גבריאל דגן (פאוול פישל) הוא נולד ב-1922 בצ'כיה, בעיירה הרדצקלובה. בזמן מלחמת העולם השנייה היה בגטו טרזיינשטט, ואחר כך באושוויץ. גם שם עסק בכתיבה, בבימוי ובמשחק בתיאטרון. דגן ניצל מ"צעדת המוות" באושוויץ. הוריו נספו בשואה, וממשפחתו נותרו לו אחות ואח. אחרי המלחמה חזר לפראג, שם למד משחק בבית הספר למשחק של בוריאן. הוא שיחק בתיאטרון בפראג, ועבד כתסריטאי לטלוויזיה הצ'כית. ב-1949, אחרי השתלטות הקומוניזם על צ'כיה, ברח לישראל בזהות בדויה. תחילה התיישב בקיבוץ גבעת חיים, ולאחר כמה שנים עבר לחיות בתל אביב. דגן היה חבר בוועדת הרפרטואר של התיאטרון הקאמרי. הוא ביים את המחזה "פרנסואה ראש גזר" בתיאטרון "הזירה" - הצגה שזכתה להצלחה רבה. הוא הקים את תיאטרון "אשנב" עם איזי אברהמי וזהרירה חריפאי. ב-1960 היה בין כותבי התסריט לסרט "הם היו עשרה" (בבימוי ברוך דינר), שבו גם שיחק. בשנות ה-60 עברו דגן ואשתו בטי לארצות הברית, שם התגוררו עד 1968. הוא למד לתואר שני בעבודה סוציאלית פסיכיאטרית, ועבד כמטפל. במקביל המשיך לכתוב מחזות, והידוע שבהם, "החזרה", הועלה בעולם - בארצות הברית, בגרמניה, ואף בישראל תחת השם "הדוד ארתור". את הגרסה העברית עיבד דני הורוביץ, והוא הועלה בבית לסין ב-1984, בכיכובו של יוסי ידין. מחזותיו של דגן עסקו בעיקר בשואה, אבל הוא כתב גם לא מעט קומדיות ומערכונים. ביחד עם אחיו הסופר אביגדור דגן פירסם את הספר "השען מסמטת המזלות", שסיפר על שען ניצול שואה המתגורר ביפו. ספרו של אביגדור דגן, "ליצני החצר", מבוסס על חוויותיו של גבריאל בזמן השואה. ב-1993 עיבדה הבמאית אורנה בן דור סיפור קצר של גבריאל דגן, "שואה טובה", לסרט דרמה. ב-1974 הוקדשה לו תוכנית "חיים שכאלה" בערוץ 1. ההופעה האחרונה שלו בתיאטרון היתה בהצגה "גירושים מאוחרים" בתיאטרון נוה צדק ב-1982. כמו כן השתתף בתוכנית הטלוויזיה "מצב משפחתי". גבריאל דגן נפטר בכ"ב באדר ב' תשס"ח, 28 במארס 2008. הוא השאיר אחרי את אשתו בטי ואת בנו, העיתונאי מייקי דגן.
[מקורות: שירי לב-ארי, הארץ, 31 במארס 2008]

• חזרה : מחזה.  שדמות, אביב תשל"ו, עמ' 3–25.