הדסה בן עתו נולדה בג' בסיון
תרפ"ו, 16 במאי 1926, בבז'ז'ין שבפולין.
ב-1935 עלתה המשפחה ארצה והתיישבה בקריית מוצקין בה למדה בבית הספר הריאלי.
בשנת 1941 עברה עם משפחתה להתגורר בירושלים.
בשנת 1944 סיימה את לימודיה בבית הספר התיכון "מעלה". לאחר מכן למדה שלושה סמסטרים
באוניברסיטה העברית בירושלים, לימודי היסטוריה כללית, פסיכולוגיה וספרות אנגלית.
בשנת 1946 החלה לעבוד בהסתדרות הנשים הציוניות ויצ"ו, בריכוז מועדוני נוער וכמזכירה
ארצית של ויצ"ו, ונשלחה כנציגה לוועידה העולמית של ויצ"ו בבזל.
בשנת 1947 עברה להתגורר בחולון והחלה את לימודי המשפטים בבית הספר הגבוה למשפט
וכלכלה בתל אביב.
בשנת 1948, עם פרוץ מלחמת השחרור, התגייסה לצה"ל ושירתה כסגנית קצין התרבות של
חזית המרכז.
בשנת 1949 השתחררה מצה"ל והחלה לעבוד במשרד החינוך והתרבות כמנהלת ענף הנוער
במחלקת התרבות. בתוקף תפקידה היתה אחראית להקמתם וניהולם של 50 מועדוני נוער
במחנות העולים החדשים וכן להפעלת הנוער הישראלי למען נוער עולה.
בשנת 1950 הועברה לתפקיד מנהלת ענף הסטודנטים במשרד החינוך והתרבות.
בשנת 1951 התפטרה מעבודתה במשרד החינוך והתרבות, כדי להמשיך בלימודי המשפטים.
בשנת 1953 סיימה את לימודי המשפטים בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה בתל אביב.
בשנת 1954 התמחתה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו אצל השופטים אבישר והרפזי,
ועברה בהצלחה את הבחינות לעורכי דין זרים.
בין השנים 1954־1955 עברה השתלמויות בארצות הברית, בחוק הפלילי ובקרמינולוגיה
באוניברסיטאות בשיקגו ובדנבר.
בשנת 1955 התמחתה במשך ארבעה חודשים בפרקליטות מחוז תל אביב, והוסמכה כעורכת דין.
בין השנים 1955־1960 עבדה כעורכת דין במשרד עו"ד הייק ובשנת 1960 מונתה כשופטת של בית המשפט השלום בתל אביב-יפו.
בשנת 1964 נתמנתה כסגנית נשיא הארגון הבינלאומי של עורכות הדין.
בשנת 1965 היתה חברת המשלחת הישראלית לעצרת ה-20 של האו"ם.
בשנת 1970 מונתה תחילה כשופטת בפועל בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ובהמשך-
כשופטת בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.
בשנת 1980 מונתה כשופטת בפועל בבית המשפט העליון.
בשנת 1989 מונתה כסגנית נשיא בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.
מאז פרישתה בשנת 1991 עסקה בעריכת בוררויות, במתן חוות דעת מקצועיות וכיהנה כנשיאת
הארגון הבינלאומי של עורכי דין ומשפטנים יהודים. בכל שנות עבודתה הציבורית
היא ייצגה את ישראל בוועידות שונות ברחבי העולם ובישראל.
בשנת 1998 יצא לאור ספרה רב המכר "השקר מסרב למות", שפורסם בתשע שפות ובמהדורות
רבות ברחבי העולם.
בשנת 2007 הוענק לה פרס חיים הרצוג לתרומה ייחודית למדינת ישראל והתפוצות, בזכות
הזדהותה עם המאבק באנטישמיות ברחבי העולם, ייצוגה של מדינת ישראל בפורומים בין-
לאומים שונים באונסקו ובעצרת האו"ם, ומאוחר יותר- ייצוגם של גופים ציוניים ויהודיים
חשובים.
[מקורות:
אתר הרשות השופטת]
[צילום:
אוניברסיטת בר-אילן]
השקר מסרב למות : מאה שנות הפרוטוקולים של זקני ציון (תל אביב : דביר, תשנ"ח 1998)
<תורגם לגרמנית, הונגרית, רומנית, הולנדית, רוסית, ספרדית, אנגלית, ערבית
ולפרסית>
Die Protokolle der Weisen von Zion : Anatomie einer Fälschung / aus dem Englischen von Helmut Ettinger und Juliane Lochner (Berlin : Aufbau-Verlag, 1998)
A máig élő hazugság : cion bölcseinek jegyzőkönyvei cáfolata / Neumann Anna ... et al. Fordította (Budapest : Magyarországi Zsidó Hitközségek Szövetsége, 1999)
Protocoalele înţelepţilor Sionului : anatomia unui fals / prefata Haim H. Cohen, traducere Carol Bines (Bucuresti : Hasefer, 2000)
Anatomie van een vervalsing : De protocollen van de wijzen van Sion / vert. uit het Duits [naar het oorspr. Engels] door Evert K.M. van Leerdam (Soesterberg : Aspekt, 2000)
Ложь, которая не хочет умирать : "Протоколы сионских мудрецов" : Столетняя история / Перевод с английского Сергея Ильина (Москва : ЗАО Издательство "Рудомино", 2001)
La Mentira que no ha querido morir : cien años de los Protocolos de los Sabios de Sión / presentación de Joan Juristi ; traducción de la edición inglesa de Emilio Saldaña (Barcelona : Riopiedras, 2004)
The lie that wouldn't die : the Protocols of the elders of Zion / preface by Lord Woolf ; foreword by Edward R. Korman (London ; Portland, OR : Vallentine Mitchell, 2005)
أكذوبة تأبى الموت : مائة عام على بروتوكولات حكماء صهيون / هداسا بن عيتو ؛ ترجمها عن العبرية: جورج جريس فرح (حيفا : مكتبة كل شيء للطباعة والنشر، 2010)
הדסה בן עתו נולדה בג' בסיון
תרפ"ו, 16 במאי 1926, בבז'ז'ין שבפולין.
ב-1935 עלתה המשפחה ארצה והתיישבה בקריית מוצקין בה למדה בבית הספר הריאלי.
בשנת 1941 עברה עם משפחתה להתגורר בירושלים.
בשנת 1944 סיימה את לימודיה בבית הספר התיכון "מעלה". לאחר מכן למדה שלושה סמסטרים
באוניברסיטה העברית בירושלים, לימודי היסטוריה כללית, פסיכולוגיה וספרות אנגלית.
בשנת 1946 החלה לעבוד בהסתדרות הנשים הציוניות ויצ"ו, בריכוז מועדוני נוער וכמזכירה
ארצית של ויצ"ו, ונשלחה כנציגה לוועידה העולמית של ויצ"ו בבזל.
בשנת 1947 עברה להתגורר בחולון והחלה את לימודי המשפטים בבית הספר הגבוה למשפט
וכלכלה בתל אביב.
בשנת 1948, עם פרוץ מלחמת השחרור, התגייסה לצה"ל ושירתה כסגנית קצין התרבות של
חזית המרכז.
בשנת 1949 השתחררה מצה"ל והחלה לעבוד במשרד החינוך והתרבות כמנהלת ענף הנוער
במחלקת התרבות. בתוקף תפקידה היתה אחראית להקמתם וניהולם של 50 מועדוני נוער
במחנות העולים החדשים וכן להפעלת הנוער הישראלי למען נוער עולה.
בשנת 1950 הועברה לתפקיד מנהלת ענף הסטודנטים במשרד החינוך והתרבות.
בשנת 1951 התפטרה מעבודתה במשרד החינוך והתרבות, כדי להמשיך בלימודי המשפטים.
בשנת 1953 סיימה את לימודי המשפטים בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה בתל אביב.
בשנת 1954 התמחתה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו אצל השופטים אבישר והרפזי,
ועברה בהצלחה את הבחינות לעורכי דין זרים.
בין השנים 1954־1955 עברה השתלמויות בארצות הברית, בחוק הפלילי ובקרמינולוגיה
באוניברסיטאות בשיקגו ובדנבר.
בשנת 1955 התמחתה במשך ארבעה חודשים בפרקליטות מחוז תל אביב, והוסמכה כעורכת דין.
בין השנים 1955־1960 עבדה כעורכת דין במשרד עו"ד הייק ובשנת 1960 מונתה כשופטת של בית המשפט השלום בתל אביב-יפו.
בשנת 1964 נתמנתה כסגנית נשיא הארגון הבינלאומי של עורכות הדין.
בשנת 1965 היתה חברת המשלחת הישראלית לעצרת ה-20 של האו"ם.
בשנת 1970 מונתה תחילה כשופטת בפועל בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ובהמשך-
כשופטת בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.
בשנת 1980 מונתה כשופטת בפועל בבית המשפט העליון.
בשנת 1989 מונתה כסגנית נשיא בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.
מאז פרישתה בשנת 1991 עסקה בעריכת בוררויות, במתן חוות דעת מקצועיות וכיהנה כנשיאת
הארגון הבינלאומי של עורכי דין ומשפטנים יהודים. בכל שנות עבודתה הציבורית
היא ייצגה את ישראל בוועידות שונות ברחבי העולם ובישראל.
בשנת 1998 יצא לאור ספרה רב המכר "השקר מסרב למות", שפורסם בתשע שפות ובמהדורות
רבות ברחבי העולם.
בשנת 2007 הוענק לה פרס חיים הרצוג לתרומה ייחודית למדינת ישראל והתפוצות, בזכות
הזדהותה עם המאבק באנטישמיות ברחבי העולם, ייצוגה של מדינת ישראל בפורומים בין-
לאומים שונים באונסקו ובעצרת האו"ם, ומאוחר יותר- ייצוגם של גופים ציוניים ויהודיים
חשובים.
