הלל ברזל.
    שירת ארץ-ישראל : אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, לאה גולדברג / הלל ברזל. -- תל אביב : ספרית פועלים, תשס"א 2001.
722 עמ' -- (פואטיקה וביקורת) (תולדות השירה העברית מחיבת ציון עד ימינו ; כרך ה)
A history of Hebrew poetry : Avraham Shlonsky, Natan Alterman, Lea Goldberg / Hillel Barzel

    כרך זה, החמישי מתוך "תולדות השירה העברית מחיבת ציון עד ימינו", מוקדש ליצירתם הפיוטית של אברהם שלונסקי. נתן אלתרמן ולאה גולדברג. הפרק הראשון מציג את הרקע ההיסטורי, הביוגרפי והפואטי של שלושת המשוררים. מתוארת בו שייכותם לחבורת "כתובים", ומתפרשת זיקתם למודרנה, למרות היותם קשורים בקשר איתן למורשה הספרותית היהודית לדורותיה ולקלסיקה הספרותית העולמית. הפרק הראשון, פרק-המבוא, מדגיש את רצונם העז של בני התקופה לחידוש ולתמורה, בד בבד עם הערצתם הבלתי-מסויגת להישגי העבר. עובדה זו מתבררת ביתר פירוט בדיון, המוקדש לכל אחד מהמשוררים. בצד המודרני של שירתם נמצא המילון הפיוטי, שהתעשר כשעבר מרכז החיים היהודיים מן הגולה לארץ-ישראל, החריזה החדשנית ורעננות המצלול המתאים להגייה הספרדית ולשפה המדוברת, והחידושים המתחייבים מתקופת החלוציות המגשימה ומאחריות המשורר כצופה לבית ישראל ולזירה העולמית בעידן של מלחמת עולם, שואה ותקומה. היחס למורשת העבר בא לידי ביטוי בהסתייעות בתנ"ך – במליצה ובתמונה, בדימוי וברמיזה ובהזדהות עם דמויותיו הראשיות של ספר הספרים. בדפוסי החשיבה יש מן הישן ומן החדש, דוגמת החיבור של הפיזי למטאפיזי בשירתו של שלונסקי, הפיכת המאורעות התנ"כיים לאוניברסליים ב"שירי מכות מצרים" של אלתרמן, והיחס לשמשון ולאהבותיו אצל לאה גולדברג. תנופת החידוש ברוח המודרניזם, התובי העזה, הביאה גם נוסח הבעה, שאינו חושש מאי-בהירות. אלתרמן דיבר מפורשות על השירה הלא-מובנת. אי-הבהירות מצאה את דרכה לשירים רבים העומדים לעצמם, והטביעה חותם במחרוזות, במדורים ובקבצים דוגמת "משירי הפרוזדור הארוך" ו"ספר הסולמות" של שלונסקי. מאמץ למציאת פשר מציין את שירתו המוקדמת רבת-התהילה של אלתרמן ("כוכבים בחוץ", "שמחת עניים"). סמלנות פסיכו-אנליטית מחייבת פענוח שזורה בשפע ברומן, שנמזגו בו פרוזה ופיוט, "והוא האור" של לאה גולדברג. הצטרפות הקלסי למודרני עשויה לסלול דרך לפירוש יצירות, שהסתום מתחרה בהם עם המפורש. בספר זה נדרשו לכך פירוט והבהרה במבחר מובאות. וזאת, בהסתמך על משאלותיו של אלתרמן, שהאמין כי בסופו של דבר יתפזר הערפל, והלא-מובן שבשיריו יהיה מובן. לשון אחר, גם הקורא יוכל "לגעת בלב הזמר". כל אחד משלושת המשוררים טיפח ז'אנרים, שהייתה בהם מזיגה מחדשת של הקלסי עם המבע הסגולי, האישי : פואמות דרמתיות ומחרוזות בצביון לירי, דרמתי ואפי אצל שלונסקי, מראשית דרכו ועד אחריתה ; מחזות גדושים בלקח פואטי מתולדות המחזאות, מתובלים בתבלין עכשווי, שירי עת ועיתון, פזמונים בריבוי גוונים, צורות שונות של שיח סטירי ואף סנטימנטלי אצל אלתרמן; סונטות זה"ב, סונטות אהב"ה ושירי ילדים נבדלים לטף ולילד אצל לאה גולדברג. כל אלה הוצבו בספר זה בצורה כוללת וברצף של מוקדם ומאוחר, בפרקים הדנים בכל משורר ומשורר.
    בדומה לקודמיהן – משוררי חיבת ציון ומשוררי התחייה – היו השלושה אנשי-אשכולות. העושר והססגוניות ביצירתם המסועפת ובעיקר בשירתם וקסמם האישי, הביאו עמם גילויים של הערצה גדולה מצד אלה שפעלו במחיצתם, והיו להם לבני-לוויה, ששקדו על כינוס יצירותיהם, התמסרו לכתיבת מונוגרפיות על פועלם ועל חייהם, ונדרשו לתורתם הפיוטית ולהשקפתם התרבותית. חוקרי ספרות עסקו ועדיין עוסקים בלהט בלתי פוסק בשירה, במחזות המקוריים והמתורגמים ובכל גילויי היצירה והפעילות של כל אחד מהשלושה. ההתייחסות אליהם בכרך זה כאל חבורה, ה"טריאדה" (ה"שלישייה") שהופיעה בשמי השירה העברית לאחר ה"פליאדה" (שבעה כוכבי הלכת), מושתתת, מתוך הוקרה עמוקה, על הישגים שהושגו בהוצאה לאור, בכינוס, במחקר ובטיפול מסור ארכיוני בכל אחד מן המשוררים. ההערות והרשימה הביבליוגרפית נותנות ביטוי, מוגבל בהיקפו מקוצר המצע, למה שהושג עד כה בהתייחסות ל"שלישייה" בנפרד ובמקובץ.
    שלונסקי ואלתרמן נזכרים לעתים מזומנות כצמד משוררים, שראוי להציבם במחיצה אחת, בעת שדנים בהיבטים השונים של השירה העברית המודרנית. וזאת בדומה לזוגות אחרים בתולדות השירה העברית, ששמותיהם נזכרים יחדיו. הדיון במעבר משירת התחייה לשירת ארץ-ישראל יוצא נשכר מהוספתה של לאה גולדברג כצלע שלישית של השניים, שאליהם נקשרה בשייכות חבורתית בתחילת דרכה, ובהזדהות עם שלונסקי כמורה-דרך רוחני שלה בהמשך דרכה. ההתוודעות למכלול יצירתה המסועפת: השירה, המחזאות, הסיפורת, החקר והעיון מעשירה ומעמיקה את ההיכרות עם העידן המודרני-הקלסי בתולדות השירה העברית. –– מן ההקדמה.

תוכן העניינים:

• בשער הספר (עמ' 9־10)
• פרק ראשון: משירת התחייה לשירת ארץ-ישראל (עמ' 11־68)
  א. חילופי משמרות: חבורת "כתובים" (עמ' 11־15)
  ב. עם ביאליק ונגדו (עמ' 15־16)
  ג. התלקחות הניגודים (עמ' 16־17)
  ד. שבח לביאליק (עמ' 17־18)
  ה. מרד כנגד קיפאון (עמ' 19־20)
  ו. רציפות ומהפכנות (עמ' 20־22)
  ז. קורות חיים: המסלול הכפול (עמ' 22־29)
  ח. בקצה הפולמוס: נתן אלתרמן (עמ' 29־32)
  ט. בשבח האינדיבידואליות (עמ' 32־33)
  י. חידושים פואטיים: הליריקה האסוציאטיבית (עמ' 33־36)
  יא. האישי וההיסטורי (עמ' 36־37)
  יב. מהלך חיים: נדודים וקבע (עמ' 37־43)
  יג. לאה גולדברג: "והוא האור" (עמ' 43־54)
  יד. אירופה, 1934: "מכתבים מנסיעה מדומה" (עמ' 54־57)
  טו. הבדיה והממש (עמ' 57־59)
  טז. בארץ-ישראל: במחיצת שלונסקי (עמ' 59־60)
  יז. כמיהה לדו-שיח: "פגישה עם משורר" (עמ' 60־62)
  יח. אחרית החיים (עמ' 62־63)
  יט. המכנה המשותף: מודרניזם וקלאסיקה (עמ' 63־67)
  כ. סיכום: התנופה וההמשך (עמ' 67־68)
• פרק שני: אברהם שלונסקי – מחויבות אוניברסלית (עמ' 69־101)
  א. מן הלאום ליקום (עמ' 69־71)
  ב. היציאה מן המוגבל – כעיקרון פואטי (עמ' 71־73)
  ג. שיר-המבוא : "התגלות" (עמ' 73־75)
  ד. צליל, דימוי ותמונה : "לילות" (עמ' 75־77)
  ה. נפלאות החרוז : "סְתָם" (עמ' 77־80)
  ו. השירים הבודדים (עמ' 80־82)
  ז. הדיוקן העצמי : "בחופזי" (עמ' 82־83)
  ח. משחקי מלים וצליל (עמ' 84־85)
  ט. דמות הנודד (עמ' 85־87)
  י. העולם הנעקד : "הונולולו" (עמ' 87־88)
  יא. הריתמוס המתמוטט (עמ' 89־90)
  יב. מן הסטירה אל הדרמה : "צרעת" (עמ' 90־92)
  יג. המסע האחר: השחור והלבן (עמ' 92־93)
  יד. הנוסח האקסטטי : חדש על גבי ישן (עמ' 93־96)
  טו: בין פואמה לפואמה : המכוער והנשגב (עמ' 96־99)
  טז. הווידוי והמשחק : "שני נאומים מתוך ספר המוקיונים" (עמ' 99־101)
• פרק שלישי: תבל ומולדת (עמ' 102־140)
  א. האוניברסלי והפרטיקולרי (עמ' 102־103)
  ב. דמות החלוץ : "עָמָל" (עמ' 103־105)
  ג. דמות הרועה : "בְּעִקְּבֵי הַצֹּאן" (עמ' 105־109)
  ד. מבשורה לבשורה : "יזרעאל" (עמ' 109־112)
  ה. מן השייכות לזרות : "בתל-אביב" (עמ' 112־117)
  ו. מקצבים מתחלפים : "לֶךְ-לְךָ" (עמ' 117־130)
  ז. חזון ודממה (עמ' 130־133)
  ח. השירה האקטואלית : "באלה הימים" (עמ' 133־139)
  ט. מקינה לנחמה (עמ' 139־140)
• פרק רביעי: תמרורי דרך באירופה (עמ' 141־179)
  א. בוהו נפרד מתוהו (עמ' 141־142)
  ב. המסע בים : כוחו של דימוי (עמ' 142־144)
  ג. קולות ומראות (עמ' 144־152)
  ד. מסוריאליזם שאגאלי למטריאליזם קאפקאי (עמ' 153־159)
  ה. מן הסוריאליזם והמטריאליזם אל הקוביזם : המרובע (עמ' 159־168)
  ו. המרובע כתבנית פרוזודית (עמ' 168־174)
  ז. מן המקום אל הזמן (עמ' 174־176)
  ח. מן הכרך האירופי למולדת : "שער הפיוס" (עמ' 176־178)
  ט. העיר הלבנה (עמ' 178־179)
  י. שִׁיבָה כתפילה (עמ' 179)
• פרק חמישי: שלום ומלחמה (עמ' 180־209)
  א.