אברהם אברונין נולד בלוייב, פלך מינסק, בלארוס, בט"ו בתמוז תרכ"ט, 24 באוגוסט 1869 לאביו יעקב בן שלום אברונין ולאמו נחמה בת יוסף באביצקי (מצאצאי הרב ליבוש אפשטיין מלוייב, רבה של העיר). למד בחדרים ובישיבה והצטרף בבחרותו לתנועת חיבת ציון ואחר כך לציונות, השתלם בספרות ובהוראה עברית ומשנת 1898 ואילך היה מורה עברי במינסק ולאחר עלייתו ארצה ב-1910 בבתי-ספר בארץ, בעיקר בתל-אביב.  התמסר לחקר הלשון העברית ומשנת 1899 ואילך פרסם מאמרים בענין זה ב"הפסגה", ואחר כך ב"המליץ". עם עלייתו ארצה המשיך בפירסום מאמרים, מכתמים ומחקרי לשון והשתתף בעריכת כתבי-העת "לשוננו" ו"לשוננו לעם". את יצירותיו הראשונות כיוון לילדים. תוך כדי עבודתו בהוראה חיבר לתלמידיו שירי זמר קלי מקצב, שכונסו בספר "שירים לילדים". כן כתב ותירגם שירים וסיפורים, שנדפסו בעתוני ילדים וב"ספריה קטנה לילדים".  אברונין היה מטובי הבקיאים באוצר הלשון העברית ובדרכי שימושה. בראשית פעולתו החינוכית בארץ-ישראל נתן דעתו בעיקר על מילוי הפגימות שנתגלו בלשון המדוברת.  חיבר נתיבות הדקדוק (עם א. פפר) ומאמרים ורשימות לתיקון הלשון. העמיק חקר בלשון ובספרות. ותוצאות חקירותיו העלה בדפוס. הוציא לאור, עם א״ז רבינוביץ, פירוש לספר איוב ברוח הפרשנות המסורתית, בקיצור נמרץ ובסגנון קל. פירסם ביאורים ותיקונים בשירת ימי-הביניים והסביר דרכי ההבעה המקורית בלשון יל״ג, מנדלי, ביאליק. ביקר ספרי דקדוק ומילונים (בן יהודה, גור, ועוד) ותרם הרבה לשיפור הלשון בספרות. אברהם אברונין נפטר בחיפה בח' באייר תשי"ז, 9 במאי 1957.
[מקורות: קרסל, תדהר, האנציקלופדיה העברית, לקסיקון אופק לספרות ילדים, ויקיפדיה]

• מחקרים בלשון ביאליק ויל"ג (תל אביב : הוצאת ועד הלשון העברית בהשתתפות מוסד ביאליק והסתדרות המורים העברים בישראל, תשי"ג)