הִרְהוּרֵי לַיְלָה
אֶת הַצְּלָלִים
הַמִּשְׂתָּרְעִים
עַל הַתֵּבֵל
הַנִּרְדָּמָה
אַתְּ – שַׁלְהֶבֶת
קְטַנָּה, כֵּהָה
וּבוֹדֵדָה – אַתְּ
נִלְחָמָה.
בַחוּץ – שָׁם הָעֲלָטָה ...
הִיא רוֹבֶצֶת
כָּעוֹפֶרֶת,
וּמִסְּבִיבָהּ
שֵׁדֵי-לַיִל
יַעַטְרוּהָ
לְמִשְׁמֶרֶת.
יָמִים רַבִּים הִיא
רוֹבֶצֶת,
נֵרוֹת רַבִּים
בָּהּ נִלְחָמוּ –
וּמִי יַגִּיד
כַּמָּה תִּרְבַּץ,
כַּמָּה נֵרוֹת עוֹד
יִתָּמּוּ ?..
הוֹי הַדְלִיקִי,
הַשַּׁלְהֶבֶת,
אֶת הַתִּקְוָה
תּוֹךְ לִבָּתִי –
אוּלַי תָּפִיץ
מַחְשְׁבוֹתַי,
אוּלַי תָּשִׁיב
אֱמוּנָתִי ...