גבריאל מוקד (מונבאז׳), עורך, מבקר וסופר נולד בוורשה, פולין, בה׳ באלול תרצ״ג, 27 באוגוסט 1933 ועלה ארצה דרך צרפת ב־1946, לאחר שחלק מילדותו עבר עליו בגטו ורשה. למד בגימנסיה ״שלווה״ בתל אביב. השלים לימודים לתואר ראשון בחוג לספרות עברית והיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית בירושלים, לימודי תואר שני באוניברסיטת תל אביב ותואר דוקטור באוניברסיטת אוקספורד. פרופסור אמריטוס במחלקה לפילוסופיה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
    בעקבות היכרותו עם המשורר דוד אבידן, אימץ את השם ״מוקד״. ערך את מוסף הספרות של ״קול העם״, ומאז 1959 עורך את כתב העת ״עכשיו״. ספרו הראשון, ״דברים בוטים״ (זרקור, 1953), נכתב מתוך גישה מרקסיסטית מהפכנית, אך מאמריו החל מ־1954 כתובים בהשראת המודרניזם והאקזיסטנציאליזם. השתתף בפעילותן של חבורות ספרותיות שונות, ותמך בפעילותם של משוררים רבים. כתב העת ״עכשיו״ היה ביתה של חבורת ״לקראת״, ואילו ב־1980 פירסם את ספרם המשותף של רוני סומק, פרץ בנאי ואלי בכר (״אחד בשביל שלושה, שלושה בשביל אחד״). מאוחר יותר תמך בחבורת ״מקום״ (בין משורריה היו מאיה בז'רנו, חזי לסקלי ואלי הירש) ולאחרונה הוא שיתף פעולה עם כותבי חבורות ״כתם״ ו״עמדה״ הניאו-מודרניסטיות.
    בספרו ״בזמן אמיתי״ (2011), ריכז כמאה ביקורות ספרותיות שפירסם משנת 1954. ביקורות אלה, העוסקות בדמויות מרכזיות בספרות דור המדינה, מבטאות את תמיכתו העקבית בסופרי דור זה, ומכוננות את מעמדו כאידיאולוג המרכזי של ספרות זו בביקורת העברית. מנקודת מבט היסטורית ופוליטית, הוא מדגיש – בניגוד מובהק ומוצהר לביקורת הספרות של קורצווייל – את כוחה ואת חשיבותה של החוויה החילונית-מודרנית והאקזיסטנציאלית של הספרות העברית החדשה. מנקודת מבט ספרותית מובהקת מדגיש מוקד את הערכים האוניברסליים-מבניים של הספרות העברית, שהוא מקפיד לבחון הן מנקודת מבט סגנונית והן כביטוי של חוויות מודרניות, השואבות את כוחן ואת השראתן מן ההישגים הספרותיים של הספרות המודרניסטית המערבית בת הזמן. ביקורתו הספרותית מדגישה את החירות המוחלטת של הביטוי הספרותי, ואת היותו מנותק ממחויבות פוליטית. הביטוי הספרותי מחויב רק לעושר הרוחני, הפסיכולוגי והקיומי של החוויה האנושית על כל גלגוליה ההיסטוריים, תוך מתן דגש מיוחד למצב המודרני.
    מאמרו על ספרו הראשון של דוד אבידן (״ברזים ערופי שפתיים״, 1954), הפותח את אסופת המאמרים, מדגיש כי השירה העברית מסוגלת לתת ביטוי ל״תימאטיקה טראגית״ קיומית־אוניברסלית, וכי בכך מצוי ערכה העיקרי. שירתו המוקדמת של אבידן יוצרת סמלים אוניברסליים שניתן למצוא בהם חוויות יסוד אנושיות מודרניות: הכתם בשירו המפורסם של אבידן ״הכתם נשאר על הקיר״ הוא ״סמל מורכב מאד״, המסמל את ״איון הערכים, את רגש המועקה והאשם שאיון זה מעורר, את המוגבלויות היותר אישיות, הנכפות על המשורר ועל האינטלקטואל המודרני״. במאמר עקרוני נוסף, המוקדש לספרו הראשון של א״ב יהושע, ״הליכה על חוד התער״ (1963), מגדיר מוקד את כוחה של הפרוזה של יהושע ביכולתה לזנוח את ״הקלישאות השחוקות של המציאות החיצונית״ ולהצביע על הפסיביות – אך גם, לעתים, על הכוח הגואל – של ה״סובייקטיביות הקיצונית״ של האדם ושל חוויותיו. סיפורים כמו ״תרדמת היום״ או ״המפקד האחרון״ קוסמים לו מכיוון שהם חושפים את ״חוסר הממשות של מה שמסתווה כחוץ ריאלי״, ובעיקר מכוח היותם ביטוי של אני מודרניסטי ה״מעז לכונן את עצמו מחדש […] כישות דוממת ואורבת, כמשהו שלא מכאן״. עמדתו האקזיסטנציאליסטית הביאה אותו, מאוחר יותר, לשלול בצורה פסקנית את הסיפורת של אתגר קרת, הנראית לו כביטוי של מגזר לשוני וחווייתי צר, שאיננו מצליח לחדור לעומקה של החוויה האנושית האוניברסלית.
    פירסם קובץ ״וריאציות״: קטעי ״פרוזה״ אסוציאטיביים המהלכים על הגבול שבין ההגות הפילוסופית לבין הביטוי הספרותי. פירסם את ״השיפוט האומנותי״ (1986), מסה הטוענת כי ניתן להעמיד את השיפוט האסתטי על מסד ״אובייקטיביסטי מתון״, השולל ״היררכיה אוניברסאלית של טיב״ מזה, ורלטיביזם מוחלט, מן הסוג הפרגמטיסטי או הדה-קונסטרוקטיביסטי, מזה. השיפוט האמנותי הראוי נדרש, לטענתו, ״לעבור במישרין במחוזותיהן של היצירות״.
    ספרו הנודע ביותר הוא ״שבחי עדיאל עמזה״ (1957), המוקדש לשני סיפורים מופשטים-סמליים של ש״י עגנון, ״עד עולם״ ו״עידו ועינם״. מוקד מראה כי הסיפורת של עגנון נטועה אמנם בטקסטים עבריים, אך מגיעה למימושה המוחלט דווקא ברובד האקזיסטנציאלי, בהיותה ״אפיקה שעברה תמורה בתקופה המודרנית״. המסה שלו, שא״ב יהושע (בהקדמה הנלווית לספר במהדורת 1989) הגדירה כ״מסע של חשיפת העורקים המודרניסטיים והאוונגרדיסטיים ביצירת עגנון״, הנה ניסיון נועז לחוות מחדש את הטקסט העגנוני. במקום מחקר ספרותי שמטרתו היא ״פיצוח צופן אליגוריסטי יבש״, מוקד זונח את המתודה האנליטית ומנסה את כוחו ב״דיון אסוציאטיבי״, המידמה לחוויה בלתי אמצעית של הסיפורת של עגנון.
    בנוסף ערך מוקד את כתב העת לתרבות וספרות ״מערך״ (1960), את הגיליון התשיעי של כתב העת ״פרוזה״, שעניינו מדע בדיוני, ואת Tel-Aviv Review ששינה את שמו ל-Jerusalem Review. עבודת הדוקטור שלו על הפילוסוף ג'ורג' ברקלי (1971) ראתה אור באנגלית באותה שנה.
    ספר המחקר ״תפישות היהדות של חיים נחמן ביאליק, שמואל יוסף עגנון ואורי צבי גרינברג״ שיצא לאור ב־2014 הוא הוא חיבור מרתק המשלב בין חקר הספרות העברית החדשה לבין הגות, פילוסופיה פוליטית ותיאולוגיה. הספר בוחן כיצד שלוש ״פסגות״ של הספרות העברית במאה ה־20 התייחסו אל היהדות – לא רק כדת, אלא כתרבות דתית, כהיסטוריה וכמקור לזהות לאומית.
    גבריאל מוקד נפטר בתל־אביב בי״ג בסיון תשפ״ו, 29 במאי 2026.

גבריאל מוקד בספריה הלאומית

יצירות גבריאל מוקד בפרויקט בן־יהודה

נכתב על־ידי אמיר בנבג׳י עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
מקורות נוספים: קרסל, ארכיון גצל קרסל בספריה הלאומית בירושלים, גרנות, ויקיפדיה.

ספריו: