יהודה שביט (תיאודור שטראוך) נולד בא׳ באלול תרפ״ג, 13 באוגוסט 1923 בדנציג, גרמניה (כיום גדנסק בפולין). היה בן יחיד לאביו, ד״ר משה שטראוך, מנהל הגימנסיה העברית בוולוֹצלבק, ולאִמו חדוה, שעבדה כמורה וגננת. עלה ארצה עם הוריו ב-1933. למד בבתי הספר ״בית חינוך״, ״בלפור״, ״קדמה״ ו״נורדיה״ בתל-אביב, ובה התגורר כל חייו. היה מאנשי הלח״י, וב-1947 נתפש על ידי השלטונות הבריטיים ונשלח לגלות למשך שנתיים באפריקה. לאחר קום המדינה שימש כעובד סוציאלי בעיריית תל אביב. שירו הראשון נדפס בקניה, בירחונם של הגולים. מאז פירסם באורלוגין, קשת ובמוספים הספרותיים של העתונות העברית (בעיקר בהארץ). מספר משיריו הולחנו על-ידי מתי כספי (״שלא ייגמר לי הלילה״) ושאול בן-אמיתי (״בושה בשמש״). תערוכה מציוריו הוצגה במרתף ״עקד״ (1980). פירסם ארבעה ספרי שירה: לפתע בראי במהופך (עקד, 1970); לראות שחור באהבה (1972); שירים בתוהו הגוף (1974); יחף כמו צפור (1980).
    שירתו אקזיסטנציאליסטית, וחוויית זרות – של האדם לעצמו ולעולם – שבה ועולה בה, בעיקר ביצירתו המוקדמת. ניכרת בכתיבתו תנועה בין אימה ופחד לשאיפה אל שלווה ואחדות. תנועה זו מתאפיינת בניסיון לגשר בין הרגשות השונים, ולעתים להימנע מהם. שני דימויים מרכזיים בשירתו הם הילד והים. הילד מייצג את המשורר עצמו (בחלק מהשירים הוא מופיע בכינוי ״יהודש״), את בנו או דובר אחר בשיר, ואילו הים מייצג בדרך כלל את העולם. בספרו האחרון, יחף כמו צפור, חל שינוי בתפישת ה״אני״ שלו, והדובר הולך ומזדהה עם העולם, שאליו הוא חש ביצירה המוקדמת זרות גדולה. שיאו של התהליך הזה הוא תחושת התמזגות עם העולם מתוך אמונה מיסטית בדבר אחדות שבה נוצר מפגש בין הפנים השונים של הקיום האנושי.
    אב לשניים. יהודה שביט נפטר בתל-אביב בכ״ד בסיון תשמ״ג, 5 ביוני 1983.

נכתב על-ידי נעה ולדן עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: גרנות, אתר לח״י] 

• לפתע בראי במהופך (תל-אביב : עקד, תש״ל 1970) <שירים>
• לראות שחור באהבה (תל-אביב : עקד, תשל״ב 1972)
• שירים בתוהו הגוף (תל-אביב : עקד, תשל״ד 1974)
• יחף כמו צפור (תל-אביב : עקד, תש״ם 1980)

על המחבר ויצירתו: