רקע
אביגדור המאירי

 

א.    🔗

–הרואה אתה את הילדה הזאת? –אומר אלי ידידי הפסל, ומראה לי על תינוקת מתוקה להפליא – זאת היה הקומפוזיציה האובייקטיבית הגדולה שלי בחיי!

– אתה רוצה להגיד ש…

– חס וחלילה. נשוך את לשונך הרעה! אפילו לא במובנה של אות אגדה על רבי יוחנן ורב גידל, שהיו יושבים אשערי דטבילה, אך זהו הקרבן הגדול שלי ביותר החיי, שהבאתי על מזבח שלום-ביתה של משפחה אחת – ולבסוף קלקלתי את הכל.

הבינותי עוד פחות מקודם. אך הפסל נטל ביצת-יוצרים, התחיל למעך אותה ולעסותה וליצור בה צורה – ובינתים סיפר:

– זה היה לפני שנים אחדות, כשהתכוננתי להגיש עבודת-פרס לתערוכה בין לאומית בפריס. היה לי רעיון של קומפוזיציה לא רגילה: פסל החלוציות, במרכז: חלוצה צעירה. וסביבה: דמויות טפוסיות שונות משל הקיבוץ. – הנושא היה מגרה אותי וסונט בי ממש זה שנים אחדות. עד שסוף סוף תפשתיו. – לזה הייה נחוץ לי זמן בדירה לחדשיים או שלשה מחוץ לעיר. שכרתי לי חדר באחת השכונות הקרובות אצל זוג בעל שני ילדים –ועבדתי. ממש בקדחת. הגבר, בעל הבית, אדם בעל מרץ לא רגיל, בעצמו בנה לו את הבית, עיבד את האדמה מסביב, האדמה אדמת טרשים יבשה, דרשה הרבה עמל. הוא הקים לו כעין רפת-לול, ויחד עם זה היה עוסק בעסקים שונים למחיה. אדם לאו דווקא עדין, להיפך: מסוגל הרבה לעשות למען הפרנסה. טיפוס של “חייל ניקולאייבי”: גס, אכזרי, מוכן לפשע. בכל זאת היה מתעניין גם בעבודתי שלי, אף כי לא מקרוב ולא יתר על המידה, אשתו – מסוג אחר לגמרי. אשה משכילה, בעלת השכל של מורה עברית, לא יפה ביותר, אך דמות אהודה מאד, שהאינטליגנציות שלה מקרינה לה אור ידוע, “אור תורה” ומשווה לה פרי נשיות מושכת ומקשרת.

– וזה בא לך בשעתו ובמקומו! –

– דווקא להיפך! אך חכה! הגבר היה עוזב את הבית לפרקים, ליום, יומיים או שלשה. ובשעה כזו הרגשתי, שהאשה מתקרבת אלי יותר ויותר. – אינני מן הצדיקים הגדולים ביותר, אך דווקא באותו זמן ובאותו מקום לא היה זה לפי רוחי. ראשית: הייתי טרוד ועסוק בדמות “החלוצה” שלי, שהיתה רחוקה בתכלית מדמותה היא. תבין: הייתי מאוהב בגיבורה שלי, שלא פעם נסעתי בגללה אל העמק, למרחק הגון, עד שספגתיה אל תוכי עד כדי שכרון: עד כדי יצירה. ובכן אסור היה לי “לבגוד” בה ולהתחיל ברומן אחר. זה צריך שיהיה מובן לך. – ושנית: המצב היה יותר מדי פשוט, יותר מדי קל ומובן מאליו: הבעל עוזב את הבית ובכן: השתמש בהזדמנות! לא. אם הוא עוזב אותנו לנפשנו, אי אפשר לי. קשה לגנוב מקופה פתוחה. האמון מעכב. זה לא הענין. אך היא המשיכה בהעויותיה, בעדינות, בערמה, בחמדה, אך ברמזים ברורים למדי. לפעמים היה נדמה לי שסונטת היא בי, שהענין גורם לה עונג לתפוש אותי, רק בכדי שתשתלף אחר כך מידי אם אסכים. – ומכיון שחשדתי בה בכך, החלטתי פעם להיאות. ונוכחתי, שצדקתי: לא זכיתי אפילו לנשיקה אחת. ועל זה חיסלתי את הענין בהחלט. אם אפילו זה לא – הרי היא רק מפריעה לי בעבודתי. – כן, אך היא לא הרפתה. המשיכה כמקודם. הגיע לידי כך, שהחלטתי לעזוב את המקום. אלא שבינתים עבר יותר מחודש ימים, חודש וחצי, וגם יותר – ופעם, תוך כדי שיחה לבבית לאור השקיעה רמזה לי שבעלה אינו אוהב אותה. בתחלה אמרה את זה בנעימה הידועה: "הוא בין כך אינו אוהב אותי! " כלומר: אין חשש. לא חשש-בגידה אצלה. ולא חשש-סכנה אצלי. – אך אחרי-כן, כשהמשיכה בזה, הרגשתי שלהיפך: היא מצטערת על כך, מכאיב לה הדבר, שבעלה מתייחס אליה באדישות זה שנים אחדות. – אני לא התפלאתי על צירוף שני הדברים יחד, על משחק העגבים ועל הכאב שבאדישות בעלה. זה לא דבר נדיר בחיי הנשים. – אולם בינתים הרגשתי כעין אי-מנוחה בבית. אי-מנוחה ביניהם לבין עצמם ואי-מנוחה בלב בעלה אלי. יחסו החדש, העצבני אלי לא גרם לי יסורים: אני חף מכל שמץ של פשע ולא איכפת לי, אם חושד הוא בי. הוא עצמו יעמוד על טעותו. – אך יותר מזה עניין אותי הסכסוך שביניהם שהיה חדש בעיני. הם התחילו לריב. הוא התנפל עליה בחימה שפוכה ממש – ואני הרגשתי ברור, שאני הנני הגורם לכך. ומכיון שזה התחיל להרגיז אותי, החלטתי ושאלתיה גלוי לפשר הדבר. – ופה קרה דבר מוזר ולא מובן בהחלט: היא לחשה לי בפנים חיוורים, ממש בשמחה, שהיא שמחה על כך. זאת אומרת: שאל אשים לב לדבר, לא נורא, להיפך, – –אני לא הבינותי אף מלה. בקשתי ביאורים ודברים ברורים, ועל זה תפשה את ידי בחום, בהתחטאות, כמעט בהתרפקות ולחשה לי בנהימת-חתול: “זה טוב מאד, אל תשאל, זה טוב מאד. הכל בסדר!” – אני השמטתיה ממני והודעתי לה בקימה, שמחר אעזוב את החדר. אם את רוצה להקניט את בעלך מתוך נקמה – מה אני כי אהיה הקרבן! – על הודעה זו היא נבהלה ממש, ועברה ללשון של בקשה: לא לעזוב את החדר. עוד ימים אחדים. היא מבקשת ממני מאד. – תתאר לך, כמה זה מרגיז אותי. הלא זה גועל נפש: יש לה סכסוך עם בעלה, רוצה היא להתנקם בו – ולכל זה בחרה בי כבאמצעי, כבשפן-הנסיונות. יותר מזה: כעשן לעיני בעלה. אלא שקדחת עבודתי הכריחה אותי להשאר עוד ימים אחדים – אף בלי כל פגישה מיוחדת אתה. רק בשעת אכילה ופגישות-בית מקריות. אף כי ימים ספורים אלה היו קשים מאד. רוגזו של הבעל עלי כבר הגיע לידי סכנה. הוא לא ישב אתי יותר לסעודה, התהלך כמטורף ופיטר אותי מן הדירה אצלו. כבר-כבר עמדתי לדבר אתו ולבאר לו את טעותו בגלוי, בגסות וביושר – והנה תפשה אותי היא לרגע ותוך כדי הליכה בעקבותי בגן לחשה לי בחטיפה וגם בחיוך מרוצה ומאושר: “כבר! – כעת אתה יכול ללכת. אני מודה לך מאד!” –הבטתי בה כמטומטם. – “מה כבר? מה את מודה לי?!” – “לא כלום, לא כלום!” ענתה בצחוק מאושר –וברחה הביתה.

–היא ספרה לבעלה? – שאלתי את הפסל.

– אי, לא! חכה. למחרת נסעתי העירה לסדר את ענין חזירתי הביתה, וכששבתי חשכו לי עיני: במקום הפסל, הקומפוזיציה, שכמעט נגמרה, ושעבדתי בה כל הזמן עבודת פרך ממש – מצאתי שברי-חומר, רסיסי-טיט עלובים. הבעל ניפץ לי את עבודתי בחימה שפוכה! – –

– מה?!

– כפי שאתה שומע. כל עבודתי הלכה לעזאזל. – אני עומד נדהם ובשינים חורקות, מתעתד למעשה נורא – לרציחה ועל זה נפתחת הדלת ונכנסת היא, בזהירות ובפנים נעוים של פחד, שמחה, אושר ותחנונים ביחד. ערבוביה מוזרה של רגשות, שלא הבינותי אותה בהחלט. – אני עומד בעינים אדומות ולחות לחורבן חצי עולמי, שלעולם לא אקומם עוד את הריסותיו –והיא נגשת אלי, לאט-לאט ככלבה מכווצת זנב, ממש מלחיתה אלי, שמה ידה על שכמי ובעינים דומעות, אך בפנים מחייכים מתחננת:

– זה דבר נורא – אני יודעת – תסלח לי – אני מתחננת – אל תרגז עלי – אני אשמה –.

–אני יודע. נבלה כזו!

לא לא! אני מתחננת לפניך – מוסיפה היא וכבר מחבקת אותי, ובבכיה גלויה – אני כל כך מאושרת – הוא שוב אוהב אותי – הוא – קשה לי להגיד לך (פניה שוב עוברים לחיוך) הוא ממש אינס אותי אתמול – אחרי שש שנים רצופות – אלהים ישלם לך! – אתה תסלח לי, אני יודעת, – – מה לעשות? אני אוהבת אותו – – –

ופרצה בבכיה, בכי תמרורים ואושר.

 

ב.    🔗

הפסל המשיך בעבודתו בשתיקה, ולבסוף אמר:

– יצירתי הגדולה ביותר בחיי. לעולם לא אתחיל בה מחדש. ילד מת אין לו תנחומין וחליפין בשני. ועל כולם אל תשכח: הבעל נושא בקרבו שנאה איומה עלי כל הימים. שנאת-עכביש שחורה ושעירה. והוא צודק.

– ומדוע אינך מגלה לו את האמת? היום, אחרי שהכל בסדר אצלם, אחרי שנים רבות, כמה זה? בת כמה הילדה? בת שבע-שמונה! כעת הן יכול אתה כבר לגלות לו!

הפסל הניח את ביצת-היוצרים, הביט בי, ניגש ואמר:

–גיליתי. והרסתי את הכל. לא יכולתי לשאת את שנאתו, שנאת-חנם אלי וספרתי לו את הכל. ועל זה התחיל לשנוא אותה יותר מאשר אותי עד הנה! כן, חביבי, שנאה עזה שאין לכבותה.

– שנאה – על שלא בגדה בו?!

– כן. כנראה, שיכול אדם לסלוח את הבגידה, ובלבד שינצח, מאשר את הרמאות, שניצחה אותו והפכתו מאויב לאוהב. רק דבר אחד חשוב בכל מלחמה: הנצחון. והוא נוצח: מרמתה הצליחה.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47811 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!