שלמה לביא (לבקוביץ) נולד בחנוכה תרמ"ג (1882) או, חנוכה תרמ"ד (1883) בפלונסק שבפולין. למד בבית-המדרש בעירו והיה חבר ללימודים ולאחר מכן בפעילות ציונית לשלמה צמח, דוד בן-גוריון ואחרים בני העיר. עד לעליתו ארצה ב-1905, עבד במאפייה. בארץ והיה מראשוני העליה השניה ומאנשי היסוד של תנועת הפועלים בארץ. עבד כפועל בפרדסים בפתח תקוה ובכפר-סבא ואחר כך בבית-החרושת לשמן של חברת "עתיד" בבן-שמן ובחיפה ושוב בחקלאות לסירוגין ברחובות, סג'רה, יבנאל, חדרה, כנרת ועוד. בשנות מלחמת העולם הראשונה עבד בחוות כנרת. בשנת 1905 השתתף בכנס היסוד של "הפועל הצעיר". בשנת 1909 השתתף בהקמת ארגון "השומר", ובמרוצת הזמן עבר מהפועל הצעיר לאחדות העבודה ולאחר מכן, בשנת 1931, עם איחוד שתי המפלגות היה לאיש מפא"י וממנהיגיה. כחבר קבוצת כנרת העלה בשלהי מלחמת-העולם הראשונה את רעיון "הקבוצה הגדולה". בעלות גדוד העבודה לעמק יזרעאל - נמנה עם בוני עין-חרוד. בימי מלחמת העולם השניה - התנדב לגדודים העבריים. ימי מלחמת העולם השנייה, בהיותו בן 60, התנדב שלמה לביא לצבא הבריטי ושירת כנהג ביחידת תובלה. שני בניו, ירובעל והלל נפלו במלחמת העצמאות. לאחר הקמת המדינה היה חבר הכנסת הראשונה והשנייה. בשנות החמישים, בעת הפילוג בקיבוץ המאוחד, עבר לביא לעין חרוד איחוד והיה לאחד מראשי איחוד הקבוצות והקיבוצים. לביא החל בפירסום רשימות בלטריסטיות ב"העולם" (שנה א', 1907) ולאחר מכן עבר לפובליציסטיקה ובמיוחד משלהי מלחמת העולם הראשונה. הוא השתתף בקביעות ב"קונטרס", "דבר", "הפועל הצעיר". שלמה לביא כתב מספר ספרים ובהם מאמרים בענייני היישוב והתנועה הקיבוצית. כן פרסם קובצי סיפורים וחיבר רומן אוטוביוגרפי בשם "עלייתו של שלום ליש" (הוצאת עם עובד, 1974) שזיכה אותו בפרס אוסישקין. שלמה לביא נפטר בב' באב תשכ"ג, 23 ביולי 1963.
[מקורות: קרסל, תדהר, ויקיפדיה]
[צילום: טדי ברונר, לע"מ]