יצחק רובין נולד בכ"ז באייר תש"י, 14 במאי 1950 בקריית ים, בן להורים ניצולי
שואה. שירת בצה"ל. בשנים 1971־1974 למד כלכלה ומדע המדינה באוניברסיטת חיפה. הוא בוגר
בית הספר לתיאטרון בבית רוטשילד (חיפה). בשנים 1975־1979 למד לתואר ראשון ושני באמנויות
התקשורת באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון. בשנים 1982 עד 1984 שימש כעיתונאי ב"רחוב ראשי".
ב-1982 ייסד את התיאטרון הקהילתי ואת הטלוויזיה הקהילתית הראשונה בישראל באור עקיבא
וניהל אותה עד 1985. באותן שנים היה גם במאי התוכנית "שמונה וחצי" לתרבות ואמנות בטלוויזיה
הישראלית. בשנים 1985 עד 1987 שימש כדובר ראש עיריית קריית מוצקין. היה יושב ראש המועצה
לתרבות ואומנות ליד ראש העיר חיפה. בשנים 1985 עד 2009 היה שותף בחברת טכניוז (מדיה)
שעסקה ביחסי ציבור לארגונים עסקיים ולחברות היי-טק. בנוסף לתפקידיו ופעילותו, רובן
גם לימד קולנוע באוניברסיטת תל אביב (1982־1984) ובאוניברסיטת חיפה (1991־1999).
החל משנת 2003 משמש כמרצה לבימוי ולהפקה במכללה האקדמית כנרת עמק הירדן וב-2011, עמד
בראש מערך הלימודים המעשיים במכללה. רובין כיהן כיו"ר חבר השופטים בפסטיבל הסרטים הבינלאומי
רומא. לאורך שנות האלפיים ביים רובין טרילוגיית סרטי תעודה בשם "המסדרונות האפלים"
(הסרטים: "רצח לכל החיים", "הסניגור" ו"רצח שופט"). בסרטים אלו הוא נעזר בראיונות עם
עורכי דין, חוקרי משטרה וצילומים מחדרי החקירות. לדעתו של רובין קיימת במדינת ישראל
מה שמכונה בפיו "אנטומיה של הרשעה". לשיטתו עורכי דין מטעם הפרקליטות והמשטרה משוכנעים
בצדקתם, מגבשים לעצמם תזה ומוכנים לעבור על החוק ועל כללי האתיקה על מנת להרשיע את
הנאשם. הפרקליטות הגישה נגדו תביעות שהגיעו עד לבית המשפט העליון, שפסק בדצמבר 2010
לטובתו. רובין עמד בראש קמפיין נגד הגזענות שהתנהל בעיתונות הישראלית בשנות ה-90 וב-1993
היה פעיל במאמצים להדיח את אריה גוראל, ראש עיריית חיפה. רובין היה בין מקימי אגודת
ה-40 להכרה בכפרים הערביים הלא מוכרים ומיוזמי הפגנות המילואימניקים לאחר מלחמת לבנון
השנייה.
[מקורות:
ויקיפדיה]
[צילום: יולי גורודינסקי]
