_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ב. קֹהֶלֶת

                                                                                       הזקין אומר דברי הבלים

                                                                                                         (ילקוט קהלת)

 

בָּאַרְמוֹן הַסָּפוּן בִּזְהַב פַּרְוָיִם

אֲרָזִים מוּפָזִים וּבְרַק כּוֹתָרוֹת;

בֵּין עַמּוּדֵי שֵׁש מַחֲמַדֵּי עֵינָיִם,

בֵּין אַבְנֵי חֵפֶץ וּסְגֻלּוֹת אוֹצָרוֹת,

 

בַּהֲדַר הֵיכָל זֶה בִּנְוֵה כָּל תִּפְאֶרֶת,

עַל כֵּס זָהָב וָשֵׁן מַעֲשֵׂה אֳמָנִים –

עָטוּי אַרְגָּמָן, עַל רֹאשׁוֹ עֲטֶרֶת

יֵשֵׁב שָׂב דַּל כֹּחַ וּשְׂבַע רֹב שָׁנִים.

 

וּשְׂעַר תַּלְתַּלָּיו כַּשֶּׁלֶג יֶחֱוָרוּ,

עַל מִצְחוֹ וּלְחָיָיו חָרְשָׁה עַצֶּבֶת;

כִּרְפָאִים בִּשְׂאוֹל פָּנָיו חֳמַרְמָרוּ,

מִבֵּין עַפְעַפָּיו אַךְ יָצִיץ צַלְמָוֶת.

 

וַחֲרוּתִים עַל פָּנָיו יֶחֱזוּ עֵינָיִם

כָּל צַר וּמָצוּק וּתְלָאוֹת כָּל שָׁבֶר;

לוּ עֵינָיו לֹא רָצוּ כַּחֲזִיז שָׁמַיִם

אָז נֶחְשַׁב כַּמֵּת קָם לַיְלָה מִקָּבֶר.

 

וּמַשְׁמִים יֵשֵב שֻׁדָּד כָּל תּוּשִׁיָּה

וּכְשֶׁבֶת הָאָבֵל בֵּינוֹת לַקְּבָרִים,

דּוּמָם כַּמָּוֶת אַךְ רוּחוֹ הוֹמִיָּה –

מָה עַז יָגוֹן דּוֹבֵר מִבְּלִי אֲמָרִים!

 

מִי זֶה הַיָּשִׁישׁ נַעֲוֶה גַם שָׁחוֹחַ

לֹא יוּכַל עוֹד מַלֵּט מַשָּׂא הַחַיִּים,

כַּצֵּל יִתְהַלֵּךְ אֵין עֹז לוֹ וָכֹחַ?

קֹהֶלֶת הוּא, מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלָיִם!

 

הוֹי! הֲזֶה הָעֶלֶם כָּלִיל בַּהֲדָרוֹ

יָפֶה אַף נָעִים כָּאוֹר בַּצָּהֳרָיִם?

הַהֵם שַׂעֲרוֹתָיו כָּעוֹרֵב שָׁחָרוּ?

הַאֵלֶּה עֵינָיו כַּיּוֹנִים עַל מָיִם?!

 

הֲלֹא הוּא בַכֹּל נָחַל שִׁבְעָתַיִם,

אֵין מִסְפָּר לַעֲדָנָיו, הוֹנוֹ וּשְׁלָלוֹ;

וּרְוָיָה כּוֹסוֹ מִבִּרְכוֹת שָׁמָיִם,

וִיפֵה-פִיּוֹת אֶלֶף הָיוּ גוֹרָלוֹ.

 

מַה זֶּה חָלַל לִבּוֹ, נַפְשׁוֹ זוֹעֶפֶת?

הַאִם מֵרֹב יָמִים יֶעֱצַב הָרוּחַ

עַד כִּי לַמָּוֶת חַיָּתוֹ נִכְסֶפֶת?

אוֹ מִשּׁוֹד אוֹיֵב לִבּוֹ לֹא יָנוּחַ?

 

הַדְמֵי אָדָם שָׁפַךְ וָדָם רוֹדְפֵהוּ,

אוֹ דַכִּים וַעֲשׁוּקִים עָלָיו יִנְאָקוּ?

אוֹ נֹחַם אַכְזָרִי כָּעָשׁ יֹאכְלֵהוּ

כִּי רִצֵּץ אֶת עַמּוֹ תַּחְתָּיו נָהָקוּ?

 

הַאִם גַּם הוּא אָז לֹא יָדַע עוֹד דַּעַת

לִמְלוֹךְ כֵּאלוֹהַּ, כִּמְלָכֵינוּ עַתָּה?

כִּי עַנְוַת צִדְקָם עַד דַכָּא מַגַּעַת,

עַל כֵּן אָרְחָם חַיִּים מַעְלָה  גַם מַטָּה.

 

הוֹי! לֹא רֹב יָמִים בּוֹ שֵׂיבָה זָרָקוּ,

כִּי לֹא לִימֵי גֶבֶר יָמָיו הִגִּיעוּ!

וּבְזִקְנָתוֹ אֲחֵרִים עוֹד יֶחֱזָקוּ,

עוֹדָם רַעֲנַנִּים וּבְהוֹדָם יוֹפִיעוּ.

 

גַּם אוֹיֵב לֹא יָגוּר, מוּזָר לוֹ פַחַד,

וּשְׁלוֹמוֹ מִסָּבִיב עַמִּים קָרָאוּ;

וּלְרַגְלָיו תֻּכּוּ מַמְלָכוֹת גַּם יַחַד,

שַׁחֵר אֶת פָּנָיו מִקְּצוֹת אֶרֶץ בָּאוּ.

 

וּכְבָר גַּם הוּא הִכִּיר מַלְכוּת שָׁמָיִם,

וַיִּמְלוֹךְ גַּם אָז לִצְדָקָה וּלְחֶסֶד,

וּמְשָׁלָיו כֵּן יֹאמְרוּ אַחַת וּשְׁתַּיִם:

כִּי אַךְ עַל אֵלֶּה כֵּס מֶלֶךְ יִוָּסֶד.

 

מִכָּל עָשׁוּק וָדָךְ וּקְצַר יָדַיִם

יָדוֹ לֹא קָפַץ וּדְלָתָיו לֹא נָעַל;

זִמּוֹת לֹא הֵפִיק בִּשְׁפָךְ דָּם כַּמַּיִם,

עוֹד הוּא רַבִּים הֵשִׁיב מִמְּעוֹל כָּל מָעַל.

 

אוֹתוֹ כָּל עַמּוֹ הוֹקִירוֹ אָהָבוּ,

כִּי אִישׁ בִּנְוֵה שָׁלוֹם שָׁכַן בָּטוּחַ;

וּשְׂבֵעִים וּשְׂמֵחִים אֶרֶץ יָשָׁבוּ,

אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ בִּשְׂדוֹתָיו יָנוּחַ.

 

כִּי מֵעֵת  יִשְׂרָאֵל אַרְצָם שָׁכָנוּ

עַל יָמִים כָּאֵלֶּה לֹא הִתְעַנָּגוּ;

וִימֵי כָל שִׁבְתָּם בָּהּ עוֹד לֹא שַׁאֲנָנוּ,

אַךְ פָּחֲדוּ, רָהוּ, חָרְדוּ גַם דָּאָגוּ.

 

אוֹ אוֹיְבִים מִחוּץ אֶת אַרְצָם רָעָצוּ,

אוֹ אִישׁ אֶת דַּם אָחִיו שָׁפְכוּ יוֹשְׁבֶיהָ:

אָז רַגְלֵי בַת צִיּוֹן בַּדָּם מָחָצוּ

וּשְׂפָתֶיהָ אָדְמוּ מִדְּמֵי בָנֶיהָ.

 

וּבְיָמָיו אַךְ שָׁלוֹם פָּשׁ כַּיָּרֵחַ,

וּבִקְרָב וָלֶחֶם אַרְצוֹ בַּל תֵּלֶא;

עַל חֶבְלוֹ בַנְּעִימִים עַמּוֹ שָׂמֵחַ,

עִתּוֹת הָעֵדֶן הָיוּ יָמִים אֵלֶּה.[1]

 

אַךְ הָהּ! אַךְ עַל עַמּוֹ קָם זֶה אוֹרֵהוּ –

וּבְקֶרֶב לִבּוֹ אַךְ שׁוֹאָה וָאֶמֶשׁ.

כִּי יָקוּץ בֶּחָלֶד, יִשְׂנָא חַיֵּיהוּ,

רַע עָלָיו הַמַּעֲשֶׂה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

 

הוֹי! גַּם הוּא מֵרֹאשׁ עָלָה בָמֳתֵי חָלֶד

טֶרֶם אִוְּתָה נַפְשׁוֹ לִהְיוֹת בִּגְבוֹהִים;

אַךְ לֵב הוּתַל הִטּוֹ, נִתְעָה כַּיָּלֶד –

חָכְמָה שָׁאַל עֵת נִרְאָה לוֹ אֱלֹהִים.

 

אַךְ חָכְמָה שָׁאַל הִיא אַךְ חָכְמַת אֶרֶץ,

וּמִבְּלִי אֱמוּנָה יָדָהּ קָצָרָה;

עַל כֵּן תּוֹלִיךְ שׁוֹלָל, תִּפְרוֹץ כָּל פֶּרֶץ

כִּי מִקֹּצֶר  יָד בַּכֹּל תִּתֵּן סָרָה.

 

וּמְנָת כּוֹסוֹ מֵאָז – חָכְמָה הָיָתָה

אַף חָכְמַת לִבּוֹ מִכָּל אָדָם רָמָה;

חָכְמָה בִּקֵּשׁ, אוֹתָהּ עֵינוֹ רָאָתָה –

מֵאָז שִׂמְחַת נֹעַר לִנְהִי הוּשָׂמָה.

 

הוֹי, עַזָּה מִמָּוֶת חָכְמָה הַזְּעוּמָה,

מַה טוֹב בּוֹאֵךְ, פָּנַיִךְ כִּי זָרָחוּ!

וּבְגִשְׁתֵּךְ עָדֵינוּ הוֹי אַתְּ אֲיֻמָּה,

כֵּן תִּקְוָה וֶאֱמוּנָה מִמֵּךְ יִבְרָחוּ.

 

 

תִּקְוָה וֶאֱמוּנָה אִם כָּהוּ גַם יַחַד –

וּלְעֵדֶן יַהַפְכוּ הַשְּׁאוֹל מִתַּחַת,

וּלְנָגְהָם יֵלֵךְ אִישׁ מֵאֵין כָּל פַּחַד –

אַךְ אַתְּ בִּרְבוֹת אוֹרֵךְ גִּלִּית אַךְ שַׁחַת.

 

אַתְּ גֵּרַשְׁתְּ אָז אָדָם מֵעֵדֶן גַּנִּים,

וּתְגָרְשִׁי כֵּן עוֹד גַּם אֵלֶּה הַיָּמִים;

מִנְּוֵה עֲדָנָיו מֵחַיֵּי שַׁאֲנַנִּים

כָּל מַשְׂכִּיל דּוֹרֵשׁ לִדְבַר אֱמֶת תָּמִים.

 

גַּם תִּקְוָה וֶאֱמוּנָה מִלֵּב תַּבְרִיחִי,

גַּם כָּל חָזוֹן וּדְמוּת אִם גַּם נֶאְדָּרִי;

וּמַה זֶה תִּתְּנִי אִם הַכֹּל תַּדִּיחִי?

אַךְ אֱמֶת מָרָה אוֹ שֶׂפֶק אַכְזָרִי.

 

עַל כֵּן חַכְמֵי קֶדֶם שָׂמוּ בָךְ כָּכָה:

עַל לֵב מָגֵן בַּרְזֶל, חֶרֶב עַל יָדָיִךְ;[2]

כִּי חָרַבְתְּ כָּל לֵב יוֹדֵעַ אוֹתָכָה,

וּלְבָבֵךְ בַּרְזֶל כַּבַּרְזֶל עָלָיִךְ.

 

גַּם זֶה הַיַּנְשׁוּף הֻצַּב עַל קָדְקָדֵךְ,

לֹא כִי אִישׁוֹן לַיְלָה כַּיּוֹם לָךְ יֶהִי,

אַךְ כִּי קִינִים וָהִי יֵלְכוּ עַל יָדֵךְ,

וּמְרִי יָגוֹן אִתֵּךְ וִילֵל כָּל נֶהִי.

 

וּדְמוּת אֵימָה זוּ שׂוּמָה עַל לִבָּתֵךְ,[3]

כָּל רוֹאֵי פָנֶיהָ תַּהֲפוֹךְ לָאָבֶן;

כִּי רוֹאֵי אֶל לִבֵּךְ תָּמִית לַבָּתֵךְ,

וּלְאֶבֶן יֵהָפֵךְ הָאִישׁ בָּךְ יָבֶן.

                     *

וּשְׁלֹמֹה גַם הוּא אַךְ שָׂם בָּהּ מַעְיָנָיו

אָז כָּל חֶמְדָּתוֹ כַּצֵּל חִישׁ נֶהֱלָכָה;

לַהַט חַרְבָּהּ גֵּרְשׁוֹ מִגַּן עֲדָנָיו,

וּלְעֵינָיו תֵּבֵל כֻּלָּה אָז נֶהְפָּכָה.

 

כִּי כָל מַחֲמַדִּים וּמַמְתַּקֵּי אֶרֶץ

אִם אַךְ הִתְעַנֵּג בָּם נַפְשׁוֹ יָאָבָה –

אָז עֵינָיו בָּם רָאוּ אַךְ שֵׁאת וָפֶרֶץ,

כִּי שָׂטָן לִימִינוֹ חָכְמָה נִצָּבָה.

 

חַיִּים עֵת חָפֵץ לִרְאוֹת אֶת הָעַלְמָה

אָז קֶרֶב לִבּוֹ הַחָכְמָה אָמָרָה:

"זוּ עֵינָהּ יָפָה תַּעַט אוֹר כַּשַּׂלְמָה,

מֵעוֹרוֹת עִם גִּידִים יַחַד חֻבָּרָה;

 

כֵּן בִּלְחָיֶיהָ כִּפְנִינִים אָדָמוּ –

אַךְ עוֹרְקִים גּוֹאָלִים בַּדָּם יָזוּעוּ;

וּצְחוֹק תֵּרֶא בִשְׂפָתֶיהָ נָעָמוּ –

הוּא גִידִים בִּבְשָׂרָם כֵּן אָז יָנוּעוּ."

 

וּבְצֵאת לִשְׂדֵי חֶמֶד כָּרִים וָאָחוּ

אֶל יִבְלֵי מָיִם בַּעֲמָקִים יֶהֱמָיוּ,

בֵּין אִבֵּי זֵיתִים בִּיפִי הוֹד יִפְרָחוּ

מִבְחַר רִמּוֹנִים עֵת עֵינָיו חָזָיוּ –

 

הוֹי! אָז לֹא לֵב יָשִׁית לִפְאֵר מִסָּבִיב,

לֹא נַפְשׁוֹ תַּעֲלוֹז, לֹא לִבּוֹ שָׂמֵחַ;

"מָה הֵמָּה" יִקְרָא "כָּל יַלְדֵי הָאָבִיב?

הֲלֹא רָקָב – הָדָר, מָוֶת פּוֹרֵחַ!"

 

וּלְפַקֵּד צִבְאוֹת רוֹם כִּי בָא זֶה לָיִל,

בָּא לִרְאוֹת בַּהֲלִיכוֹת שָּם הִלְּכוּ הֵמָּה;

כִּי יִצְעַד הַסַּהַר לִפְנֵי הֶחָיִל

וּלְאַט יוֹבִילֵם לִמְנוּחָה נָעֵמָה –

 

אַךְ לִשְׁלֹמֹה גַם אֵלּוּ לֹא נֶהְדָּרוּ

מִנַּהֲמַת לֵב יִקְרָא, מִמְּרִי עַצֶּבֶת:

"הֵן אוֹרָם מוֹתָם, כִּי כַנֵּר יִבְעָרוּ –

וּמִי זֶה יָאִיר בָּם אִם לֹא הַמָּוֶת!"

 

כָּכָה נָבְלוּ קָמְלוּ רָאשֵׁי תִפְאֶרֶת,

וּמְלֹא תֵבֵל הָיָה מַהְפֵּכַת זָׂיִ;

אַךְ שִׁלְּחָה בָם חָכְמָה חַרְבָּהּ חוֹדֶרֶת –

יָצָא כָּל הֲדָרָם, הָיוּ לִפְגָרִים.

 

לַשָּׁוְא עֵת יָרִיד, שָׁוְא יֵבְךְּ תַּמְרוּרִים:

"לֵב הוּתַל הִטַּנִי, הוֹי מַה נּוֹאַלְתִּי!

בִּדְמִי עֲלוּמַי וּבְשַׁחֲרוּת הַנְּעוּרִים

פּוֹתֶה אֵין לִבָב לִי חָכְמָה שָׁאַלְתִּי.

 

שׁוּבִי, עֵת יַלְדוּת, אֶל נַפְשִׁי נֶאֱנָחָה,

עֵת הַאֲמֵן אֶת כֹּל יָכֹלְתִּי צָלַחְתִּי;

וּבְטֶרֶם נַפְשִׁי לִגְדוֹלוֹת בָּרָחָה,

מִקְּטַנּוֹת שׁוֹקְטוֹת עֵת שָׁקַטְתִּי נַחְתִּי."

 

שָׁוְא יִקְרָא לֶאֱמוּנָה, הִיא בוֹ בָגָדָה.

הָהּ! עוֹד הֵסִיתָה בוֹ חָכְמָה אַכְזְרִיָּה

אֶת שֶׂפֶק; הוּא לָהּ בֵּן לִשְׁאוֹל יָלָדָה,

הוּא הָפַךְ לִבּוֹ לִישִׁימוֹן וּשְׁאִיָּה.

                            *

הוֹי שֶׂפֶק אַכְזָרִי מֵחַיתוֹ יַעַר,

אֵיךְ פִּיךָ בַּכֹּל פָּתוּחַ כַּקֶּבֶר!

וּלְשׁוֹנְךָ עַכְשׁוּב הוּחַדָּה כַתַּעַר,

וּכְחֵץ עָף מִקֶּשֶׁת תִּמְחַץ לֵב גֶּבֶר.

 

אַהֲבָה וִידִידוּת כַּצִּיץ לָךְ אֻמְלָלוּ,

כִּמְעַט אַךְ תַּשֵּׁב עָלֵימוֹ רוּחֶךָ;

אֹמֶן וָקֹשֶׁט כַּדֶּשֶׁא נָבָלוּ,

כִּי רוּחַ זִלְעָפוֹת נִשְׁמַת אַפֶּיךָ.

 

כַּמָּגֵן בַּרְזֶל עַל לֵב אִישׁ תָּנוּחַ –

אִם תָּגֵן מֵהֶבֶל, מֵאֵמוּן-בֶּגֶד;

גַּם אַהֲבָה לֹא תִתֵּן בּוֹא לֵב וָרוּחַ,

גַּם קֹשְטְ אֱמוּנִים כֵּן עוֹמֵד מִנֶּגֶד.

                           *

גַּם לִשְׁלֹמֹה כִּי בָא זֶה שֶׂפֶק פֶּתַע –

חָדַל מֵהַאֲמִין בִּרְעָיוֹת וָרֵעַ;

כִּי עָמֹק בִּלְבָבוֹ הַשֶּׂפֶק יֵתַע,

וּלְשׁוֹנוֹ אַךְ תַּצְמִיד אֹמֶר: "מִי יוֹדֵעַ?"

 

אֹמֶר שֶׂפֶק הוּא מִקַּשְׁתּוֹ חֵץ רֶצַח!

אִם אַהֲבָה אוֹ תִּקְוָה רֶגַע אָתָיוּ,

אֱמוּנָה כִּי תַבְטַח לוֹ חַיֵּי נֶצַח –

וּקְרָבָיו "מִי יוֹדֵעַ" אָז יֶהֱמָיוּ.

 

שׁוּלַמִּית אָז מֵתָה בִּדְמִי יָמֶיהָ,

הוּא עָמַד אֶצְלָהּ עֵת נַפְשָׁהּ נָפָחָה;

עֵת מִשְּׂאֵת מָוֶת רָחֲפוּ עֲצָמֶיהָ,

כִּצְחוֹק עוֹד בִּשְׂפָתָהּ וּכְמוֹ שָֹמָחָה.

 

וּלְחָיֶיהָ  אִם כַּסַּהַר חָוָרוּ,

עוֹד תִּקְוַת אַל-מָוֶת, חַיֵּי שָׁמָיִם

מֵעֵינָהּ כִּי עָשְׁשָה נִשְׁקְפוּ זָהָרוּ

כֵּן תֶּחֱשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בִּשְׁמֵי עַרְבַּיִם –

 

וּשְׁלֹמֹה עַל עַרְשָׂהּ נַפְשׁוֹ כָּפָפָה,

מַשְׁמִים הוּא כַּצִּיּוּן נִצָּב עַל קָבֶר,

סָמְרוּ שַׂעֲרוֹתָיו אַף רוּחוֹ רָחָפָה,

וִיבֵשָׁה עֵינוֹ אִם רַב כַּיָּם שָׁבֶר.

 

וּבְמוֹתָהּ עוֹד הִיא לִשְׁלֹמֹה מִלֵּלָה:

"אַל נָא תֶּאֱבַל, דּוֹדִי, הַשְׁבֵּת עַצָּבֶת;

וּגְוִיָּתִי פֹּה  אִם כַּצִּיץ נָבֵלָה –

רוּחִי רוּם תַּעַל בִּנְתִיבוֹת אַל-מָוֶת."

 

וּשְׁלֹמֹה מִדְבָּרָהּ אַךְ כִּי שָׁמֵעַ,

וִילֵל הֶגֶה מִלֵּב עַל פִּיו הוֹפִיעַ;

וּבְקוֹל מַר קָרָא: "אֲהָהּ מִי יוֹדֵעַ

רוּחַ אָדָם אִם עוֹלָה לָרָקִיעַ?

 

גַּם הַבְּהֵמָה מִי יֵדַע רוּחַ בָּמוֹ,

הַיוֹרְדָה הִיא מַטָּה אֶרֶץ לָנוּחַ?

מִי יוֹדֵעַ פֶּן מָוֶת אֶחָד לָמוֹ,

וּלְכֻלָּם יַחַד, הָהּ! אַךְ אַחַת רוּחַ..."

 

בִּזְרֹעוֹתָיו כֵּן מֵת נָתָן לוֹ רֵעַ,

אָז לִמְּדוֹ הַנָּבִיא דַרְכּוֹ הַיְשָׁרָה:

"הִנְּךָ מֶלֶךְ אַדִּיר וּגְדָל גַּם דֵּעַ

וּבְרֹאשְׁךָ אֶשְׂמַח כִּי תַּתִּי הָעֲטָרָה.[4]

 

אַךְ צוֹר תּוֹרָתִי כִּי מֵאֵל יָצָאָה,

אַךְ הִיא תּוֹרָה אוֹר וּנְתִיבָהּ צָהֳרָיִם,

כִּי לַעֲשׂוֹת אַךְ טוֹב רוּחַ אֵל גֵּו בָּאָה,

וּלְאֵל מִקִּרְבֵּנוּ תָּשׁוּב שָׁמָיִם".

 

וּשְׁלֹמֹה חִישׁ זָמַם: "הוֹי מִי יוֹדֵעַ

אִם לֹא נֶפֶשׁ הִיא דָם, וּמוֹחַ עֲצָמִים,

אִם לֹא מִגִּידִים עֵין רוּחַ נוֹבֵעַ?

הָהּ! מַה בֶּצַע אִם כֵּן כִּי אֵלֵךְ תָּמִים?

 

וּרְסִיס דָּם מִזֵּד יָהִיר לוּ יִגָּרַע,

אוּלַי אָז יִצְדַּק וִיהִי גַם עָנָיו?

אוּלַי תָּם יַתְעִיב עֲלִילָה, יִפָּרַע –

גִּיד אֶחָד בִּלְבָבוֹ אִם שִׁנָּה פָּנָיו".

 

מִכְּאֵב שֶׂפֶק זָע וַיִּקְרָא בְּכֹחַ:

"אוֹי לִי! מִי זֶה אֵיפֹה עָשַׁק מִמֶּנִּי

נֹעַם אֱמוּנָה זוּ נַחַת נִיחוֹחַ?

אָרוֹר אָאוֹר אוֹתוֹ כָּל עוֹד עוֹדֶנִּי!

 

הֵן אֱמוּנֵי עַמִּי כֻּלָּם יִבְטָחוּ

כִּי לֹא רוֹחַ הִיא מוֹחַ, נֶפֶשׁ דָּמִים,

לֹא נִטְפֵי דָם אִם יִרְבּוּ אוֹ יֻקָּחוּ

יַעֲשׂוּ תָּם לָרָע אוֹ רָע לִגְבַר-תָּמִים."

 

מִתִּמְהוֹן לִבּוֹ רָץ לִמְקוֹם שָׁם קֶבֶר,

שָׁם בֶּטֶן הַשְּׁאוֹל רָב אָדָם בָּלָעָה;

וּבֵין עַצְמוֹת מֵתִים וּגְוִיּוֹת גָּבֶר

רֹאשׁ אֵיתָן אֶזְרָחִי רַגְלוֹ נָגָעָה.

 

הוֹי, מַה נוֹרָא הוּא, אָיֹם לָעֵינַיִם!

מִנִּקְרֵי עֵינָיו יָצִיץ שֵׁד עֵיפָתָה;

הַהֵם עֵינֵי אֵיתָן רָאוּ שָׁמַיִם?

הוֹי! אֵיךְ רֹאשׁוֹ הֶהְפַּךְ לִדְמוּת אֵימָתָה!

 

וּשְׁלֹמֹה עַצְמוֹתָיו רָחֲפוּ חָרָדוּ:

"הֲזֶה קָדְקֹד – קָרָא – אָדָם כֵּאלוֹהַּ?

פֹּה חָכְמָה וּזְמִירוֹת יַחַד נוֹעָדוּ

וּנְגִינוֹתָיו הָלְכוּ בִּשְׁמֵי גָבוֹהַּ.[5]

 

הֵן הוּא אִזֵּן חִקֵּר חָכְמָה וָדַעַת

אֵיךְ קָדְקֹד זֶה בּוֹ שִׁיר יָהּ חָמַד שֶׁבֶת,

אֵיךְ מָעוֹן יֶהִי אֶל שִׁקּוּץ תּוֹלַעַת?!

הוֹי בֵּית אֵל – וּמְתָקוֹ רִמָּה בַּת מָוֶת!"

 

"מִי יוֹדֵעַ? קָרָא בִּבְכִי רַב נֶהִי,

אוּלַי מִן הַבְּהֵמָה אֵין מוֹתָר לָנוּ?

וּלְבָרוֹת רֻם זֻלּוּת אִם אִישׁ זֶה יֶהִי,

אוּלַי רִקְּבוֹן תָּמִיד הַחַיִּים בָּנוּ!"

 

הַצְּדָקָה רָאָה גַלְמוּדָה בּוֹכִיָּה

בָּנֶיהָ שֻׁדָּדוּ וְהִיא נֶהְפָּכָה;

רֻדְּפָה עַל צַוָּאר, נָסָה עָרְקָה צִיָּה

לַחְמָהּ אֵפֶר, מֵימָהּ בִּבְכִי מָסָכָה.

 

דִּמְעוֹת עֲשׁוּקִים שָׁר וּמְנַחֵם אָיִן.

אַף כִּי אֵין מַצִּיל מִיַּד עוֹשְׁקָם כֹּחַ;

כִּי עָשׁוּק כִּי רָצוּץ – רָאָה – טוֹב עָיִן,

כִּי הוֹלְכֵי תֹם יֵלְכוּ קוֹדֵר וּשְׁחוֹחַ.

 

(אִם גַּם לֵב מֶלֶךְ אַף יִמְלוֹךְ אֶל צֶדֶק,

אִם גַּם עֵין שַׁלִּיט אַךְ מִשְׁפָּט צוֹפִיָּה –

אַךְ עֵין אָדָם לוֹ, אֵיךְ יִרְאֶה כָּל בֶּדֶק

וּבְנִסְתָּר מֵעֵינוֹ עֵין תָּם בּוֹכִיָּה!)

 

אָז לִבּוֹ הִתְחַמֵּץ, רוּחוֹ הוֹמִיָּה,

בִּבְכִי קָרָא נוֹאָשׁ: "הוֹי! מִי יוֹדֵעַ

אִם שָּם בִּשְׁמֵי שָׁמָיו עֵין אֵל צוֹפִיָּה,

וּבְנֹאדוֹ יָשִׂים דִּמְעַת תָּם גֹּוֵעַ?"

 

חָזָה רִשְׁעֵי אַרְצוֹ חַיִל גָּבָרוּ

וִירַצְּצוּ נֵכִים, אַךְ הֵם לֹא יֻכַּתּוּ;

עַל מָטִים יֹאמְרוּ: הֶאָח, עָרוּ עָרוּ!

עָתָק יַבִּיעוּ וּלְשׁוֹנָם רוּם שַׁתּוּ.

 

בִּדְמִי הַנְּקִיִּים פַּעֲמֵיהֶם יִרְחָצוּ,

וּבְשֵׁבֶט בַּרְזֶל יָרוּעוּ אֲדָמָה:

וּכְקֹטֶב יָשׁוּד צַדִּיקִים יִרְעָצוּ

וּלְלֹא הוֹעִיל יִתְּנוּ קוֹלָם בָּרָמָה.

 

לֵב בָּשָׂר לִשְׁלֹמֹה, אֹזֶן שׁוֹמַעַת,

וַיִּקְרָא בִמְרִירוּת: "הוֹי מִי יוֹדִעַ!

אוּלַי שָׁם בִּשְׁאוֹל אֵין חֶשְׁבּוֹן וָדַעַת,

וּקְשֵׁה יוֹם פֹּה יִבְכֶּה מֵאֵין שׁוֹמֵעַ?"

 

כָּכָה מַרְאֵי לִבּוֹ כָּהוּ נֶעְכָּרוּ

עֵת רוּחַ שֶׂפֶק עָלֵימוֹ סָעָרָה;

כֵּן יִיבַשׁ עֵץ, טַרְפֵּי צִמְחוּ יֶחֱוָרוּ,

קָרָה מִמְּזָרִים כִּי לָבוֹא נִמְהָרָה!

 

וּבְלֵב דַּוָּי קָרָא: "הוֹי מַכְאוֹב רֶצַח,

הוֹי עֵת וָפֶגַע לָעַד לֹא תֶחְדָּלוּ!

מַה שֶׁנַּעֲשָׂה עוֹד יֵעָשֶׂה לָנֶצַח

חֶסְרוֹן וּמְעֻוָּת לִתְקוֹן לֹא יוּכָלוּ.

 

וּמַה שֶׁכְּבָר הָיָה יִהְיֶה עוֹלָמִים;

לָכֵן אֲנַסֶּה נָא לִבִּי לִשְׂמוֹחַ,

הַרְאוֹת נַפְשִׁי טוֹבָה בִּמְעַט הַיָּמִים

לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת אוּלַי אֶמְצָא מָנוֹחַ."

 

וַיִּטַּע לוֹ גַּנּוֹת, פַּרְדֵּס וּכְרָמִים

וּסְגֻלּוֹת כָּנַס, גַּם שָׁרוֹת עִם שָׁרִים;

וַיִּבֶן הֵיכָלוֹת וּכְמוֹ הוֹד רָמִים

תַּעֲנוּגוֹת אָדָם וּבְרֵכוֹת וִיעָרִים.

 

שִׁדּוֹת וַעֲלָמוֹת רַכּוֹת וִיפֵה-פִיּוֹת

אֶלֶף תּוּבַלְנָה אֶל הַרְמוֹנוֹ שָׁמָּה,

אוּלַי בִּשְׂחוֹק גִּיל וּשְׂמָחוֹת הוֹמִיּוֹת

לֹא יַאֲזִין דִּבְרַת שֶׂפֶק לֹא נֻחָמָה.

 

כִּמְעַט רָאָה טוֹבָה גִילָה וָנַחַת –

פִּתְאֹם גַּם חָכְמָה שָׁם אַחֲרָיו צָעָדָה

וַיְהִי הֵיכַל עֹנֶג לִשְׁאוֹל וּלְשַׁחַת,

כָּל שִׂמְחָה נוּגָה, כָּל חֶדְוָה שֻׁדָּדָה.

 

כִּי חָכְמָה בִּקֹּרֶת אָז לוֹ אָמָרָה:

"שִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה וּשְׂחוֹק הַמְהוֹלָל?

כָּל אִשָּׁה תֶּאֱהַב מִמָּוֶת הֵן מָרָה

וּבְחָרְמֵי לִבָּהּ תֵּלֵךְ נִדְהָם שׁוֹלָל".

 

וּשְׂבַע תַּעֲנוּגוֹת זֶה עָיֵף יָגֵעַ

הוֹסִיף לָתוּר כֹּל יֵשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ;

"אוּלַי אִם אֶרֶב – אָמַר – חָכְמוֹת דֵּעַ,

אוּלַי אֶמְצָא פֵּשֶׁר חִידוֹת הָאֶמֶשׁ.

 

אוּלַי לִשְׁאֵלוֹתַי מַעֲנֶה אֶשְׁמָעָה

אֵי מִזֶּה בָּא וּלְאָן יֵלֵךְ כָּל גָּבֶר?

לָמָּה רָעִים שָׁלוּ אוּלַי אֵדָעָה?

חֶשְׁבּוֹן וָדַעַת הֲיֵשׁ שָׁם בַּקֶּבֶר?

 

אָז חִפֵּשׂ אַף חִקֵּר כָּל חֻקּוֹת אֶרֶץ

מִן אֵזוֹב בַּקִּיר עַד אֲרָזִים רָמִים,

מִן חַיְתוֹ יַעַר עַד רֶמֶץ וָשָׁרֶץ,

גַּם מִנְּבוֹנִים לָמַד, דָּרַשׁ חֲכָמִים.

 

גַּם מִבְּנֵי קֶדֶם, גַּם חָכְמַת מִצְרַיִם

מִסְתְּרֵי אֱלִילִים חָכְמָה כּוֹזֶבֶת;

וּלְרָזֵי כֹהֲנֵיהֶם פָּתַח אָזְנַיִם,

אוּלַי יוֹצִיא אוֹר מֵעִמְקֵי צַלְמָוֶת.

 

שָׁוְא בִּקֵּשׁ מִפִּיהֶם  בִּינוֹת וָשֵׂכֶל –

גַּם הֵם לִשְׁאוֹל יָדְעוּ, לַעֲנוֹת נִבְעָרוּ;

לָכֵן לִמְצוֹא חֵפֶץ עוֹד נַפְשׁוֹ תֵכֶל,

בִּקֵּשׁ דִּבְרֵי אֱמֶת אֲבָל נִסְתָּרוּ.

 

"הוֹי – קָרָא – הֵן אוֹסִיף אַךְ לַיְלָה וָאֶמֶשׁ,

נוֹסְפוּ עוֹד חִידוֹת וּפִתְרוֹן אֵינֶנּוּ;

וּלְרִיק אַךְ בִּקַּשְׁתִּיו פֹּה תַּחַת שֶׁמֶשׁ,

אַךְ עָמֹק עָמֹק הוּא מִי יִמְצָאֶנּוּ".

 

וּשְׁלֹמֹה קָרָא שֵׁם בִּלְאֻמֵּי אֶרֶץ,

וּמְלָכִים שָׁמְעוּ בָאוּ וַיִּרְאוּהוּ;

תָּמְהוּ עַל חָכְמָתוֹ כִּי תִפְרוֹץ פֶּרֶץ,

רָאוּ כִּי חָכַם מֵרַבִּים קִדְּמוּהוּ.

 

"אוֹיָה וּמַה בָּאתֶם?!" הוּא קָרָא לָמוֹ

"הֵן יוֹסִיף אַךְ מַכְאוֹב אִישׁ יוֹסִיף דָּעַת

חָכָם מִכָּל אָדָם הָאֻמְלָל בָּמוֹ –

וּבְרֹב חָכְמָה הִרְבֵּיתִי אַךְ רֹב כָּעַס.

 

מַה זֶּה אוֹדִיעַ וּמְאוּם לֹא אֵדָעָה,

הֲזֹאת אוֹדַע כִּי לֹא נוּכַל יָדוֹעַ?

לֹא דֵעִי אַךְ אֵידִי מִכֶּם אָמְנָעָה,

מֶה חָדַל אָדָם אֵיךְ תֹּאבוּ שָׁמוֹעַ?

 

חִישׁ מַהֲרוּ וּלְכוּ, פֶּן חָכְמָה תִּשְׁמָעוּ,

חִישׁ מַהֲרוּ עִוְרִים, פֶּן תִּפְקַח עֵינֵיכֶם;

וּלְאוֹרָהּ תֵּלְכוּ חֹשֶךְ עַד תִּיגָעוּ,

אָז גַּם תִּמְאָסוּ כָּמוֹנִי חַיֵּיכֶם".

 

כֹּה מָרוּ לִשְׁלֹמֹּה חַיָּיו בֶּחָלֶד,

כֹּה בַּצַּר לוֹ כָּל עַצְמוֹתָיו אָמָרוּ:

"הָהּ! טוֹב יוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלֵד,

סִכְלוּת-מָה וָתוֹם מֵחָכְמָה יָקָרוּ!"

 

עַד נָח בַּקֶּבֶר לֹא יָדַע לָנוּחַ,

עוֹד יוֹם לִפְנֵי מוֹתוֹ קָרָא פַּעֲמָיִם:

הַכֹּל הֶבֶל! אַךְ הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ!

אָמַר קֹהֶלֶת – וַיִּסְגֹּר עֵינָיִם.

               *

אַךְ מַחֲזֵה אֵל שַׁדַּי אָז לִבּוֹ רָאָה,

הוּא הָאֵל נִרְאָה לוֹ עִיר גִּבְעוֹן לָיִל;

וּבְחֵיקוֹ יִרְאֶה הַחָכְמָה נִשָּׂאָה –

וּמִגְּבוּרַת שֶׁמֶשׁ אוֹרָהּ רַב חָיִל.

 

אוֹר הָאֱמֶת הוּא עִם חָכְמָה אֲצוּרָה,

לָהּ אֵל מָגֵן חֶרֶב, הִיא לֹא חָכְמַת אֶרֶץ

לָהּ עֵצָה, תּוּשִׁיָּה, בִּינָה וּגְבוּרָה –

אֵלֶּה הֵם נִשְׁקָהּ, הִיא בָּם תִּפְרוֹץ פֶּרֶץ.

 

זֶה שֶׂפֶק שָׁם הוּטַל תַּחַת רַגְלֶיהָ

יִשְׁכַּב דּוּמָם וּבְפִיו אֵין יֵשׁ עוֹד רוּחַ;

אַף רוּחַ דָּוִד לִימִין אֵל יֶחֱזֶה,

וּבְאוֹר אֱמוּנָה כַּסַּהַר זָרוּחַ.

 

גַּם רוּחוֹת יִרְאֵי אֵל מִסָּבִיב לָמוֹ,

וּכְכוֹכְבֵי אוֹר הֵם עַל יָדָם יָאִירוּ;

רֶכֶב אֱלֹהִים הוּא! אֲדֹנָי בָמוֹ –

וּבְשִׁירֵי דָּוִד לוֹ כֻלָּם יָשִׁירוּ.

 

וּצְדָקָה לִפְנֵיהֶם עַל רֹאשָׁהּ נֵזֶר

בִּימִינָהּ תַּגְמוּלוֹת וּנְעִימוֹת נֶצַח;

עַל אוֹבֵד בָּאָרֶץ שָׁם תָּשִׁית עֵזֶר.

וּלְשָׁחִים עַד עָפָר תָּרִים הַמֵּצַח.

 

וַיַּרְא כִּי יֵשׁ אַחֲרִית תִּקְוַת אַל-מָוֶת,

כִּי אֵל עַל צַדִּיק מִמָּרוֹם יַשְׁגִּיחַ,

דִּמְעַת עֲשׁוּקִים עַל אֶרֶץ צַלְמָוֶת,

שָׁם בִּמְרוֹם שָׁמָיו הוּא יִמְחֶה יָדִיחַ;

 

רָאָה רוּחַ אָדָם מִגֵּו נִשְׂגָּבָה

כִּי רוֹמֵמָה הִיא עַל מָוֶת וָקֶרֶץ,

וּלְאֵל אוֹתָהּ נָתַן שָׁמָּה  הִיא שָׁבָה,

כִּי הִיא לֹא מֵעָפָר יָשֹׁב עַל אֶרֶץ.

 

וּפִתְאֹם עֵינֵי הַמֶּלֶךְ נִפְקָחוּ,

וַיִּקְרָא: סוֹף דָּבָר הַכֹּל תִּשְׁמָעוּ! –

הָאֵל תִּירָאוּ מִצְוֹתָיו תִּקָּחוּ,

זֶה כָּל הָאָדָם! – וִיצוּרָיו גָּוָעוּ.[6]

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] אם תעיד בי, הקורא, את דברי העם אל רחבעם "אביך הקשה את עולנו" הנני מעיד בך את פסוק כ' מלכים א' ד' ופסוק ה' מ"א וע"ש.

[2] מינערוואַ – החכמה – תעט חרב ומגן כי החכמה תעוז על כל, ואני שמתי פה כוונה אחרת וכן בינשוף.

[3] העלמה מעדוזא חללה את מקדש מינערוואַ.  אז הפכה מינערווא בחמתה את הוד פניה לדמות אימהַ ואת שערות ראשה לפתנים, והדמות הזאת הפכה כל רואיה לאבן, ואחרי הכה אחד הגבורים את מעדוזא בחרב תשא מינערוואַ את דמותה על לבה לאות על עוזה  ואני שמתי גם פה כוונה אחרת.

[4]  (מלכים א' א').

[5]  הנה מספר תהלים נודע כי היה איתן האזרחי משורר עצום ונשגב, וממלכים א' ה' נדע כי היה גם אחד החכמים הגדולים בארץ.

[6] שני השירים שלמה וקהלת המה שיר אחד השתי מפלגות, הראשון יצייר את שלמה בימי נעוריו כמשורר אז את שיר השירים, והשני יצייר אותו בימי זקוניו כמחבר אז את ספר הקהלת. מי בכם, ידידי הקוראים, מי בכל לא יפלא נוראות בקראו שני הספרים האלה ובהעלותו על לבו כי שם מחבר אחד נקרא עליהם, מי לא יתחמץ לבו בו (אם אך קננה בו  רוח השירה) לראות את האיש אשר הפליא לשיר שירי אהבה ואשר הנעים זמירותיו על כל מחמדי תבל על אזוב ופרחים ימי ילדות ושחרות נעם ויפי; האיש אשר קרא מעוז עליצותו "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", לראות את האיש הזה נואש ומשמים סר וזעף קורא במרירות לב "ושנאתי את החיים" "הילדות והשחרות הבל" "לשחוק אמרתי מהולל" "ויום המות מיום הולדו"? והנה הרעיון הזה העירני גם לשיר את השיר שלמה וקהלת, ואקוה כי לא יפול לבך עליך הקורא בקראך איך הרגיז השפק את מורשי לב שלמה עד כי דבר את אשר דבר, ומה זה אבוא אנכי אחרי החכמים הגדולים והעצומים אשר הרסו כבר כל דברי השפק ודבריהם אין להשיב, וגם כי לא להתפלסף באתי הנה; אך זאת אומר לך אם אין די לך באמונה הכתובה בספר, שא נא עיניך על כל רחבי התבל,  שם על כל נטע ושיח על כל עשב ועלה כתובה באר היטב באצבע אלהים אמונת אלהי אמן אלהים חיים. כל צפור יעוף הוא מלאך ושרף מעופף להגיד כבודו; כל זיז שדי הוא חוזה ונביא לבשר מלכותו; כל היקום ומלואו הוא שיר אלהים, כי הוא בכל והוא הכל; זה קרוב לששת אלפי שנה השמים מספרים כבוד עושם בלשון איש ואיש בארצו ומולדתו, המה יורו את הטונגוז לקרוא בשם פעטי ואת לשון בין אייראפא לקרא בשם ה'; כי התבל כולה היא ספר כתב אלהים לבני האדם כלם להגות בו וכל עמי הארץ רואים את קולות שדי אלה; שא מרום עיניך וראה רבבות אלפי עולמות שמשות וירחיהן ירוצו יסובו יעופו לנצח נצחים ולא יעבטון אורחותם ולא יסוגו בלכתם, סובבים הולכים הליכות עולמים על פי החוקים הנמרצים והנשגבים בחכמת ההנדסה ובראותך שם עומק חכמת חושב מפליא לעשות ואמן נעלה במלאכת מחשבת (געאמעטרישע קונסט), איככה עוד לא תאמין כי יש עליהם מנצח עולם או מהנדס נצחי (כאשר פי התוכנים קורא לו) כי בנטות אך אחד מהם כמעט קט מדרכו אז תהיה שם שממות עולמים והריסות נצח, ואך אויל אדם ומשוגע איש רוח ייחס למקרה ולתהו את הדבר המרומם אשר לא יאמין כי האל שגיא כח עשהו; ומי זה יוָאל גם להאמין  כי הנפש תמות לשחת? הלא אם תאמין באלהים תאמין   בו כי הוא גם שלם וטוב (כי מלבד אשר הרע הוא החסרון והטוב שלמות מה בצע לאל להיות רע?) ואם הוא היותר טוב כאשר הוא הלא הגו אשר בעפר יסודו ולא יאבד ויחי. היותר שלם איכה ירע כה לאדם, מבחר יצוריו? לנצח (כידוע ליודעי הטבע, כי כל גוף לובש צורה ופושט צורה לנצח נצחים.), ונפש אדם, האוהבת והמרחמת, החושבת והזוממת בכל חכמת אמת ונשאת עד אל אלים, היא תמות ותחדל? האם תחיינה עצמות בזויי עם ואנשי און לנצח, ונפשות משה איש האלהים ומשם המיימוני תלכנה בתהו ותאבדנה? מי זה יסכיל להאמין בשוא נתעה כזה? אף  כי יש רגעים גם בימי חלדנו על הארץ אשר אז רוח אל-מות מרחפה על פנינו, ולבבנו יחוש אז שמץ מנה, והגיון לבנו אז ירחש דבר על אודותיה; ושים נא לבך, ידידי הקורא, אל דברי קהלת האחרונים "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור" הם המה מצות הצדקה אשר שלח ביד מעשיו עלי תבל ארצה, וגם זאת ידע לב  חכם כי השיר  יראה אך לעינים, ואך השכל הוא הרואה ללבבי  זה ידמה אך כפי הנראה אליו וזה יורד למעמקים לבאו עד חקר ותכלית כל דבר, ואני אך ביד הנביאים והכתוב על ספריהם אדמה ולא ביד גדולים חקרי לב הצפונים בקרבם עתה באתי. מלבד אשר אמר החכם: מיטב השיר כזבו.

     ודע נא גם, ידידי הקורא, כי לא באתי ליחס את ספר קהלת לשלמה נגד רבים חכמי לב אשר לקחוהו מידו, כי מי אשר עינים לו לראות יראה כי הספר הזה הוא אחד מילדי הימים האחרונים, בלשונו ובענינו, ואולי חובר בימי החשמונאים אשר אז פשטה אמונת אל-מות בכל העם, ועל כן בא גם הוא לחקור עליה ולשפטה, אך רעיון הכותב ספר זה ביחסו אותו לשלמה הוא אחד הרעיונים הנשגבים אשר יצאו מהגות לב אנוש, כי אם אמנם נוראים המה דברי הספר האיום הזה גם מצד עצמם, הנה הן נוראים עוד יותר בפי מלך צולח חכם ומאושר מכל האדם בארץ, אשר אניות תרשיש הובילו לו כל מחמדי עינים, ואשר אלף עולמות יפה-פיות הרחיבו דעתו; ואשר שמונים אלף איש בנו בית זבול לו; ואשר מקצות כל הארץ באו לראות תפארת עשרו ויקר חכמתו. אך ספר שיר השירים לא יפון לב כל משכיל כי שלמה חברו אם גם רבו המבקרים המתפרצים לעשוק גם את ספר זה מידי שלמה  (וצר לי על חכמת הביקור – קריטיק – אשר היתה בימים האלה למלאכה ולא לחכמה ומגמת פניה אך לבלע כל קדש ולברוא אך חדשות וליחס כל ספר אל מחבר אחר ולעת אחרת) כי צחות ותקף לשונו מעיד עליו גם מראה לדעת כי אך בשחרות ימי עמנו חובר, ואל מי ניחס את שיר האהבה הזה הנחמד והנעים מאין כמוהו אם לא אל שלמה אשר היו שיריו חמשה ואלף, ואשר הנשים שלטו בו להטות את לבו אל כל חפצן כאמור עליו בכתובים. והנה כל דברי אלה פה ובשיר המה רק לפי אמתת הוראות המלות והמאמרים באלה הספרים אשר הוא הפשוט אשר אין כל מקרא קדש יוצא מתחת ידו לדברי חז"ל, וע"כ עלינו להעמיק להתבונן ולדרוש אחריו עד אשר נבואה לחקר אמתתו, כי גם כל הרעיונים העליונים והמחשבות הנשגבות והדרשות הקדושות אשר יוסיפו עליו, הלא יהיו גם המה אך כל עמת מה שהוא הפשוט בהם, כמו שיהיו כל מעשי מלאכת הבנין לפי מה שיהיה היסוד בו, וכאשר יהיה לנו למשל פירוש הראב"ע על ספר זה אשר יפרד והיה לשלשה ראשים זה לעומת זה.