נגה
מרון (לבית אחילאה) נולדה
בירושלים בכ״ב באדר תרפ״ח, 14 במארס 1928. למדה בבית החינוך ע״ש ארלוזורוב, בגימנסיה העברית בירושלים, בסמינר למורים
בבית הכרם, ובאוניברסיטת בר-אילן. שירתה בפלמ״ח, וכשפרצה מלחמת השיחרור התגייסה לצה״ל.
עם קום המדינה התחילה ללמד בבית הספר ביאליק בתל אביב (במשמרת שנייה) ואחר כך בבית
ספר עמישב ברמת גן. את לימודיה האקדמיים השלימה כאשר כבר היתה נשואה ואם לשני בנים
בוגרים וסיימה בהצטיינות חינוך (מינהל ופיקוח) וספרות עברית. מילאה שורה של תפקידים
בכירים במערכת החינוך, כמנהלת בתי הספר ״אחד העם״ ו״הלל״ ברמת גן, יו״ר סניף הסתדרות
המורים בגוש דן, וחברת הנהלה בהסתדרות המורים, בה ניהלה את המחלקה להשתלמות ואת קרנות
ההשתלמות של המורים בכל הארץ.
כתיבה הייתה תמיד התחביב שלה, ובשנות עבודתה במערכת החינוך
כתבה בעיקר מאמרים הקשורים למקצוע. כאשר החליטה להתמסר לכתיבה פרשה פרישה מוקדמת ומאז
כתבה לילדים, לנוער וגם למבוגרים. בין היתר כתבה מדי חודש במשך
שבע שנים סיפורי דילמה ל׳נכון לעכשיו׳ של מט״ח, בנושאי חברה ואקטואליה לצורך הפעלת
תלמידים. לאחרונה כתבה על ימי הנעורים שחוותה בהיותה בת דור תש״ח. על אהבה וקינאה,
ידידות ופרידה וגעגועים שחוו הנערים והנערות שנטלו חלק פעיל בהקמת המדינה. זאת באותן
שנים שבהן השתוללה באירופה מלחמת העולם השנייה והושמד חלק גדול של העם היהודי. באותה
תקופה הנאציזם איים להגיע גם לארץ ישראל, שבה עדיין שלטו הבריטים, ועל כל אלה היא סיפרה
במפגשי סופר מטעם ׳אמנות-לעם׳ ו׳סל תרבות׳ ברחבי הארץ.
ספרה הראשון, מה שקרה לגילי וגם לי, ראה אור ב-1986 בהוצאת נעם. כתבה את ״סדרת ספרי חירות״ החל מ-2000 – ספרים לנוער, שבהם נערה מוצאת את יומנה של סבתה מלפני קום המדינה. בין ספריה למבוגרים נמנים
אשה במיטב שנותיה (נעם, 1992); אשה בגילה (קוראים, 2009) ונוספים. כתבה ופירסמה יותר מארבעים ספרים.
ספריה עוסקים בדומה ובשונה בחוויות הדורות המתחלפים בארץ ובמדינת ישראל, ובחוויות האופייניות לתקופות חיים שונות: ילדות, נערות ובגרות.
נגה מרון נפטרה בו׳ בשבט תשפ״ב, 8 בינואר 2022.