מושיק לין נולד בקיבוץ נצר-סרני. למד רישום במכון לאמנות פלסטית בבת-ים, ובשנים 1970־1974 למד עיצוב גרפי ב'בצלאל'. במהלך לימודיו התחיל לפרסם קריקטורה שבועית ב'פי האתון', עיתון הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים, ובשנת 1971 זכה בפרס הסאטירה הטובה ביותר על עבודותיו. עם תום לימודיו עבד כעורך גראפי והצייר של "איגרת", בטאון איחוד הקבוצות והקיבוצים. בשנת 1976 התחיל לפרסם קריקטורות פוליטיות ב'מעריב' ולאחר כשנתיים עבר לצייר מדור קריקטורות שבועי ב'דבר השבוע'. בו בזמן צייר גם בקביעות למהדורת החדשות הטלוויזיונית 'כמעט חצות', ומאז שימש קריקטוריסט פוליטי קבוע של העיתון 'דבר' ושל השבועון 'כותרת ראשית' עד שנסגרו. מושיק עוסק גם באיור ספרים. בשנת 2011 זכה בפרס דוש - פרס לקריקטורה מטעם עיריית תל אביב. בנימוקי הזכייה נאמר: "עבודותיו מתאפיינות בישירות, בקו נקי וחד, תוך מידה של חמלה כלפי מושאי הביקורת. עבודותיו מעבירות את המסר בצורה ברורה ונהירה לקהל רחב."
"אני מצייר קריקטורות מאז ילדותי המוקדמת. את ההשראה לכך קיבלתי מספר קריקטורות שהיה בבית הורי, אשר הכיל אוסף של קריקטורות מהעיתון הרוסי-הסאטירי קרוקודיל. בכתה ה' כבר ציירתי קריקטורות פוליטיות, אבל רק ב-1970, כשהתחלתי לעבוד ב"פי האתון" (עיתון הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים), התחילו עבודות משלי להתפרסם ברבים. ב- 1978 התחלתי לצייר במעריב, ומשנת 1980 עד 1996 הייתי הקריקטוריסט הפוליטי של עיתון דבר. משנת 1996 חזרתי לצייר קריקטורות במעריב ותוך מספר שנים הייתי לקריקטוריסט הראשי של העיתון שם אני עובד גם היום. בנוסף לקריקטורות פוליטיות אני מאייר ספרי ילדים. עד היום איירתי כ-30 ספרים ביניהם: הילד חיים והמפלצת מירושלים (מאיר שלו), מי אמר שאי אפשר (משה אורן), ילדה של ספרים (עמי גדליה), מיכל מחפשת את האביב (יונה טפר), הקיר שברח מהבית (ערן שביט), פיתחו את השער (קדיה מולודובסקי), סורו בינדי העכבר המתופף (גליה בונה), אתי ספגטי (רותי אורן), חיוך בכל פינה (עודד בורלא) וספריה של עופרה גלברט: סוד המכשפות, מכשפה מקולקלת, מכשפה מתאהבת, נסיך אדום נסיכה כחולה, והכל בגלל חמור. מזה מספר שנים אני מלמד תקשורת חזותית, איור והומור גרפי במחלקה לאמנות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב."
[מקורות: ויקיפדיה]