(על חדווה ואני, מאת
אהרן מגד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ד)
פרוזה סיפורית בעלת רמה אמנותית אינה נוצרת בן-יום. זהו תהליך ספרותי ממושך הקשור בגיבושם של החיים החדשים, בהצטיירותם הברורה ובהתפרצפותם הבולטת. ולא תועיל כאן שום דחיקת קץ, שום דרישה ותביעה; עד שלא בשלה התקופה ובגרו האמנים עמה, תהא הפרוזה מהלכת ערטילאית ורופפת, קלושה ודלה. מגוחכות הן אותן יומרות טרם-זמנן, אותה התרברבות והתנשאות של חובשי בתי-אסכולה ובתי-קפה. פחות מכל סובלת הפרוזה הסיפורית אידיאות ופרוגראמות, תחבולות וטכניקה. צמודה היא אל עצם החיים, אל הגלום והכבוש בהם, אל המושקע ואל המסונן בהם. עד שלא נתגבשו החיים גיבוש ראשון לפחות ועד שלא צמחו אמני-הראייה מתוכם – לא תיתכן פרוזה כבדת-משקל ובעלת צורה.
הסיפור "חדוה ואני" לאהרן מגד הוא פרי החיים הארץ-ישראליים שכבר הוטבעה בהם צורה כלשהי, ואתה מוצא בהם דמות, נוהג ומסורת. ספר טוב הוא לכל הדיעות – ואם תשאל במה טובו? – על היצמדותו אל עצם החיים ומטבעותיהם, אל דיוקנאות האנשים ואל תהליכי החברה, ספר טוב הוא, כי לא רק צמח צמיחה ישרה מתוך המציאות הארץ-ישראלית – חטיבה ריאליסטית מובהקת! – אלא גם נגה עליו אור ההומור, המתגדל והמתחדד עד כדי סאטירה על הווי חיינו. יש איזה יושר ואיזה תום באותה תפיסה ריאליסטית את נסיונותיהם של שלומיק וחדוה להיאחז בחיי תל-אביב – היאחזות כלכלית, חברתית וגם רוחנית – לאחר שעזבו את חיי הקיבוץ בנגב. ניתנה כאן קונפרונטאציה גמורה עם החיים העירוניים החדשים לכל אורך חזיתם ללא התחמקות וללא טשטוש. הגדולות לא העבירו את המספר על דעתו ולקטנות לא בז.
אירוניה דקה כלפי מעללי גיבוריו משוקעת בספר מעמודו הראשון עד שעוברת לסאטירה גלויה – והיא גלויה רק למבינים! – בתארו את הפקידות הממשלתית, שחנינא ואפרסמון משמשים נציגיה הטיפוסיים. חנינא ואפרסמון (וכבר שמותיהם מעידים על טבעם) – הלוא הם אותם הבונצים המפלגתיים ושאינם מפלגתיים, שלא רק דיבורם חזון ומלל גבוה אלא כל חייהם בנויים על המליצה, הם האנשים הטובים שידעו וגם הצליחו לזהות זהות גמורה את חיי עצמם ואת חיי המדינה, את טובת עצמם ואת טובת המדינה, הם המאושרים שהאינטרסים הפרטיים שלהם מיד הופכים לאידיאל של המדינה. אהרן מגד הצליח לגלות באמצעים דקים שבדקים – והקורא התמים לא ירגיש בהם! – אותו כחש נפשי שחיים בו הרבה מעסקנינו ומנהיגינו הקטנים, כחש נפשי שגדלו בו עד שחדלו הם עצמם להכיר בו ואחרים לא-כל-שכן. מי זה יעז לקום ולומר, כי רוממות המדינה בגרונם וטובת הפרט לעיניהם – הלא כה צנועים הם, דורשי חסד, ממש צדיקים גמורים.
ושלומיק? שלומיק שחי עשר שנים בקבוץ נסחב עם מהלך החיים, לא הוא עזב את הקבוץ אלא צל-צלו. אותו צל של אדם לא יכול לעמוד בהפצרותיה של חדוה, רותם עצמו אל השגותיה הזעיר-בורגניות, יתר על כן רותם עצמו אל עגלת המליצה הדוהרת וטוב לו ונוח לו – וכך הוא בוסס בחיוך מטופש באותו בוץ שכולם בוססים בו. הוא מקבל הכל באהבה, מסתגל במהרה לשקרים המהלכים בראש חוצות, שקרים גדולים ושקרים קטנים, עד שקונה אותם קנין נפשי וכאילו פוסקים להיות שקרים.
הכל אצים להסתדר – וגם חדוה דוחקת על שלומיק התם והתמים שיבוא ויחטוף גם הוא מקערת החיים, ושלומיק נענה, כלומר לא הוא אלא פלג נפשו, והוא הולך ועושה, טורח ומתיגע מתוך חולשת הרצון ומתוך אופי ממוזמז – וראה זה פלא – מצליח. כי עצם היותו קיבוצניק מקנה לו זכות יתרה בעיני הממונים עליו, שזקוקים לו כלהכשר מוסרי. ושלומיק איננו היחידי כי רבים הם שעזבו את הקיבוץ, כי רבים הם שקסמו להם החיים הנוצצים בתל-אביב; והם מסתדרים יפה, חוטפים-בולעים, בונים לעצמם בתים נאים, מרפדים אותם בשטיחים נאים, ממלאים את מקרריהם החשמליים כל טוב למאכל; והריהם תקיפים בדעתם ובנחלתם ועוד רואים זכות לעצמם שעשו מעשה ועזבו. ומי לא יקנא בהם? ומי לא יעשה כמוהם?
אלא שבכל זאת קיים הבדל. לא חיי עיר לשלומיק ולא שלומיק לחיי עיר. קול פנימי אינו נותן לו לחיות את חייו הקטנים עלי אדמות. רק בעצת חדוה עשה שלומיק מה שעשה, הצליח מה שהצליח – עד שלא יכול לשאת עוד. בחושים מעולפים וברוח מדומדמת הוא בורח מן הבית ורץ אל התחנה המרכזית, שאליה בא ראשונה מן הנגב בלא לדעת בעצם מדוע ולמה עזב אותו; וכשם שמתחילה לא ידע, אף בסופו לא ידע.
תוך תיאורם של נסיונות חייהם של שלומיק וחדוה בעיר ניתנו שפע אפיזודות מחיי תל אביב, גילויים אפיינים וטיפוסים מטיפוסים שונים – והכל בהומור מלבב, בהרבה הבנה לחולשת בני-אדם ופה ושם בעמידה לעגנית גלוייה כלפי החיים המאושרים כביכול של אזרחי תל-אביב. קיצורו של דבר: ספר ריאליסטי שהוא כלחם הטוב וכמים הצלולים, תיאור נאמן של מציאות בתוספת נופך של הומור – ובסופו של דבר סאטירה נוקבת על האצים להעשיר ונמצאים מתרוששים.
ספרו של אהרן מגד הוא תוספת כיבוש לפרוזה הארץ-ישראלית, ספר שחברו בו יחד תפיסה ריאליסטית, נעימת הומור וקו של סאטירה וסיגנון עברי גרעיני, החופף חפיפה גמורה את המסופר וגם מאציל עליו חן של יוחסנות גזעית.
