רקע
אביגדור המאירי

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

 

א    🔗

האמיץ שבכל לגיונות הדיויזיה החמש עשרה – היה הלגיון הששים וחמשה; האמיץ שבּבאטאליונות הלגיון הששים וחמשה – היה הבאטאליון הראשון; והגבור שבכל הבאטאליון הראשון – היה החייל יהודה קראפט.

בתעודתו של יהודה קראפט היה כתוב לאמר:

1) מהותו: רגלי, מתנדב.

2) שמו: יהודה.

3) שם משפחתו: קראפט.

4) דתו: דת ישראלית.

5) ימי חייו: שתים-עשרה.

6) דרגתו: שר חמשים.

7) אות כבוד: מדאליית זהב ממדרגה ראשונה.

8) נפצע: פעמיים.

9) נתגייס: תרע"ד.

10) אומנותו האזרחית: נפּח.

אינני יודע, הסעיפים הללו איזה מהם חשוב יותר.

אתם חושבים בודאי בשורה כזו:

ראשית: הסעיף החמישי, חייל בן שתים-עשרה. אחריו המעלה השביעית: חייל בן שתים-עשרה שזכה למאדליית זהב, ולא עוד אלא לדרגת שר-החמשים. ואחרי אלה הלא חשוב בודאי, שמתנדב הוא, שהוא בעצמו השליך את עצמו לתוך מדורה גדולה זו, המאַימת בכל רגע באלפי-אלפים סכנות-מות. וכמובן, נחמד הוא קטן זה, שזה שתי פעמים נפצע. שתי פעמים ניצל מרשותו השחורה של המות. ואין צריך לומר, שחביב הוא עליכם בתור יהודי.

ולא יותר?

טעות היא בידכם.

הסעיף הכי-נכבד בתעודה זו, שיהודה קראפט – נפח הוא.

ואם בשבילכם עובדה זו לא מעלה ולא מורידה – הרי בשבילו, בשביל יהודה קראפט בעצמו, זה עיקר מהותו. מטרת כל מטרותיו בחייו. גאונו ואונו. נשמת-נשמתו. הכל.

 

ב    🔗

אני התוודעתי עם יהודה קראפט בשעה מוזרה ובמצב נפש יוצא מן הכלל. בליל עברוֹת וחרדת-מוות חשאי: “בערב יום טוב”: בערב התנפלות גדולה על האויב.

מי שלא השתתף “בערב יום טוב” כזה – כך מכנים אותו החיילים המדיארים – לא טעם טעמה של קדושת השם.

בקבר החי: בדירת הגדוד שבעומק האדמה שררה מנוחה. החיילים, מהם ישנים, מהם מפלים את כליהם, מהם מנגנים על כלי-זמר ומזמרים אגדות, ומהם – סתם יושבים ועיניהם נעוצות בחלומם הרחוק.

פתאום – טליפון:

– גר-גר-ר-ר.

דממה. אני ממהר אל הקיר, בידיעה ברורה, מי המדבר:

– רֶשפֶּקט הר אוֹבֶּרסט!

(פירוש: אני עבדך השפל והנבזה בעלמא הדין ובעלמה דאתי בקרוב, פלוני בן פלוני, עומד לפניך אדוני שר האלף וברתת והכנעה גמורה הריני מוכן ומזומן לקלוט כל הגה גרונך הנעלה וכל אבק מחשבותיך הקדושות ולמלאות את חפצך האדיר עד כדי יציאת נשמתי המשועבדת לך עד עולם!).

והוא מדבר:

– הלילה בשעה השלישית ורבע וחמשה רגעים ושלש שניות – התנפלות. הבינות?

– רשפּקט הר אוֹבּרסט! הלילה, בשעה השלישית ורבע וחמשה רגעים ושלש שניות – התנפלות.

  • כן. הכיוון: – מגדל ליניאץ; מטרה: – גבעה שלש מאות וארבעה. משם ואילך – פקודה חדשה. הבינות?

אני חוזר על דבריו. והוא מוסיף:

-כן, בעוד עשתי עשר רגע – כמה עכשו? – הכן את שעונך: שלש רביעיות העשירית בדיוק. כך. ובעוד עשתי עשר רגע – אַבזָר. הבינות?

מובן – הבינותי. “אבזר” זהו: הפרפראות לזוועה. אבזר – זה הסעודה האחרונה, מחול-השטן, ההכנה ליום-טוב: יין-שמפּניה, קוֹניאַק, רוּם, שרטריוז, קוֹאַנטרוֹ, אַבּסאָנט, שליגוֹביץ והברכה המשולשת הארורה: טוֹקאי-בּוֹרדוֹ-כּרמל במזיגה אחת. ועוד ועוד.

ואבזר זה בשעה שהחייל שומע אותו יוצא מפי האדון שר האלף – חלב-אמו מתחיל מפעפע לו על לשונו המרה ומצחו מזיע חומץ גפרית. יודע הוא החייל הפשוט, שאבזר זה הוא הקדמה למיתה משונה: להתקפה.

והאדון שר-האלף מוסיף:

– הכנה אַרטילרית – שתי שעות. חיל המלואים הולך וקרב. ואתה היה אמיץ וחמוּר. מדאליות זהב מכל המינים והמדרגות: כמספר אנשיך! – הבינות?! – חסל!

–רשפּקט הר אוֹבּרסט!

– ג-ר-ר-ר-ר –

כשהפניתי את פני כלפי המפלגה שלי – מחרוזת איומה של עינים בולטות ושטופות-אימה נעצה בי את קרניה הצורבות. הפנים – לבנים, חוורים, כסופים, מתים. הידים מרושלות, כלי-הזמר תלויים מארכובותיהם ולמטה, העינים עגולות והמצח הקמוט ברצינות אפלה – איזה צל שאלה אילמת תועה עליו, שאלה, שאין עליה תשובה.

דממה ארוכה ונוראה.

מטלטל אני בשעוני, כמו שזקוק לזה, כדי שלא ירגישו בפחדנותי.

לי אסור לרעוד ולהיות חיוור. אני מחויב להיות אמיץ, בריא, שמח, טוב-לב – וחמוּר. כן, חמוּר.

– נא, חברותה – אומר אני בבת-צחוק חולה – הכּוֹנוּ!

החבורה זזה קצת ואינה עונה.

– מה? אורח לא-קרוא? חדשות לא-נכספות? – אין דבר, חבורה! נתקומם וננצח. ונצחון שכזה עוד לא ראה הלה שם מעבר לגדר!

החבורה החיוורת זזה, תנועות אטיות, התמתחות – פהוק בעל-כרחו – אי!

מתחילים לחבוש איש את צרורו.

וחבישה זו – כאן מתחיל הגיהנום. משום שמלבד מכשירי-אוכל וכלי-מלחמה ישנם עוד חפצים קטנים, צעצועים יקרים וטפשיים, שאינם נותנים לו לאדם למות. תמונה יקרה, מכתב מתוק, כתב-יד מלא השתפכות, קופסא קטנה לזכרון, פרח-פרידה יבש, חריט עם פרוטת-הצלחה לסגולה, ממחטה קטנה עם ריח משכר ועוד ועוד.

בשטויות הללו כרוכים זכרונות, אהבות, דמעות, נשיקות, חרדות, לטיפות, אימות וזוועות המפעפעות מן הלב אל המוח ומן המוח אל הלב – וחוזר חלילה.

ומרגיש גם אני כמין רעד בארכובותי.

הפחד הוא מחלה מידבקת. מכיוון שהדביק באחד מאתנו – שוב אין לו תחום. עובר הוא מאיש לאיש, מלב ללב, במהירות מרקוֹנית, דרך האוויר המחניק.

והמחלה הולכת ומפעפעת, עמוק-עמוק, בלב, בעצבים, בדם, עוברת היא מאיש לאיש ומעצב לעצב. כמין כאב. צמרמורת מכוערה. וכמין בושה.

אחד המאדיארים קם, זרק את המקטרת שלו וירק בקללה:

– אי! אותו האל הגדול הגבור והנורא שם בזבול השביעי הקדוש שבעתיים! – כמה פעמים מת האדם בחייו!?

ושוב דממה חרישית ותנועות. עסק עם החפצים.

וכל אחד בודק את כליו ומוצא איזה חפץ מיותר. מביט בו, מפקפק רגע – ומשליכו.

והשני – גם כן משליך איזה חפץ. ואחר כך – מרימו ותוחבו בילקוטו בחזרה.

השלישי – מסתכל בתמונה קטנה, מסתכל בה, מסתכל בחשאי – רוצה הוא לנשקה – פונה אילך ואילך – מתבייש – מרימה אל פיו – תוחב אותה בצרורו.

הרביעי – חייל מהיר-תנועה ומלא כעס – ממהר-ממהר בעבודתו, חובש, מסדר, מוציא חפצים מיותרים וזורקם ארצה, לעזאזל, אין חיים, אין אהבה, אין זכרונות, לעזאזל, נמות ככלבים, בלי ווידוי. בלי הספד ובלי תכריכין, הכל לעזאזל, לעזאזל!

והחמישי – בר-נש קטן, שקט, אינו ממהר, עושה עבודתו במתינות, בלי צער ובלי חימה ובלי יאוש – זהו יתום, אין אב ואין אם, אין קרוב ואין רע, אין קרקע שם בכפר ואין נכסים, יתום אומלל, ואפילו בחורה פשוטה אין לו שם, שתחכה לו, שתזכיר אותו. וכל צרורו הוא מכשירי המלחמה, לא יותר. חי – חי. ימות – ימות. רבים מתים פה. ומה בכך? – ושם, שם – אפשר ששם, מעבר לקבר יראה את אמו? – אפשר.

ואני – אני כבר מרגיש את עצמי בסכנה: כל החבורה איבדה את טעמה ואת כוחה. באלה להתנפל על האויב? במוגי-לב אלה? ואנחנו – הפלוגה שלנו בראש, אנחנו – החלוץ: הבאטאליון-הראשון!

וכוח אין לדיבור.

ודממה זו – ממיתה.

ובלילה – שם בחוץ – דממה עמוקה, שחורה וטעונה אימות.

אני עומד ומקשיב.

איוושת התנועות ודפיקת הלבבות. הס.

טליפון:

– גר-רר-ר.

אני רץ אל הקיר.

האלוֹ!

טעות.

שוב דממה מחניקה.

רגע, רגעיים. הס.

ופתאום – יריה מחרשת את האזנים ומבקעת את הלב פה בתוך הבור – דרך הדלת!!

יריית אקדוח.

לבי עומד מלדפוק ואני חוטף את אקדוחי.

–סאקראמנט! מה זאת? מי ירה? תופת ורעם, מי ירה?

הדלת נפתחה ועל הסף מופיע חיל קטן כזרת בצחוק רם:

– לא-הא-הא! – אדוני הדגלן הרם, הנני, מודיע בהכנעה, שהנני!

רגליו מהודקות – כדין, ידיו על התפר – כדין! עיניו נעוצות בעיני – כדין, ומחכה הוא לתשובה – כדין.

מודד אני אותו בעיני מכף רגלו ועד ראשו: פנים רציניים, מעמדו – ככתוב, אלא שבת-צחוקו לא הסתתרה עדיין, לא חלפה עדנה לגמרי. צוחק הוא קטן מאורר זה, עלי הוא צוחק, עלינו. הבהיל אותנו וצוחק.

ומודיע הוא – שהנהו!

ועל צווארונו – שני כוכבים, שר חמשים הוא יקטן מחוצף זה, ועל חזהו – נוצצת מדאליית-זהב ממדרגה ראשונה.

זה ענין. אלמלא זה – הייתי משסעו לשניים.

– קרב הנה, קורפוראל!

הוא נגש אלי. – צועד כדין ועומד.

– מי אתה?

– אדוני שר המאה, הנני מודיע בהכנעה: שר החמשים יהודה קראפט מפלוגת חלוצי-החובשים שעל יד הבאטאליון הראשון! לפי פקודת האדון שר האלף!

ובכן – חייב אני לקבלו. פקודתו של שר האלף היא.

אני מסתכל בו וזעמי מתחדש בי.

– מי נתן לך רשות לירות דרך הדלת?! – חורק אני בשיני – מי הרשה לך זאת, גמד נבזה!

– אדוני שר המאה, הנני מודיע בהכנעה, אינני גמד נבזה – עונה לי הקטן ברצינות חמורה ובמחאה קשה – נַפּח אני!

פניו התאדמו ועיניו, שבת-צחוק שרתה לו עליהן עד עכשיו, הבריקו פתאום באש בהירה ובצער ילדותי טהור.

– מה?? – צעקתי עליו – מה אתה? נפח?!

– כן, נפח! והאדון שר האלף נתן לי רשות לירות דרך הדלת! ואני יריתי למעלה, כלפי התקרה!

– וזה למה?

– בכדי לעורר את הלבבות להתקפה!

אי אפשר היה להסתיר את הצחוק.

והקטן – בכלל – הופעה נחמדה היא, ילד וחייל כאחד. ועיניו התמימות נוצצות בדמעות. והדמעות לא דמעות רכות. הדמעות הללו – מוחאות, מתריעות, תובעות כבוד.

יראתי, פן יגעה בבכיה. נגשתי אליו וחבטתי על שכמו הרכה:

– בן-חיל. נוח! דבּר.

הוא נח. רישל את עמידתו המתוחה וביאר לי את כל הענין.

שוֹרת הוא בפלוגת החובשים, מתחלת המלחמה. וכיוון שההתקפה הולכת וקרבה וכיון שהבאטאליון שלנו באטאליון של חלוצים הוא וכיון שהוא נפח – לפיכך מובן מעצמו שעליו להספח אלינו, אל פלוגת החלוצים, העומדים בסכנה הגדולה ביותר, בכדי לחבש את הפצועים הראשונים, את הקרבנות החשובים ביותר.

הכל הבינותי, הקטן דבר כחייל מובהק ומגודל, שמלאו לו שנותיו ונסיונותיו, דברים ברורים המסברים את האוזן ונכנסים אל הלב. הכל הבינותי.

חוץ מדבר אחד: מה ענין הנפּחוּת לכאן?

ועד כה וכה – וכל החבורה שלי התעוררה, נתעודדה, קמה לתחיה, למצב רוח טוב, לתנועה, לחיים ואפילו לצחוק.

ובינתים נפתחה הדלת – והמשקאות הובאו.

ולא עברו רגעים אחדים – והקבר החי היה לבי-הלולא.

שתיה, תנועה, שבירת כוסות ושירה.

והשירה – סמן לנצחון היא.

ואין צורך לומר כשהשירה בלולה בקללות וגדופים.

ואני – גם לאחר אותה הפקודה הרצינית, גם לפני קבלת פני המוות ההולך ובא בחשכת הליל השחור וגם לאחר הכוס השמינית, שציירה לי את המוות בדמות מלאכי חבלה אדומים – אני עסוק הייתי בקטן זה: ביהודה קראפט – הנפּח.

נודע לי, שגמד זה עובד כמתנדב, הוריו לא נתנו לו לצאת בצבא, אלא שהוא ברח. עמד לפני שר הצבא בעצמו ובכבודו ולא זז ממנו עד שגייס אותו. נודע לי, שכבר לקח חלק בהתקפות גדולות, בהתנפלויות ובהגנות אדירות ביותר עד הנה. שלמדאליה זו זכה במלחמת-הסאן הנוראה. שהוא הציל את הגיניראל השיכור, את האדון האקסלנץ גיניראל דר אינפאנטרי פון ציגרר מחמתו של צ’ירקס קווקזי, ממש מתחת כידונו. את הגיניראל מבזה הוא תכלית בזיון. ואינו חושש לגלות זאת בפני. “הגניראל אינו שוה פרוטה נושנה, מוג-לב הוא מאין כמוהו, שיכור בן שיכור”. ואלמלא התייחסותו הטובה אל החיילים הפשוטים – כי אז היה עוזב אותו שם לעזאזל, למרמס רגלי סוסו של הצ’רקס. “באמת: קצין גבוה, שכל חיי הגדוד תלויים בו, והוא שותה לשיכרון בשעה שאלפי חייליו מוטלים בסכנה!”

“חייל כזה – אמר לי יהודה קראפט בבוז רציני – אינו שווה אף כדור במצחו! ולולא הייתי נפּח, לא הייתי מציל אותו גם אחר כל חסדיו וטובותיו עם חייליו. הלא חייליו עולים עליו פי שבעה! – לי יש מדאליה, – צחק יהודה קראפט בלעג – ולו אין! – אני לא הייתי מציל אותו. אלא – שנפּח אנכי!”

ודבריו הללו יצאו מפיו במין יהירות, שלא שמעתי כמוה עדיין אפילו בין חיילי המערכה, הרגילים לאמץ את לבם בפראזות גאוה מדור דור.

הוא הפסיק את דבורו לרגע, הרהר כהרף עין ואחר-כך אמר:

– בארבע התנגשויות-כידונים השתתפתי, שתי פעמים נפצעתי – ונשארתי נפּח!!

עכשו כבר לא האצתי בו לבאר לי את פרשת גדולתה של נפחותו. כבר הרגשתי, שזה ענין גדול אצלו ולפיכך החלטתי לדחות הפתעה זו לאחרונה, לקינוח סעודה.

– וכמה אנשים הרגת במשך כל הזמן? – שאלתי אותו – כמה אויבים שלחת לעולם האמת?

יהודה קראפט לא זז בישיבתו, הרים עלי את עיניו התמימות, אחר-כך שוב השפיל אותן ומבלי להביט בפני אמר בהטעמה ומחאה חמורה:

– לא הרגתי אף אחד. נפּח אני!

חטפתי את החייל הקטן אל חיקי, אמצתי אותו אל לבי ובקשתי ממנו, לבאר לי סוף סוף, מה טיבה של גדוּלה נפּחית זו?

ויהודה קראפט באר לי את הענין.

נודע לי, שאומנות זו, הידועה אצלנו מקדמת דנא למלאכה בינונית, לאומנות פשוטה וגסה – אצלו, אצל חייל קטן זה יחוס הוא, יחש שאין למעלה הימנו, העולה על כל היחשים שבעולם. נודע לי, שאביו גם כן נפח בן נפח, בן בנו של נפח בן נפח. – שבית-אומנו של אביו עומד בין הררי הטאטרה, על אם דרך-המלך, בין שני כפרים רחוקים זה מזה, בבית-אומן זה נולד וחונך גם הוא, גם אביו וגם אבי-אביו. וחינוך זה מיוחד הוא במינו, אביו לא שלח אותו לבית הספר, כדי שלא יצא שם לתרבות רעה. הוא בעצמו למדו קרא וכתוב עברית ומאדיארית. חוץ מאלה אינו יודע כלום, כשם שאביו אינו יודע יותר מאלה. אלא, שזאת לא אומרת, שאביו בּוּר הוא. מעטים הם הבריות היודעים מה שיודע אביו. אלא שכל ידיעותיו אלה לא מתוך הספר באות לו, אלא מתוך אומנתו. הכל בא לו מתוך אומנתו. הכל. כל הוויות-העולם, כל ידיעות הטבע, – בכל חננה אותו אומנותו: הנפחות. המלאכה בכלל היא עטרת כל העסקים והמלאכות שבעולם. והנפחות – היא גולת הכותרת של כולן. כך לימד אותו אביו והוא קיבל מאביו והלה מאביו ומאבי אביו עד הנפּח הראשון של ששת ימי בראשית. הנפח הראשון – כך מסר לו אביו – היה תובל-קין והוא מיוצאי ירכו שלו. תובל-קין היה הגבר הראשון, שעלה לגדולה ומשל על ההרים והגבעות, על הימים והיערות ואפילו על החיות הרעות. והכל היה מחבבים אותו ונכנעים לו. הנפח – מעלות יתרות לו על כל מיני בעלי מלאכה בעולם. מעלות הללו, כמובן, לא ניתנו לפרוש אותן בעל פה. מי שאינו מרגיש בהן מעצמו – בין-כך ובין-כך לא יבין. הנפח הוא מלך האומנים, ולפיכך גם חובותיו לאדם ולמקום מרובות משל אחרים.

הנפח צריך יהא נוח לבריות.

הנפח אינו מבלה אף רגע לבטלה.

הנפח לא רק שאינו משקר, אלא אפילו הפרזה קלה אינו מוציא מפיו.

הנפח הוא איש ישר וטוב.

הנפח עובד לא רק בשביל פרנסתו, אלא בשביל הבריות הזקוקים לכך.

ולא רק הבריות זקוקים למלאכתו, אלא גם בעלי החיים.

הנפח – ידו בכל לטובה. בבריות, בעגלות, בחצרות, בגנים, בבתי חרושת, בבתי אומן, בבתי הספר, בבתי הכנסיות, בגנים וקרפיפות, בהרים ובגיאיות, בבית ובשדה, בים וביבשה – בכל.

הנפח הוא סמל השלמות והתכלית ביצירה.

ויהודה קראפט הוא נפח קטן.

קטן – אבל נפח. בכל נפשו ומאודו.

הוא, יהודה קראפט, בן שתים עשרה שנה הוא, לא יותר. הכל-כאשר-לכל בן שתים עשרה – אך נפח!

כלומר: גבר מכף רגלו ועד קדקדו.

הוא אפילו לתור בר מצוה לא הגיע עדיין – אלא, שמרגיש הוא כבר בעצמו, כאילו כל התורות שבעולם, עם כל חוקותיהן ומצוותיהן, עם כל חובותיהן ומשפטיהן חלים גם עליו.

והוא אינו חושש לזה. אדרבה, ממלא הוא את חובתו באמונה.

– נפח הוא! תמיד ממלא, בשעת עבודה, בשעת מנוחה, בשעה שמטייל עם הכלב ובשעה שמשחק עם הילדים.

הילדים בני גילו עושים מה שעושים – ניצים, רבים זה עם זה, מכים זה את זה, ממרים באבותיהם, משקרים למוריהם, ולא עוד, אלא גונבים, משחקים בכפתורים ומרמים זה את זה, מכים את הכלבים, מצערים את החתולים, מקצצים כנפי צפרים, מתעללים בזבובים, משרבבים לשון לעניים, נותנים מכשול לפני עיוורים, מעווים את פניהם לזקנות, אינם מדקדקים בנקיות, קורעים ספרים, זוללים ממתקים, מעשים סיגריות גנובות וכהנה וכהנה.

והוא – יהודה קראפט לא עשה כמעשיהם מעולם.

ומשום מה לא עשה?

לא משום שמתירא הוא לעשות.

מעולם לא נגע בו שום איש לרעה. אביו אפילו לא גער בו מעולם בנזיפה, בן יחיד חביב הוא על אביו ועל אמו.

אלא מאי?

נפח הוא!

 

ד    🔗

כל אלה סיפר לי יהודה קראפט כמעט בהעלם אחד ובערב הזוועה הגדולה. בשעה שכולנו היינו רגוזי-עצבים עד כדי טמטום, בשעה שהתכוננו להתקפה על האויב הנורא. בשעה ששפכנו את המשקאות החריפים לתוך גרונינו, כשופך מים לתבערה, כדי לשטוף את מוחנו ולכבות את הפחד האוכל אותנו, את המוות ההולך וקרב מרגע לרגע, – בשעה זו סיפר לנו יהודה קראפט את כל אלה.

אנחנו שתינו והוא ישב ודיבר לנו על מעלות הנפח וחובותיו.

וכרגע, הרגשנו כולנו מעין בושה, על שלא זכינו להיות לנפחים.

פתאום נזכרתי, שכולנו שותים והוא אפילו את כוסו העומדת לפניו לא הריק. הפצרתי בו, שישתה כוס יין.

יהודה קראפט הודה לי במחאה:

– חס וחלילה! הנפח אינו שותה.

הנפח אינו זקוק למשקאות בשביל להיות גבור.

הנפח יודע את חובתו גם במוחו הפיכח.

גם בפרוס המלחמות האיומות ביותר, שלקח חלק בהן, לא שתה אף טיפה. ובשעת מלחמה, בשעה ששני הצדדים, שני הגדודים הצהובים זה לזה התנגחו בזעם, התגוששו ברציחה, התמותתו, שפכו זה את דמי זה ודקרו איש את רעהו כחיות טורפות – הוא, יהודה קראפט – הנפח – הזדרז בין שתי המערכות המטורפות, בין אלפי ההתפוצצויות ומיתות משונות, וחבש את הפצעים הפתוחים והשותתים דם. הציל את האומללים ממוות, עודד אותם בדברי כבושין והסתיר אותם למקומות בטוחים, את האחד בבור, השני תחת אבן גדולה, השלישי בצד האילן העבה, הרביעי תחת הגשר ובינתים זיגזג כברק מאחד לחברו, השקה אותם קוניאק, כיסה אותם, ניחם אותם, ציווה לאנשיו – עשרים וחמשה אנשים היו נשמעים לפקודתו החמוּרה – שיעשו זאת, כך וכך, שיפנו לשם, שילכו לכאן, שיעבדו, שימהרו, שיצילו, שלא ישגיחו בכדורים, בסכנות ובמוות.

והכל – בלי טיפת משקה חריף.

החיילים כולם מפצירים בו:

–אדוני שר החמשים! אני מבקש בהכנעה – כוס יין!

– תודה רבה, חיילים. לא. שתו כולכם לשמי.

וכל הפלוגה כולה קמה כאיש אחד ומריקה את כוסה לשמו:

– לחיי האדון שר החמשים יהודה קראפט, לחיים!

–לשם האונטראופיצר הגבור שלנו – הידד!

כבר רואה אני, שנצחוננו בטוח היום. רוח חדשה ומחייה הפיח בנו הקטן. כל החבורה השתובבה עמו כנחיל דבורים סביב למלכה שלהם וכולם כאיש אחד עלולים ברגע זה להיכנס לגיהינום לפקודתו של טליא זה.

ופתאום – טילפון.

אני נגש, שר-האלף מפקד:

– עשרה חלוצים ילכו לפנים, דרומית מערבית, כלפי חלוץ האויב, לתור את הככר. – גר-ר-ר-ר

פקודה זו מפיגה את היין במקצת.

בחרתי בעשרה אנשים והכינותים לדרך.

פתאום קם יהודה קראפט, נגש אלי כדין, ומודיע:

– אדוני הרם! גם אני!

– לא, שר-החמשים, אתה הנך חובש.

יהודה קראפט לא זז ממקומו.

– אדוני הרם! הנני מודיע בהכנעה: פקודתו של שר האלף היא. שלח גם אותי, גם החלוצים הללו זקוקים לחובש!

מה לעשות? הוא צדק. גם אלה זקוקים לחובש.

ופקודתו של שר האלף היא.

וכאילו חתכתי בסכין את לבי ממורשיו אמרתי לו:

– אם ככה, לך.

וברגע זה – והנה כמעט כל הפלוגה שלי הזדקרה אלי וכולם קול אחד בקשו ללכת גם הם. עמו ביחד כולם הולכים.

וכעבור רגעים אחדים – וכולנו מביטים בעינים לחות אחרי כנופיה הקטנה, העוזבת את החפירה המוארה, חודרת אל תוך חשכת הלילה העבה ונעלמה באישון חושך – כלפי המוות.

לא עצרתי כוח, שלא לצעוק אחריו:

– קראפט! פּטי קורפּוראל מחמדי! חזק ואמץ! ושוב בשלום!

ומתוך החשכה העבה נשמע קול ילד רונה:

– בטח בי אדוני הנאור! – נפח אני!

 

ה    🔗

ארבעה ימים רצופים השתגעה התנפלות זו, שהתחילה אחרי שעזב אותי הקורפוראל הקטן שלי בדבריו האחרונים: “בטח בי, אדוני הנאור!”

כן, “בטח בי אדוני הנאור” – ואני בכל אותה המהומה הנוראה, ששני גדודים מתמרמרים המטירו בה זה על זה ברד של אש ומתכת, נקבו זה את זה ברבבות כדורי עופרת, נגחו זה את זה בחרבות וברמחים זהומי-דם ורמסו את החללים החיוורים והקרועים כסמרטוטים – בכל אותה המהומה, בכל רעש-סנוורים זה לא חדלה תמונתו של הילד מלרפרף לפני עיני וקולו הרך-הקשה, הילדותי והחמוּר כאחד לא פסק מלהנעים באזני:

“בטח בי אדוני הנאור!”

“בטח בי” – ואני בטחתי בו. הרגשתי ברור, שאי-אפשר להטיל ספק בחזירתו בשלום. – אלא שיחד עם זה לבי חרד ורחב שמר והתגעגע עליו – מי יודע, מה עליו? סוף-סוף ילד. ילד מתחת סינרה של אם מלטפת. – היכן הוא? משום מה אינו מופיע אף לרגע?

ושמא כבר שוכב גם הוא בין חלליו שחבש –?

לבי פחד ורחב: מי יודע?

ואף על פי כן ראיתיו בדמיוני חי. חי ועובד ועושה את מעשיו באמונה ובגבורה. ראיתי אלפי חללים נופלים לרגליו הרכות, גבורים אומללים למאות מוציאים את נשמתם הנענה מסביבו, והוא, הילד, עומד וחובש, עומד ועוסק בהם באהבתו הילדותית, עומד ומדבר על לבם הגוסס. – ידעתי שאלפי מיתות צפויות לו בכל רגע – והוא, יהודה קראפט, מנענע להן בראשו ועושה את מלאכתו הלאה.

הוא – הנפּח – עושה את שלו.

אך היכן הוא?

לו את צלו, לכל הפחות את צלו אראה הפעם!

מרחוק –

שוא הסתכלתי, בקשתיו, פניתי אילך ואילך, שאלתי את אנשי, את אחרים, את החובשים, את מכיריו, את הכל.

ואת העצים ואת האבנים שאלתי.

והמלחמה המרה הלכה הלוך והתמרמר, הלוך והפרא, הלוך והשתגע. – ארבעה ימים רצופים.

לילה ויום – לילה ויום ועוד לילה ועוד יום ועוד לילה.

ורק ביום הרביעי בצהרים, כשהגדודים הקרועים-הבלויים העייפים, שהתרוקנו ממוח ומלב, מרוח ונשמה, ממחשבה ומטרה, התחילו כבר להתעלף ממש, כשהקרב היה כבר לסך-הכל של תנועת שכרון ואינרציה – רק אז באה הפקודה העליונה:

– נסיגה לאחור עד הנחל והתבצרות אצל היער מזרחית-צפונית!

הפקודה נמלאה. התלבטנו לאחור וביצרנו את עמדתנו אצל היער.

הסער נשתתק במקצת, הגדוד העייף נפל מלא קומתו בקבר החי, ברפש, בזיעה, בדם, ברעב, בצמא, בבגדים רטובים ומלוכלכים, בנשימות כבדות עמוקות ומפורכות.

נפישה ברוכה וטובה.

ואני – אני מבקש בכוחות-נפשי האחרונים את הפּטי קורפּוראל שלי.

אלמלי בא עכשיו ועמד לפני ומודיע…

והוא לא בא.

שוא שאלתי, שוא בקשתיו, שוא חכיתיו.

כך עבר היום.

ואחריו הערב, ואחריו – הלילה.

החיילים ישנו שנת אושר עמוקה-כבדה; אפילו בפצעיהם האנושים לא הרגישו כל הלילה.

ישנו ונחרו נחרה מתוקה.

מי שלא שמע נחרה זו, נחרת גדוד עייף שאחרי המלחמה כבדה – לא שמע מוסיקה מימיו.

וכך עבר גם הלילה.

ובבוקר, כשהחיילים שלי קמו ושתו שתיית הבוקר – אני הקיצותי לרגע, אחר כך הפכתי לצדי השני ושוב ישנתי.

בלי חלומות.

ופתאום הקיץ אותי המשרת שלי משנתי:

– אדוני הנאור!

– מה זאת? מה זאת?

– האדון שר החמשים, הקטן.

– מה? – הוא כאן? הוא נפל? – היכן הוא?

– לא. לא מת. חי. לא רחוק מכאן. בבקשה לבוא אתי יחד. הבטתי בפני משרתי, בעיניו:

– אתה משקר לי, הוא מת.

– לא, אדוני הנאור, הוא חי. בבקשה לבוא אתי יחד. לא רחוק.

קמתי כשכור-הספק והלכתי אחרי משרתי.

הוא הוליך אותי לאורך בור המערכה, עד היער, ושם, סמוך ליער, בתוך הבור, הראה לי אבן גדולה, שאצל קיר הבור ואמר לי:

– אדוני הנאור, בבקשה לעמוד על זו ולהסתכל החוצה, אל בין המערכות, כלפי ימין, אך בבקשה להזהר – הארורים יורים.

נצבתי על גבי האבן – ועל שטח האדמה שבין שתי המערכות הופיעה לפני עיני תמונה:

כל השטח מכוסה חללים ופצועים וגוססים. מתים ומתים למחצה, מיללים בכאבם ומוציאים את נשמתם.

וביניהם, בין כל השוכבים על הקרקע, רק איש אחד יחיד מתהלך, מתעסק בהם, בודק את כל אחד ואחד מהם ומדבר אליהם.

איש אחד חי ועייף.

יהודה קראפט.

לבי פג משמחה.

רציתי לצעוק לו.

לא.

הוא – בין כה וכה לא ישמע לי. הוא לא יעזוב את עבודתו. מוטב אחכה. אסתכל בו ובעבודתו.

הכדורים הבודדים לא פסקו עדיין – אלא, שהשם יודע מה היה לי: לא התייראתי פן יפגע בו חץ. איזה בטחון עז וגמור מילא את כל מהותי: “כי תעבור במים אתך אני – כי תלך במו אש, לא תיכווה”.

הרגשתי ברור, שלא יאונה לו כל רע.

והוא – הולך וקרב כלפינו, כלפי החפירות שלנו.

הולך ובודק במתים, בנפצעים ופתאום – מקשיב לאנחה כבדה ואנושה הבאה לו מקרוב לנו. – הוא נושא את עיניו – אני מסתתר. והוא צועד ישר כלפי הגוסס.

לא רחוק מאתנו שוכב חייל רוסי פצוע קשה ונאנק בכבדות. – אליו הוא הולך וקרב.

ואני עם משרתי עומדים מסתתרים ומסתכלים בלב נוקף.

הנפצע שוכב כשלושים פסיעה מאתנו – ויהודה קראפט ניגש אליו, בודק אותו, חובש אותו, את בטנו הפצועה קשה ומדבר אליו, מאדיארית הוא מדבר אליו. רוסית אינו יודע אף מלה. מבין הוא הרבה רוסית, כמה שהספיק ללמוד במשך המלחמה – אבל לדבר לא.

הנפצע מנענע לו בידו המתה-למחצה לאות תודה ויאוש כאחד. יהודה קראפט רוצה לענות לו על תודתו רוסית ואינו יכול. החייל הרוסי מושיט לו את ידו העייפה. יהודה קראפט לוחץ את ידו, אחר-כך מתיצב עמידת-כבוד, מרים את ידו כלפי רקתו, מצדיע ואומר:

– נפח אני!

החייל הרוסי מרמז לו ביאוש, שלחנם, אין כל תקוה, הוא הולך ומת. יהודה קראפט גוחן אליו, מחליק לו את מצחו, בודק את הדופק שלו בידו הקטנה, ואומר:

– לא, חבר!

והרוסי יודע, שהכל לחנם. דבריו יוצאים מפיו קטועים, חלשים, צרודים, גוססים, אחרונים:

– בקשה לי אליך חבר. – התמלא?

יהודה קראפט מבין אותו, מצדיע ואומר:

– נפח אני!

והרוסי ממשיך:

–בקשה – אני הולך ומת – עשה עמי חסד קטן –התעשה?

יהודה קראפט מתיצב בכבוד גמור:

– נפח אני!

הרוסי אינו מבין את פירוש המלים, אבל מרגיש הוא בהם כנראה. מתאמץ הוא בכל כוחותיו ומדבר:

– אני, חבר, אני הנני רוסי. אני איש טוב, חבר, לא אויב, איש טוב, חבר, וגם אתה איש טוב – כן? איש טוב?

עיניו של יהודה קראפט התנוצצו באור יקרות:

– נפח אני!

– אם כן – שמע נא – אני רוסי. מרחוק. מרחוק. מסיביר. לי אין שם כל מאומה. רק ילד, ילד קטן, אמו מתה. לא כבר. קבלתי מכתב. הילד חי. את הילד אני אוהב. אוהב מאד. אב אני, אב אוהב. אתה אינך אב. אינך מבין מה זאת. אינך מבין.

יהודה קראפט מוחה במחאה רכה ומרגיע אותו:

– אני מבין. נפח אני!

– אם כך – בבקשה. פה בילקוטי – מתחת לראשי – פה – יש לי דבר. דבר קטן. קח אותו. ועשה עמי חסד. התעשה?

– נפח אני!

תודה רבה. קח את הצעצוע. פה בילקוטי הוא. קח אותו אליך, אחר המלחמה, בשעת שלום, שלח את הצעצוע. שמה, אל ילדי. אני אוהב אותו. אין לו אם. אני מת. שלח את הצעצוע לשם. בפוסטה. או אפשר: אתה בעצמך. אפשר בעצמך תסע, אני מבקש. אצלנו טוב, יפה, לחם לבן, פירות, הכל יפה אצלנו. תסע לשם, ותמסור לילד, ותאמר לו, אביך, – אביך, הוא שלח לך, הוא קנה, במלחמה. בגליציה. שם הרחק קנה, בשבילך. הוא מת, אבל אוהב. ותנשק לו טוב? לא תעשה? רחוק?

יהודה קראפט מהרהר קצת. מביט במרחקי השדות, אחר-כך ניצב בכבוד ומחליט:

– נפח אני!!

– תודה רבה, תודה. קח. פה בילקוטי.

יהודה קראפט גוחן, מתאמץ לפתוח את הילקוט בזהירות, במתינות שלא לגרום כאב לחולה, – מוציא משם סוס אדום קטן של עץ, מניח את ראשו של החולה על מקומו ומסתכל בצעצוע.

החולה נאנק אנקה נוראה. כאבו נוקב עד התהום. יהודה קראפט גוחן אליו ומחליק את ראשו. החולה נשתתק. ויהודה קראפט מביט בצעצוע, בוחן בו, מסתכל בו מכל צד.

הצעצוע מוצא חן בעיניו, סוס נחמד עם רעמה. ידיו הרכות מלטפות את הצעצוע הנחמד.

והחולה זז – ומדבר; לאחרונה:

– בבקשה – כתוב את האדרסה.

יהודה קראפט מזדרז להוציא פנקס קטן ועפרון, מניח את הסוס הקטן על הקרקע – אחר-כך מתחרט, לא. לא על הקרקע. מרימו ומשים אותו על לב החולה, על חזהו. ואומר:

– בבקשה.

והחולה מתאמץ לזכור וממלמל:

– רוסיה, סיביר, פלך טומסק, מחוז צ’יטא, עיר צ’יטה, כפר בולסק. אדריסה: פיוטר סידורוביץ בורוב. בורוב. פיוטר, זהו בני. ילדי. בבקשה. – תודה. התעשה?

אלו היו המלים האחרונות שלו.

יהודה קראפט כתב, רשם בדיוק. טמן את פנקסו הקטן ואת העיפרון. אחר-כך רצה לקחת את הצעצוע. הסוס הקטן היה תחוב בכף הגוסס, האוחז את הצעצוע בכפו, בכוח בחזקה. יהודה קראפט מפקפק רגע: לקחת? הכף אינה נותנת. הוא בודק את הגוסס – את לבבו. הוא מת? בודק את הדופק שלו. הגוסס זז רגע וממלמל כמעט בקול בלתי נשמע, כמו בחלום: תודה. – נושם נשימה ארוכה ומת.

יהודה קראפט מסדר את המת כדין. פושט את רגליו, שתי ידיו על חזהו, אחר-כך שולף את הסוס מתוך כפו של המת, מאמץ אותו אל לבו, נצב מרגלותיו של המת, מהדק את שתי רגליו, מרים את ידו על רקתו ובידו השנית – הסוס הקטן; מתמתח מלא קומתו, מצדיע ומרעים בקול רם, כילד המשחק במישחק-חיילים:

– נפח אנכי!!

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47799 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!