דוד רוטבלום נולד בקראקא, בירת גליציה המערבית, בי"ג בשבט תרל"ו, 8 בפברואר 1876, לאביו שלמה פרץ (משכיל וסוחר אמיד) ולאמו פרומט לבית סובל. קיבל חינוך תורני וכללי והגיע לידיעה רבה בספרות העברית העתיקה והחדשה. למד שנתיים בבית-המדרש לרבנים בוינה והשתלם במדעי היהדות. למד משפטים באוניברסיטת וינה והוסמך לדוקטור למשפטים ולעורך-דין ומשנת 1909 עסק שם במקצועו עד לסיפוח אוסטריה לגרמניה והשלטת המשמר הנאצי בה ב-1938. נשא לאשה את יוספינה פפי בת מרכוס גרייף מבוקובינה. בן שש-עשרה התחיל בעבודה ספרותית בעברית. פרסם ב"המגיד" את ראשוני סיפוריו ופיליטוניו, ואח"כ כתב ב"הצופה" של אברהם לודוויפול וב"הצופה" שיצא בסינסינטי. ב"המליץ", "הצפירה", "האשכול", "מחזיקי הדת", והשתתף עם א. פרנהוף בהוצאת סדרת חוברות לספרות יפה בשם "שעשועים", שבה פרסם רבות מיצירותיו. ביניהן יש להזכיר את סיפוריו הגדולים "נקם ושילם", "באבדן עמי" ו"רבי עקיבא", שנדפסו בעשרות המשכים ב"המגיד"; סיפוריו וציוריו הקטנים "סערות", "אחרי מאתים שנה", "בעתותי לילה", "מאפלה לאורה", "הוא ורעו" ועוד, שנדפסו ב"המגיד" ובעתונים ובקבצים אחרים וחלק מהם יצא אח"כ בקובץ מיוחד ושמו "גלות"; פיליטוניו "מספר החיים", "כנורות נשברים", ''לפום חריפתא", "סודות מן החדר", "תיקון", "בתי חסד", "שנה של התלהבות", "בהיכל הזמרה", "הנרות הללו" ועוד, שהצטיינו במזיגה נאה של הפיליטון הוינאי והפיליטון הפאריסאי ובתבלין של האנחה היהודית המהולה בהומור שנון. על יצירותיו ומאמריו חתם בשמו המפורש או בכינויים "אני ואחר", "ד-ר", "אני וחברי", "בן שלמה", "בן שפ"ר" (שלמה פרץ), "דוד בן שלמה", "דוד בן שפ"ר". בתקופת לימודיו באוניברסיטת וינה הצטרף להרצל מראשית צעדיו ליסוד ההסתדרות הציונית המדינית ויחד עם הד"ר מ. אהרנפרייז והד"ר מיכאל ברקוביץ ואחרים היה מעוזריו הראשונים והם שייצגו בפניו את התרבות העברית ושכנעוהו שהמדינה היהודית יכולה וצריכה להיות עברית, וכשביקר נורדאו בוינה ב-1898 והרצל ערך מסיבה לכבודו נאם בה רוטבלום בעברית והלהיב מאד את כל שומעיו, ובזה הוכיח את כושר השימוש בשפתנו הלאומית גם לצורך נאומים חגיגיים. משיסד הרצל את השבועון הציוני המרכזי "די וועלט" בגרמנית פרסם בו סיפורים מיצירותיו בלשון זו ותרגומיו מסיפורי ר. א. ברוידס וברדיצ'בסקי ואח"כ המשיך לפרסם מסיפוריו בגרמנית ב"אלמאנאך", ב"הייקלס קאלנדר", בשבועון הנוער הציוני "יודישע הופנונג" (שהוא וחבריו יסדוהו בהסכמתו של הרצל, והרצל כתב את המאמר הראשי לגליונו הראשון), ובעתונים היומיים הציוניים "ווינער מורגנצייטונג" ו"די שטימע" שיצאו בוינה בתקופה שבין שתי המלחמות. היה פעיל בתנועה הציונית כעסקן צנוע ושקדן וכנואם משכנע בנאומים שהצטיינו בצורה ובתוכן כאחד. נתן עזרה והדרכה ארגונית ומשפטית לעשירי הציונים הוינאים בהשקעותיהם בארץ. ביחוד היה פעיל בשטח החינוך והתרבות ועמד במשך שנים רבות בראש ההסתדרות העברית בוינה, נשיא חבר הנאמנים של בית-המדרש לרבנים ואחרי מלחמת-העולם הראשונה יו"ר חבר הנאמנים של הסמינר העברי (להכשרת מורים עבריים לארצות מרכז-אירופה והבלקנים) מיסודו של ידיד-נעוריו הרב הראשי ד"ר צבי פרץ חיות. במקרים מיוחדים עסק גם בהוראה עברית בפועל ובמשך זמן-מה היה מורהו העברי של נ. ה. טורטשינר (טור סיני) שהיה פרופסור וראש הקתדרה לשפה העברית באוניברסיטה העברית). תומך ועוזר לכל מפעל ציוני ותרבותי- ביתו בוינה היה אכסניה לאנשי התרבות העברית ואכסניתו הקבועה של ח"נ ביאליק (שהיה ידיד-נפשו ומחליף אתו מכתבים בקביעות) בכל זמני שהותו בוינה. אחרי סבלו נגישות מהמשטר הנאצי בראשית השתלטותו באוסטריה הצליח לצאת משם עם משפחתו ובראשית תרצ"ט עלה ארצה והשתקע בתל-אביב. עבד כמפרק בנק אשראי וכנציגו של דלפינר בניהול בית-החרושת שלו למשי בתל-אביב. התמסר לעזרת המוסדות שיצר ביאליק כחבר בועד "בית ביאליק", בועד "אהל שם" וכיו"ר חברת "דביר". בשנים האחרונות פרסם ב"הבוקר" שורת רשימות בשם הכולל "טפות מן הים" ובחתימת "דרדר הפליט" על סבלם של יהודים נפגעי המשטר הנאצי, שכמה מהן נתעלו לרמת חזון, וכולן עומדות לצאת בספר. דוד רוטבלום נפטר בתל-אביב, בח' באייר תש"ז, 28 באפריל 1947. בניו: מתתיהו (תיאודור - על שם הרצל), ועזריהו. בהשתדלותם של הנהלת "אהל שם", "ברית ראשונים", "ארגון עסקנים ציונים ותיקים" ו"בית חרושת "דלפינר-יוחננוף" בתל-אביב, יצאה לאור חוברת לתולדותיו (שנה למותו) בעריכת מ. אג"ף (אונגרפלד), הוצאת נחום דרימר, תל-אביב, תש"ח (32 עמודים).
[מקורות: קרסל, תדהר]