נתן דונביץ', בן הבנקאי והיזם חיים דונביץ', נולד בתל אביב ב-1926, שנה לאחר עליית המשפחה מרוסיה. למד בגימנסיה הרצליה. מגיל צעיר התעניין באמצעי התקשורת של הימים ההם. בגיל תשע גזר עיתונים על הרצפה והרכיב מהכותרות והידיעות עיתון משלו. בגימנסיה ערך עיתונים ועלונים, ובהיותו נער החל לכתוב תסכיתים לקול-ירושלים המנדטורי. בסיימו את לימודיו בגימנסיה ביקש להתנדב ל"שנת שירות" כנוטר, אך נדחה בגלל תת-משקל. למרות זאת נקרא לערוך את בטאון הנוטרים, "הדים". בתום השנה החל לעבוד ככתב בעיתון "הגלגל", שבועון קול-ירושלים. ב-1947 התקבל ככתב של עיתון "הארץ". במלחמת העצמאות גוייס דונביץ ככתב צבאי בשירות יחידת הקשר לעיתונות (לימים יחידת דובר צה"ל), תפקיד שמילא שנה וחצי. עם שחרורו חזר ל"הארץ" והפך לאחד העיתונאים המזוהים ביותר עם העיתון. בשנים הבאות היה שותף לכמה מהמהפכות במבנהו של "הארץ". כך, בתחילת שנות ה-50 קיבל לידו מדור ספורט דל ושינה את ממדיו ואת חשיבותו. בהמשך כתב מדור תרבות חדשני, הִרבה לתאר דמויות ואירועים בתל-אביב במסגרת המדור "הכרך שלי", וב-1963 היה מייסדו ועורכו הראשון של "מוסף הארץ", שצורף לגליון יום שישי – סנונית ראשונה של מוספי סוף-השבוע בעיתונות הישראלית. לא כל כתבי "הארץ" מיהרו לשתף איתו פעולה, והוא גייס למוסף אנשים מבחוץ, כגון מיכאל אוהד, סילבי קשת, רומן פריסטר והצייר יעקב פרקש ("זאב"), שהקריקטורות שלו, ובעיקר העמוד המצויר השלם מדי שבוע, הפכו את המוסף לפופולרי במיוחד. שש שנים ערך דונביץ' את המוסף ושינה את נוף העיתונות הישראלית. עיתונים אחרים הלכו בעקבותיו. ב-1969 פרש מעריכת המוסף וחזר לכתיבה והרבה לעסוק בבתי-משפט, בתופעות בחברה הישראלית ובתחביבו מאז – הקלטות חדשות של מוזיקה קלאסית.  ב-1970 נפתח פרק חדש בחייו התקשורתיים. מפקד גלי-צה"ל, יצחק לבני, הציע לו להגיש תוכנית שבועית בת שעתיים בשידור חי, שבה יאזין לשאלות ולפניות של מאזינים, יענה להם וינסה לפתור את בעיותיהם. פורמט מעין זה לא היה קיים עד אז בארץ. התוכנית "בוא נדבר עם נתן דונביץ'" הפכה בתוך שבועות אחדים להצלחה אדירה ושודרה עשר שנים תמימות. מרצו התקשורתי של דונביץ' בא לידי ביטוי גם בתחום הספרותי. כתיבתו העיתונאית הולידה מאז שנות ה-50 שורה של ספרים. ב-2014 הוענק לו תואר "ידיד העיר תל-אביב" עבור תרומתו רבת השנים לתיאור החיים בעיר. נתן דונביץ' הוא אביהם של עורכת הדין שירה דונביץ' ושל הסופר רוני דונביץ'. נתן דונביץ' נפטר בתל-אביב בי"ב בסיון תשע"ז, 6 ביוני 2017.
[מקורות: ויקיפדיה,  אתר 'העין השביעית']
[צילום: יעקב סער, לשכת העתונות הממשלתית]

• תל אביב : חולות שהיו לכרך (ירושלים ; תל אביב : שוקן, 1959)
• הקו שבלב : דיווחים מן העורף לחזית במלחמת יום הכיפורים (ירושלים : משרד החינוך והתרבות - אגף הנוער, המזכירות הפדגוגית, תשל"ד)  <ערכו חיים דגן ועדנה מימרן>
• עינוי דין (תל אביב : פלג, 1975) <תיאור של הנעשה במערכת המשפט בארץ>
• נאשמים : דרמות מבית המשפט (תל אביב : זמורה-ביתן, 2000)
• ארבעה מיתרים לתהילה : גדולי הצ'לנים (לוד : זמורה-ביתן, תשס"ב 2002)
• וירטואוזים : גדולי הכנרים : מפגניני עד מידורי (אור יהודה : זמורה ביתן, תשס"ד 2003) <עריכה - נח איתן>
• מאסטרו : גדולי המנצחים בכל הדורות (אור יהודה : זמורה ביתן, 2006) <עריכה - נח איתן>
• מקיוסק גזוז עד מסעדת שף : מאה שנות אוכל בתל אביב (תל-אביב : אחוזת בית, תשע"ב 2012) <פרק אחרון - מאת רוני דונביץ'>
• אריות ברחוב הירקון (ירושלים : כרמל, תשע"ג 2013) <סיפורים>