הפרק האחרון

שיחה עם רות בונדי, בעקבות ספרה "שברים שלמים"

טלילה בן-זכאי

מתי כותב אדם אוטוביוגרפיה? אני שואלת את חברתנו, הסופרת רות בונדי. ספרה "שברים שלמים" כבש את לב הקוראים והביקורת, אף נכלל ברשימה הנבחרת של פרס ספיר לספרות בשנת 2000.

אין לכך תשובה חד משמעית, היא אומרת, יש הכותבים כבר בגיל 40. כל אחד והחלטתו שלו. אבל בגדול אפשר לומר שזה אופייני יותר סביב היציאה לגמלאות. אז, כשהעשייה העכשווית קצת מתמעטת, את מתפנה יותר לעצמך. ולזכרונותייך. כך, על כל פנים, קרה לה. הצ'כים, היא אומרת, נחשבת ל"יקים" שבין הסלובנים, ואני מבחינה זאת ייקית.

לכל דבר בחיים דרוש מזל

משהתקרב גיל ה-70 החליטה לעשות אצל עצמה סדר. גם בניירות (כדי לא לגרום כאב ראש מיותר לעובד ארכיון מסכן), וגם בתכניותיה לעתיד: "הצוואה מוכנה מזמן, מקום הקבורה נקבע, הצטרפתי לאגודה למען הזכות למות בכבוד".

כל אדם המגיע לגיל  70-80 צריך להביא בחשבון את המוות, בייחוד עכשיו כשרוב הזקנים אינם ממשיכים לגור עם ילדיהם, כפי שהיה מקובל בדורות הקודמים, ורוב מקרי המוות אינם מתרחשים בתוך הבתים בחיק המשפחה, אלא בבדידות של בתי-החולים. "צר לי", היא אומרת," שהממסד הרפואי לא מעודד מיתת זקנים בבתיהם, בשלווה, ללא ניסיונות פתטיים של הארכת חיים באמצעים מלאכותיים".

נכון שגם המשפחות חוששות, אבל אילו היה טיפול רפואי תומך בבית, היו בוודאי הרבה יותר אנשים מעדיפים "להיאסף אל אבותיהם" כמו אבותיהם.

וכך כותבת רות בונדי בספרה: "לכל דבר בחיים דרוש מזל. גם למוות. בעיקר למוות". ולפני המוות יש זקנה. למי שזוכה לכך. שרק לא ימותו צעירים, שלא ילכו הבנים לפני ההורים, שישמרו על סדר הדורות.

הזקנה ריתקה את רות בונדי עוד בנעוריה. היא מספרת: "אחד מספרי השירה האהובים עליי בגיל עשרים היה 'נשים זקנות' למשורר הצ'כי פראנטישק האלאס: מחרוזת שירי תוגה על עיני הנשים הזקנות שלא רואות עוד, לא יופי ולא כיעור; על ידי הנשים הזקנות, החזקות רק כדי להחזיק ממחטה לנגב את הדמעות; על שיער הנשים הזקנות שאיש לא יטביע בו את שפתותיו; על חיק הנשים הזקנות שתינוק היה פורץ בו בבכי, כי צינת מוות עולה ממנו.

הזקנה גמישה כל כך

"על איזה גיל הוא חשב כשחשב על הנשים הללו?" היא שואלת ומשיבה בעצמה: "הזקנה גמישה כל כך, היא תמיד בנסיגה. היא תמיד מתחילה בעוד עשר שנים".

סיפורה האישי כל כך של רות בונדי, הוא גם סיפורו של דור הבנים ששרדו את השואה. ביוני 1942, בדיוק לפני 60 שנה, ליווה אותה אביה מביתם בפראג מרחק 60 ק"מ לגטו טרזין, משם הועברה בדצמבר 1943 למחנה בבירקנאו. ב- 18 ביוני 1944 חגגה על עוגה מלחם את יום הולדתה ה- 21 יומיים אחרי כן החלו הסלקציות. היא נותרה בחיים. 25 מבני משפחתה לא זכו לכך.

והיום היא אומרת: "מרגיע לדעת, אני כבר לא אמות צעירה". היום היא מעדיפה להיקרא זקנה, כינוי שהוא פונקציה של גיל, ולא קשישה – תואר המבטא מצב נפשי.  "קשישות", היא כותבת, "היא השלמה, ואני עדיין לא השלמתי. אני עדיין נאבקת. קמטים, שיער שיבה, כתמי זקנה אינם גורמים לי צער. כוח הלמידה ירד, בכך אין ספק, העייפות באה מהר יותר, אבל עדיין היא משרתת אותי, המזבלה שבראשי שקוראים לה מוח."

וכמה יפה היא מבטאת את המחשבות שלנו על החלק הראשון של המושג: "ליל"ך" – לחיות בכבוד: "אין לי טענות לחיים. רק לעצמי. אולי עוד אספיק, אף שתחושת הזמן המתמעט מתחזקת. חבל לי על כל יום שחומק כאילו לא היה, מבלי שישאיר בי מעט טעם טוב, מעט חיוך; ספר, סרט, נכדתי ישנה לידי, מילת שבח על כתיבה, עמידה במבחן, ארוחה טעימה, ריח הגשם, שיחת חברים, שירת מקהלה. אולי עוד אספיק לקרוא ספרים שנית בתרגום חדש, לחזור לספרים שאהבתי, לקרוא את מה שלא קראתי עדיין, לכתוב ספר קטן, מגובש, יפה, לטייל ביערות, לשוט בין פיורדים, להכיר את אוסטרליה ואת סין בלי סיור קבוצתי, להיות שבוע שלם בפירנצה".

והיא מוסיפה: "עדיין נשארו אופציות פתוחות, עדיין בכוחי לעזור, עדיין אני עצמאית, עדיין נותרו המון הנאות בחיים.  רק העדיין מטיל את צלו. הפרק האחרון נשאר פתוח, עדיין".

לראש הדף