ישראל שַף נולד בשקוד (Skuodas), במערב ליטא, בכ"ו בניסן תרכ"ה, 22 באפריל 1865. גדל והתחנך העיירת הולדתו, בה למד ב'חדר' ובישיבה ורכש בכוחות עצמו השכלה כללית. לאחר שעמד בבחינות אקסטרניות עסק בהוראה במוסדות חינוך שונים בעיר הולדתו החל ב"חדר" עד לפרו-גימנסיה. בראשית המאה העשרים עבר לואַרשה ועבד מספר שנים בהוצאת "תושיה" והוא שתירגם לעברית (בעילום שם) מיצירותיהם של י"ל פרץ, שלום אש, אברהם רֵייזן ועוד. בהשפעת הסיפורים ההיסטוריים של סנקביץ ניסה כוחו בסיפור היסטורי עברי וכך נוצר ספרו הראשון "עכסה בת כלב", שיצא בעידודם של הלל צייטלין ופישל לחובר. המשיך בנוסח זה בספריו "אהוד בן גרא" ו"היתד או יעל אשת חבר". פירסם סיפורים ב"ספרות", "רשפים", "נתיבות", "גלים", "עולמנו" ופרקים מסיפורו ההיסטורי האחרון "יותם בן ירובעל" כבר נדפסו לאחר מותו ב"משעולי החינוך". שַף הירבה לתרגם מספרות-הילדים העולמית: "יחפהפיה" לב. אוארבך, "בית ספר לרובינזונים" לז'ול ורן, "אל הררי סהר" לפ. ו. מדר, "מסע אל ארת טיבט" לס. הדין וכן בקבצים וכתבי-עת שונים. שַף אף הוציא לאור סיפרוני סיפורים ובהם ביוגרפיה על "הגאון מוילנה". ישראל שַף נפטר בליפאֶיה (Liepāja), היא ליבאו (בגרמנית) בדרום-מערב לטביה בקיץ תרצ"ח, יולי 1938.
[מקורות: קרסל, לקסיקון אופק לספרות ילדים]