מנואלה דבירי ויטאלי נורסה נולדה וגדלה בפאדובה שבאיטליה למשפחה יהודית וציונית. ב-1968 עלתה ארצה ונישאה לאברהם דבירי. דבירי סיימה תואר ראשון והייתה למורה. מאוחר יותר עבדה במחלקה לקשרי חו"ל במכון ויצמן למדע.  ב-26 בפברואר 1998 נהרג בנה, יהונתן (יוני) דבירי בעת שירותו הצבאי במוצב "כרכום" בלבנון. לאחר נפילת בנה עזבה דבירי את עבודתה במכון ויצמן והחלה לפעול להוצאת צה"ל מדרום לבנון. דבירי התפרסמה בכך שבחרה "להמשיך לחיות במקום לשחק אם שכולה", כדבריה. היא הצטרפה לתנועת ארבע אמהות, הפגינה מול בית הנשיא במחאה על שהיית צה"ל בלבנון וכתבה מאמרים רבים בעיתונות הקוראים לממשלה להוציא את צה"ל מלבנון. לאחר נסיגת צה"ל מלבנון ב-25 במאי 2000, המשיכה בפעילות פציפיסטית. ב-2005 זכתה ביחד עם הפרופסורים מאסימו טוסקי ואנואר דודין ב"פרס השלום והפיוס" של מרכז פרס לשלום על מאמציה בפרויקט "Saving Children", שבו סייעה לילדים פלסטינים חולים לקבל בבתי חולים בישראל טיפול רפואי שלא יכלו לקבל בבתי חולים פלסטיניים, והצליחה לגייס כמיליון אירו לשם כך, תוך קידום הנושא באיטליה. נכון ל-2007, דבירי חברה בוועד המנהל של מרכז פרס לשלום ובוועד המנהל של עמותת קשב שמטרתה לקדם ערכים דמוקרטיים בישראל. דבירי כותבת באיטלקית בעיתון "קוריירה דלה סרה", מאמרי פובליציסטיקה בעברית בעיתון "הארץ" וכתבות צבע על איטליה באתר ynet. ב-2003 כתבה מחזה, "ארץ זבת חלב ודבש", שהוצג בפריז ובלונדון.
[מקור: ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית]