלת־החוֹם הדרושה, זאת הורוּהו מעשׂי חובבי־ציון ; ומאין איפוא נקחהו ? איה נמצא מקור מוחשי ותמידי ללאומיות ישׂראל, אשר ישפיע חוֹם וחיים על כל חלקי העם המפוֹרדים ויטהר את כולם מן הרקבון המכלה אותם ?

באמצעות מחשבות כאלה לא כבד הוא להגיע עד הרעיון, כי מה שחסר לנו קודם כל, עוד גם קודם 'ההחלטה הלאומית', הוא מקום קבוּע למרכז לאומי רוחני, אשר יהיה 'מקלט בטוח' לא להיהודים, כי אם להיהדות, לרוח־לאומנו ; אשר בו ובשכלולו ישתתפו כל בני עמנו מכל ארצות פזוּריהם, וההשתתפות הזאת תקַרב קרבת הרוח את הרחוקים זה מזה במקום ובדעות, ועל ידה, ואחרי כן גם על ידי השפעת המרכז על כל נקודות ההיקף, יתחדש הרוח הלאומי בכל הלבבות ויתחזק גם רגש האחדוּת הלאומית בהם... ומכיון שהגיע אדם במהלך מחשבותיו עד הלום, ואף גם אם לא עסק, כפינסקר, ימים רבים בישוב א"י, לא יוכל עוד לעצור בעד הרעיון הסמוך וקשור לזה בהכרח, כי רק 'בא"י אנו יכולים וצריכים ליסד לנו מרכז לאומי רוחני' במובן הזה.

כך אני מבין את 'הצוָאה הלאומית' (כן קרא הוא עצמו לרעיונו זה) של בעל האבטואימנציפּציא.

ובזה הגדתי כל מה שחפצתי להגיד על אודות דעות המנוח ז"ל, ופה יכלתי איפוא לחתום את מכתבי, לולא היה רעיונו זה האחרון, בדבר המרכז הרוחני בא"י, יקר לי גם מצד עצמו ושוה בעיני להתבונן בו עוד מעט. אך אל נא תבהלו ! מכאן ואילך לא תשמעו עוד חקירות מפשטות או 'פלוסופיא' (כמו שרגילים סופרינו לקרוא לכל דבר אשר לא ביד יוּקח). הן הנסיון הורני כבר, כי כה הסתבכו והתערבו בזמננו שתי השאלות הללו, של היהודים ושל היהדות, עד שאי אפשר כמעט להטעים לשום אדם, על ידי דברי שׂכל והגיון בלבד, את ההבדל הגדול שביניהן. אתה מתאמץ להוכיח, למשל, כי דבר פלוני, בכל היותו תשובה הגונה לאחת מהן, אינו תשובה כל עיקר להאחרת, והשומע ישמע וינענע בראשו, כאלו הבין דבריך, ותוך כדי דבּוּר הוא מוסיף : 'כל זה טוב ויפה, אבל...' ואתה משתומם לראות, כי מן 'אבל' והלאה חוזרים הדברים לקדמותם, לערבּוּב השאלות ובלבול הדעות, כאלו לא אמרת כלום... כי על כן, למען נבין היטב, מה בין זו לזו, מוכרחים אנו לצייר לנו במחשבתנו מצב דמיוני, שבו יקל לנו להבחין בין צרכי היהודים וצרכי היהדות. ואיני מבקש איפוא מכם אלא לחלום בהקיץ רגעים אחדים עמי יחד, – דבר אשר לא יכבד מאד על חובבי ציון שכמותכם, נושׂאי דגל העתיד...

 

ובכן – הננו חולמים.

ובחלומנו, והנה האנטיסמיטיסמוס טרם יהיה בארץ, והתפתחות הדעות ההוּמניות לא נפסקה עדיין, אדרבא, צעדה הרבה לפנים ; שאלת היהודים היתה כבר לנחלת ההיסטוריא, וישׂראל שוכן לבטח בכל הארצות בצל אימנציפּציא שלמה ; ועם זה, כמובן, צעד גם הוא לפנים על דרך ההשׂכלה והאַסימילציא החיצונית. במצב אושר כזה לא תעלה אבטואימנציפּציא על לב שום אדם, ואם היה נמצא 'בעל הזיה' כזה היו הכל מביטים בפניו ברחמים גדולים. אבל לעומת זאת נתעוררה בלב רבים שאלה אחרת : שאלת היהדות במובנה הלאומי. הקשר שבין כל ישׂראל התרופף מאד, באין דבר אשר יחזקהו, באין גם צרה, אשר  תדרוש עזרת אחים. מנהגי הדת והחיים קבּלו בכל ארץ צורה מיוחדת, לפי רוח הארץ ההיא. שׂפת עבר עם ספרותה כמעט נשתכחה מישׂראל ולא נשאר לה אלא תפלת שבּת ומוֹעד, וגם זה לא בכל מקום. וככה יתפרדו בני ישׂראל לארצותיהם לגוייהם וכל חלק מהם ילבש צורה מיוחדת לפי רוח עם הארץ, מבלתי יכולת להיות 'מצוּינים' כעם אחד ברוח אחד. רוב העם אינם מרגישים כבר גם את הצורך להיות מצוינים, והולכים וקרבים במנוחת לב אל קץ אומתם. אבל כה וכה נמצאים עוד אנשי־לב, המביטים בעצב ואנחה על גסיסת עמם, הגוי הגדול, לפחות בשנים ובחליפות היסטוריות, והנם מבקשים אמצעים, במה לשוב ולקרב את אבריו המפוזרים ולָפחת בכולו רוח חיים חדשים. ואחר שניסו באופנים שונים ולא עלתה בידם ; אחר שנוכחו לדעת, כי אי אפשר לברוא 'פלשׂתינא צעירה' בטבּוּר אירופא על ידי חקירות בתולדות ישׂראל... בא בלבם הרעיון לנסות דבר אל פלשׁתינא הזקנה, ארץ הרת היהדות, אשר לא חדלו בני ישׂראל להודות בקדושתה עכ"פ כיתר העמים, ולהביט אליה מפני זה גם באיזו גאוה לאומית. את הקשר הלאומי הזה, עם כל רפיונו, מצאו 'הלאומיים' לטוב לעשׂותו יסוד לאחדוּת האומה, בהיותו מוחשי ועומד מחוץ לגבול הארצות הנאורות השונות, באופן שיוכלו כל ישׂראל להשתתף בו, להשפיע עליו ולקבל השפעה ממנו. ולמטרה זו יסדו אגודה כללית, בלי הבדל ארץ מולדת, בשם 'מחבבי־ציון'.

את מטרותה זאת העיקרית – אחדוּת העם – לא מצאה האגודה לנכון לפרסם תיכף בראשית מעשׂיה. בקול הקורא ששלחה בכל תפוצות ישׂראל היא אומרת: 'הנה הרבה אלפים מאחינו יושבים בארץ אבותינו ואוכלים לחם חסד בחרפה, והחרפה הזאת חרפת כל ישׂראל היא : כי איך נוכל ונראה אדמת אבותינו נעבדת רק בידי זרים, ובני ישׂראל, עובדיה ושומריה לפנים, שהיו יכולים גם עתה לעבדה ולשמרה ולשׂבוֹע מטוּבה, נמקים עליה בעוני ובעצלות ? ואיך נוכל ונראה כל העמים והדתות משתדלים לתקוע בה יתד חזקה, מַרבים במחיר כל שעל ושעל מאדמת הקודש, בונים שם בתים טובים לאורחים וחולים מאחיהם ובתי ספר ערוכים בכּל לנערי בני עמם ודתם, ורק אנחנו, אשר הארץ הזאת, מלבד קדושתה, היא לנו גם ערשׂ ילדותינו, – אנחנו כמו שכחנוה ולא נשׂים לב להרחיב גבול היהדות בארץ מולדתה מקדם ? – כדי להסיר איפוא את החרפה הזאת מישׂראל, נוסדה אגודת "מחבבי־ציון", אשר מטרתה להרחיב גבול היהדות בא"י ולהיטיב את המצב החמרי והמוסרי של בני ישׂראל היושבים והמתישבים שם, על ידי יסוּד קולוניות לעבודת אדמה ובתי חנוך ובתי חסד שונים, או גם על ידי אמצעים אחרים, כאשר תורה העת'.

ולפי שמיסדי האגודה היו אנשים נכבדים ונבוני דבר ועשׂו הכל בהשׂכל ודעת ובזהירות ומתינות הראויה, לכן הצליחו לקנות לאגודתם הרבה לבבות בארצות שונות ולאסוף גם סכומים הגונים, – ומיד יצאה האגודה לפָעלה :  התחילה ליסד קולוניות לעבודת האדמה מבחירי צעירי עמנו ילידי הארץ ביחד עם אנשים בריאים וטובים גם מחו"ל ; התחילה גם ליסד בתי ספר שונים, לתורה ודעת, לעבודת־אדמה ואוּמנות, ובכלל – שׂמה לב לכל הדברים שיש בכוחם להרים מצב היהדות ובניה בארץ. והכל ברוח אהבה אמתּית להעם והארץ, בסדרים נכונים המתאימים למטרת־האגודה העיקרית, ובהשגחת אנשים ראויים לכך.

 

עברו שנים מספּר, ומעשׂי האגודה נשׂאו פּרי. קולוניות עבריות אחדות עומדות וקיָמות על בסיס נכון, ובעליהן עובדים את אדמתם מאהבה ואוכלים לחמם בשׂמחה ; בתי ספר אחדים הספיקו כבר לגַדל דור אחד של תלמידים הגונים, בעלי תורה וחכמה ודרך־ארץ, – ועוד כאלה וכאלה.

והקול נשמע בגולה, כי יש בא"י אכרים עברים אמתּיים, כלומר אכרים אמתּיים, החורשים וזורעים וקוצרים בידיהם ממש ; ועברים אמתּיים, אנשים מן הישוב, הבאים מן השׂדה בערב וקוראים ושוֹנים, ויין לא ישתו לשכרה... אכרים עברים בדור האימנציפּציא השלמה ! חזיון כזה יקר מאד בארצות הגולה ולא יאוּמן כי יסוּפּר... ומה יפלא איפוא, כי רבים מגדולי עמנו התחילו לבוא לא"י, כדי לראות בעיניהם את הפלא ? וכשבאו וראו כל זה ויֶתר מעשׂי האגודה, הרגישו בלבם רגש אהבה עמוקה לארץ־אבותיהם ולאחיהם היושבים עליה, המפארים שם ישׂראל לעיני העמים בחייהם הטבעיים והבריאים ; ואין צריך לאמור שנתנו ידם להאגודה, אלא שאחדים מהם קנו שם גם לעצמם נחלת שׂדה וכרם למזכרת נצח. ובעקבות הגדולים התחילו ללכת גם קטנים מהם, עד שהיה הדבר למנהג בישׂראל. שכל בעל בעמיו יחשוב לו לחובה ולכבוד להחשב במספר 'מחבבי־ציון' ולבקר לפעמים את הארץ, בעת שהוא יוצא לחו"ל להנפש מעבודתו.

ונערי בני ישׂראל, שנתחנכו בבתי הספר של האגודה, התחילו לבוא לארצות הנאורות (כי כן תשלח האגודה את בעלי הכשרונות שבהם להשתלם בלמודים בחו"ל), והנה הפלא ופלא ! צעירים משׂכילים, שאינם לא אשכנזים ולא צרפתים וכו' – שאינם כלום, אלא בני ישׂראל מארץ ישׂראל –ודי ! הם יודעים אמנם לדבּר בלשון עם ועם, אבל לשונם לעצמם היא לשון העברים הקדמונים (כי אותה קבעה האגודה בבתי ספרה בתור לשון הלמודים והתלמידים, כדי שלא להטיל קנאה בין חבריה ילידי ארצות שונות, אשר כולם, כידוע, פטריוטים גדולים הם בארץ מולדתם וקנאים עצומים גם בא"י כל אחד ללשון ארצו...). הסטודנטים האשכנזים והצרפתים וכו' בני דת משה, מתּחלה שמעו ויתמהו ויצחקו בלבם, אבל מעט מעט הורגלו בזה והתחילו בעל כרחם לחשוב את הלשון הזאת כאחת הלשונות. ובראותם את חבריהם הנוצרים נותנים גם כבוד להשׂפה הזקנה, שבּה נכתנו 'הספרים הקדושים', התחילו גם הם, בני דת משה, לזכור ולהזכיר, כי בשׂפה זו דבּרו אבותיהם באיזה זמן קדום, וסוף סוף התחילו גם ללבּוֹש גאוּת... ורבים גילוּ פתאום גם חן ונועם בצלצולה והשתוקקו ללמוד לדעתה. ומכיון שרבּו החפצים ללמוד, נמצאו גם מלמדים, 'מורי עברית מארץ ישׂראל עצמה', אשר יבכּרו אותם על פני המורים שלידתם בחו"ל, כמו שמבכּרים בכל שׂפה אחרת חיה את המורים אשר מארצה יצאו.

וכשראתה האגודה כך, החליטה להרחיב חוג פעולתה ולעסוק גם בעניני לשון וספר. קודם כל יסדה בירושלים מכ"ע עברי גדול ונכבד, הנערך ע"י חכמים מומחים לדבר ומלא מאמרים מצוינים על דבר תכוּנות הארץ ויושביה וקדמוניותיה. על דבר מצב ישׂראל בכל הארצות, חייהם וצרכיהם וכו'. מכ"ע זה קנה לו שם טוב בין כל בני עמנו, וגם גדולי כה"ע באירופה ידעוהו בשם ויביאו דבריו בכבוד הראוי. וכשרבּו קוראיו, רבּוּ גם סופריו ; ומשרבּוּ סופרים מומחים בא"י, רבּוּ גם ספרים טובים בשׂפת עבר, היוצאים לאור בא"י ונקראים בחשק ושקידה בכל ארצות הגולה. וכה גדלה הספרות העברית בכמוּת, ועוד יותר – באיכוּת...

אבל מה אאריך ? בסגנון כזה נוכל להמשיך את חלומנו בלי גבול. כללו של דבר : יותר שהשתלמו המעשׂים בא"י – יותר הלכו ורבּוּ המשתתפים בהם, יותר שרבּוּ המשתתפים בהם – יותר הלכו והשתלמו המעשׂים ויותר גדלה פעולתם על רוח בני הגולה.

התנועה הזאת, לפי שנתעוררה לא על ידי שאלת היהודים, כי אם על ידי זו של היהדות, לפי שלא היתה פרפור של קדחת מסבות מקריות וחיצוניות, כי אם תנועה מסודרת מסבּה מוּשׂכלת ופנימית, – על כן לא עשׂתה דרכה בחפזון ובהלה, לא השתמשה למטרתה באמצעים דמיוניים, בהפרזות והפלגות, המבלבלות מוחם של ההמון ובני הנעורים, כי אם הלכה והתפתחה לאט, במנוחה ושלוה, בלי קפיצות פתאומיות לפנים ולאחור, עד שלסוף, כעבור דורות אחדים, השׂיגה את התכלית הנרצה : בראה בא"י 'מרכז לאומי רוחני' להיהדות, האהוב וחביב על כל העם ומאחד ומקשר את כל העם ; מרכז של תורה וחכמה, של לשון וספר, של עבודת הגוף וטהרת הנפש, 'מיניאַטוּרא' אמיתּית של עם ישׂראל כמו שהיה צריך להיות... עד שאיש עברי בגולה חושב לו לאושר לראות בעיניו פעם אחת את 'מרכז היהדות', ובשובו לביתו הוא אומר לחברו : רצונך לראות טופס של איש ישׂראל בצביונו האמתּי, בין רב או חכם או סופר, בין אכר או אוּמן או סוחר ? – לך לארץ ישׂראל ותראהו...

 

על זאת הקיצונו, והנה לנגד עינינו החיים כמו שהם, תמונה אחרת לגמרי. 'מחלת הנפש' הישנה שׂוררת באירופא בכל עוז, ושאלת היהודים עם כל המסתעף ממנה ממלאה כל הלבבות, באֶפס מקום עוד לשאלת היהדות, הדורשת גם היא תפקידה בחָזקה... גדולי ישראל מתאספים וחוזרים ומתאספים לדעת מה לעשׂות ביהודים, 'איזו ארץ תוכשר להיות להם למקלט בטוח', וחובבי ציון ירגנו באהליהם ויקראו : 'איזו ארץ ? מה זו שאלה ? ארץ ישׂראל !' – ולעומתם מחנה גדול של 'בני הקולטורא החדשה' יזכירו את 'המכשולים החיצוניים', אשר ישנם באמת ואשר אינם אלא בדמיון, ומבקשים להשכיח לגמרי את הארץ הזאת ולא תזכר ולא תעלה עוד על לב. והנה זה בא בעל האבטואימנציפּציא לעמוד בתָוך בין שניהם ואומר : צדקתם יחדו ! ארץ ישׂראל אינה יכולה להיות מקלט בטוח להיהודים, אבל יכולה וגם צריכה להיות זאת להיהדות.

עתה, הגידו נא, למי נַסכּים אנחנו, א"י להיהדות או להיהודים ? –

מה טוב היה אמנם, לוּ יכולנו להשיב : לשניהם יחד. לעם ישׂראל ! אבל בדאבון לב מוכרחים אנו להודות, כי לתשובה כזו עוד לא הגיעה השעה, לא רק מפני 'המכשולים החיצוניים', כי אם, עוד יותר, מפני המכשול הפנימי : כי עוד לא עם אנחנו, כי רק יהודים אנחנו.

ובכן, להיהדות או להיהודים ?

חובבי ציון עוצמים עיניהם מראות מה שבחוץ ומה שבפנים ומשיבים : 'להיהודים ויהי מה !' – בעל האבטואימנציפציא רואה תחלה מה שבחוץ ומשיב: 'לא להיהודים', וחוזר ורואה גם מה שבפנים ומוסיף :  'כי אם להיהדות'. אבל אנחנו נותנים עינינו קודם כל במה שבפנים, שוקלים את היהדות בא"י ופעולותיה, אשר ראינו בחלום, כנגד היהודים בא"י ופעולותיהם, אשר ראינו בהקיץ, ומשיבים : להיהדות תחלה, וסוף היהודים לבוא, כאשר יחדלו להיות 'רק יהודים'... כי אז, כאשר תשוב היהדות למקורה, ומכל ארצות פזוריהם, גם מן המקלט היותר בטוח, יכונו היהודים את לבם באהבה אמתּית כנגד ירושלים של ההוה, לא של העבר ושל העתיד בלבד, – אז לא יצטרכו עוד לחכמים כפינסקר, שיעוררו בלבם רעיון האבטואימנציפּציא על ידי חקירות שכליות ; כי מאליו יתעורר, כתולדה מוכרחת מתוך הרגש, כלומר, מתוך רגש האהבה להיהדות וארצה. ואז, כשיצא הרעיון הזה מן הלב ולא יהיה עוד 'יליד השׂכל וההגיון' בלבד, אז לא יסוֹג אחור גם מפני 'המכשולים החיצוניים', כי אם יבקש עצות ותחבולות להסירם. וכאשר יבקש כמו שראוי לבקש, בדעת וסבלנות הדרושה, יבוא גם היום אשר ימצא...

'אבל – שומע אני אתכם מתאוננים – כמה ארוכה היא דרך כזו וכמה רחוקה היא תקוה כזו !'

כן, אחים ! 'רחוק רחוק מאד מאתנו החוף אשר אליו נשׂא את נפשנו. אך לעם נודד זה אלפי שנה גם הדרך היותר רחוקה לא תוכל להיות ארוכה ביותר'.

את הדברים היקרים האלה של בעל האבטואימנציפּציא, אשר הצבתי בראש מכתבי ככתבם וכלשונם, צריכים אנו לכתוב על דגלנו באותיות של זהב.

 

י"א טבת תרנ"ב

 

* נדפס ב'פרדס' ספר א' ( אודיסא תרנ"ב ) בשם 'אבן למצבה'.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה