עדי צמח נולד בירושלים בד' באדר ב' תרצ״ה, 9 במארס 1935, והתחנך בירושלים, השלים לימודי תואר ראשון ושני באוניברסיטה העברית בירושלים, ולימודי דוקטורט באוניברסיטת ייל (1965). עם סיום הדוקטורט לימד במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית עד לפרישתו ב-2003. היה מופקד על הקתדרה ע״ש אחד העם. במהלך השנים כיהן בתפקידים שונים באוניברסיטאות צמרת אמריקניות, בהן הרווארד, ג'והנס הופקינס ואוניברסיטת קליפורניה בברקלי. ב-2005 לקה באירוע מוחי ומאז לא שב לאיתנו.
    במסגרת לימודיו באוניברסיטה העברית למד אצל מורים לפילוסופיה כנתן רוטנשטרייך, ומורים לספרות כשלמה הלקין ודב סדן. כבר ב-1959 החל לפרסם את פרי ביקורתו הספרותית. צמח נמנה עם סופרים ומבקרי ספרות בני ״דור המדינה״, שלמדו בשנות החמישים באוניברסיטה העברית, הושפעו מן המחשבה הספרותית העדכנית, והחלו לייבא אל ביקורת הספרות העברית כלים פסיכואנליטיים וסטרוקטורליסטיים.
    עבודתו פרושה על כמה תחומים. כסופר פירסם צמח שלושה קובצי סיפורים: ״גבי וסיפורים אחרים״ (הקיבוץ המאוחד, 1973); ״סיפורים לא נעימים״ (1993); ״קולות זרים״ (2000). סיפוריו הקצרים לא זכו לתהודה ביקורתית משמעותית. הם מציעים התמודדות פסיכולוגית-ריאליסטית, לעתים בוטה ולא תמיד משכנעת, עם שוליה החשוכים של החוויה המינית והחברתית בת זמננו.
    כפילוסוף האמון על כליה של הפילוסופיה האנליטית האנגלו-אמריקנית פירסם צמח מחקרים רבים בעברית ובאנגלית על סוגיות בפילוסופיה של הלשון (בין השאר תירגם את ״מאמר לוגי-פילוסופי״ לוויטגנשטיין, 1994), בפילוסופיה של הנפש (״על הגוף ועל הרוח״, 2001), במטפיזיקה ובאונטולוגיה. מאמריו וספריו בתחומים אלה ראו אור בבמות בינלאומיות חשובות.
    רובם הגדול של פרסומיו העבריים היו בתחום האסתטיקה הפילוסופית, תורת הספרות וביקורת הספרות העברית. הגותו הפילוסופית כאסתטיקן וכתיאורטיקן ספרותי עמדה (לא תמיד במפורש, ולא תמיד באורח מודע ומוצהר) ביסוד העבודה הפרשנית הענפה שלו בשדה הספרות העברית המודרנית (ביאליק, עגנון, לסינג, גולדברג וסופרים ומשוררים רבים אחרים) ובשדה הספרות העברית של ימי הביניים (אבן גבירול, שמואל הנגיד, יהודה הלוי ומשוררים נוספים).
    ב-1966 פירסם ספר מקיף על שירתו של ח״נ ביאליק (״הלביא המסתתר״). ספר זה, שזכה להתייחסויות רבות וראה אור בשלוש מהדורות, מכיל פרשנויות ארוכות ומקיפות לשירים בודדים פרי עטו של ביאליק. בפרשנותו הסימבולית לכתבי ביאליק מרחיק צמח את ביאליק מ״קטנות המוחין של זמנו״ ומראה את עומקן הבלתי-נדלה ואת אופיין האוניברסלי של החוויות הפסיכולוגיות והישותיות העולות מכתבי ביאליק. בעידודו ובהשפעתו של דב סדן קרא צמח את יצירותיו של ביאליק בצורה ש״חורגת ממסגרת סביבתו״. ברוח הניו-קרטיסיזם האמריקני הכריז צמח על הטקסט הספרותי – במקרה זה מכלול שירתו של ביאליק, כעל שלם אינטגרלי ואוטונומי, שלא ניתן לצמצמו בתוך מסגרת היחס ההיסטורי או האוטוביוגרפי.
    פרשנותו של צמח מעמידה לנגד עיני הקוראים את ״האני האמיתי״ של ביאליק, המתנצח בצורות שונות עם ״האני הלאומי״ ועם התמטיקה הפוליטית הנלווית אליו. פרשנותו הצמודה, הנועזת של צמח לשירת ימי הביניים (״יצירה מחוכמה: עיון בשירי שמואל הנגיד״, עם טובה רוזן מוקד, 1983; ״כשורש עץ, קריאה חדשה בי״א שירי חול של שלמה אבן גבירול״, 1962) עוררה ב-1981 ויכוח עקרוני וחשוב בין צמח לבין האסתטיקן הקוגניטיבי ראובן צור. עיקרי הוויכוח, שנסב על גבולות הלגיטימיות של הפרשנות הספרותית, שאירע בעטייה של קריאה פרובוקטיבית במיוחד של צמח באחד משירי החשק של יהודה הלוי, כונסו ב״מחקרי ירושלים בספרות עברית״ (כרך ב', 1983). לשיטתו של צמח (״מבוא לאסתטיקה״, 1977), ערכה של הפרשנות הספרותית נקבע בשני מדדים. ראשית, על הפרשנות הספרותית לתאר בצורה החסכונית והאלגנטית ביותר את הטקסט הספרותי כשלם אינטגרלי ואוטונומי (״ריבוי מגובש״ או ״עושר מתוך אחדות״). הקריטריון השני, והחשוב יותר, עוסק פחות בסבירות של הפרשנות הספרותית ויותר בנועזותה. נוסף על היותה סבירה ואלגנטית, צריכה הפרשנות הספרותית להיבחן גם על פי ״מידת העשרתה את היצירה המפורשת״, או על פי ״דרגת העניין והערך האסתטי״ של הפרשנות. לטענתו של ראובן צור, שיטתו של צמח הובילה אותו לתוצאות שנראו בעיני קוראים רבים כפרועות, מופרכות או נוגדות את האינטואיציה. כנגד המחויבות של צמח לפרשנות יצירתית (ועם זאת מסתברת) במערך המטפורי של שירת יהודה הלוי, טען צור כי טווח האפשרויות של הפרשנות הספרותית חייב להיות מרוסן ומוגבל בתוך טווח ההשתמעות הקוגניטיבית של המוטיבים, המטפורות ושאר מנגנוני המשמעות של השירה.

נכתב על-ידי אמיר בנבג'י עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: קרסל, ארכיון גצל קרסל בספריה הלאומית בירושלים, ויקיפדיה] 

ספריו: