יוסף הלוי, מזרחן וסופר עברי, נולד באדריאנופול, תורכיה בכ״ו בכסלו תקפ״ח, 15 בדצמבר 1827*. ימי ילדותו לוטים בערפל ולפי גירסה אחת נולד בהונגריה, עם מרד 1848 ברח הוא עם חבריו לאדריאנופול ומצא בה מפלט (לערך ב־1856). הלוי, שהיה מורה בבתי־ספר יהודיים באדריאנופול ואחר־כך בבוקארשט, השתלם, ע״י לימוד עצמי, בלשונות המזרח הקדמון ובארכאולוגיה ורכש לו במקצועות אלה ידיעות רחבות ועמוקות. ב־1868 נשלח ע״י חברת ״כל ישראל חברים״ בפאריס לסיור בחבש, כדי לעמוד מקרוב על מצבם של יהודי חבש (הפאלאשים), והדו״ח, שהגיש לשולחיו ושאישר את דבר יהדותם של הפאלאשים, שימש יסוד לפעולה יהודית פילאנתרופית לטובת שבט זה. התוצאות המדעיות של מסעו (הידיעות, שהביא על ספרות הפאלאשים ולשון־דיבורם) הניעו את ה״אקדמיה לכתובות ולספרות יפה״ בפאריס לשלוח את הלוי לדרום־ערב לשם איסוף העתקות ותדפוסות של כתובות שבאיות. בביצועה של משימה זו נסתייע הלוי ע״י חיים חבשוש, יהודי תימני, שהעלה על הכתב את זכרונותיו ממסע זה. כשחזר לאירופה הקדיש הלוי את עצמו לחקירת החומר העשיר – יותר מ־600 כתובות – שהביא עמו. ״המחקרים השבאיים״ (Études sabéennes) שלו, שנתפרסמו ב־Journal asiatique, שימשו בזמנם אבני־מסד לענף חשוב זה של האפיגראפיה השמית. ב־1879 נתמנה הלוי ״מנהל לימודים״ לחבשית (לשון געז) ב־École pratique des hautes études בפאריס, ובמשרה זו שימש עד סוף ימיו. בזכותו נעשתה פאריס אחד ממרכזי הלימודים החבשיים. – בשנת 1893 יסד הלוי את כתב־העת  Revue semitique ורוב המחקרים, שנתפרסמו בו, הם מפרי־עטו. התחומים והנושאים העיקריים, שעסק בהם, הם: אפיגראפיה שמית (שבאית, צפאית, כנענית, ארמית): חקר המקרא (ויכוח עם ״מבקרי״ המקרא): הנוסח העברי של בן־סירא: ראשית הנצרות: הספרות החבשית, בייחוד ספרותם של הפאלאשים (״תפילות״, ״מות משה״, ״מצוות השבת״) ודבדי־ימי המלך שדץ־דנגל, שנלחם בפאלאשים; הלהג הכושי (אגאו) שבפי הפאלאשים. לעומת זה לא עסק הלוי בבלשנות החבשית, ואף לא מצא עניין בלשונות החבשיות החיות.  גאוותו השמית של הלוי העבירה אותו על דעתו בפולמוס העקשני, שניהל במשך שנים רבות, בעניין הלשון השומרית. הוא היה סבור, שהשומרית אינה בחזקת לשון כלל ושהיא מעין כתיב מלאכותי, שהומצא ע״י כוהני אשור ובבל, כדי שיוכלו לכתוב בו בלשונם השמית הרגילה טכסטים קדושים, שלא היו מיועדים לעם־הארץ. כיום ברור, שהלוי טעה במשפטו; ומה שהטעה אותו היה סירובו להשלים עם ההשקפה, שלפיה ירשו השֵמים מן השוּמֶרים, קודמיהם בארם-נהריים, חלק ניכר מתרבותם – ובין השאר את כתב־היתדות, שהיה מיועד מעיקרו ללשון לא־שמית – השקפה, שהיתה, בעיניו פגיעה בכבודו של הגזע השמי (״אחד מן הגזעים המוכשרים ביותר של האנושות״, לפי דבריו).
    הלוי השתתף מנעוריו בעיתונות העברית (״המגיד״, ״הלבנון״ ועוד), ופירסם בה מאמרים ושירים בלשון מקראית נמלצת. שיריו ומאמריו העבריים כונסו על־ידיו בספר ״מחברת מליצה ושיר״ (ירושלים, תרנ״ד). הלוי היה חדור הכרה יהודית־לאומית ונמנה עם ראשוני האישים באירופה המערבית, שהצטרפו לתנועת חיבת־ציון. געגועיו העזים לא״י באו על ביטויָם בכמה משיריו, כמו ״אדמת אבותי״, ״על הירדן״, ״תקותי״ ועוד. – הלוי תרגם לעברית מספר שירים של שילר, ביירון, הוגו ואחדים. – במאמרו ״דברים אחדים לימין צדקת המטהרים״ (״המגיד״, 1861) הציע לייסד חברה בשם ״מרפא לשון״, שבראשה יעמדו חשובי הסופרים העבריים ושמתפקידה יהיה להחליט על דרכי הרחבתה של הלשון העברית ועל יצירת מלים חדשות.
    בין חיבוריו השונים, שנתפרסמו בצורת ספר, ראויים לציון מיוחד שני הקבצים של מאמריו: ״מחקרים באפיגראפיה ובארכאולוגיה שמיות״ Melanges d'épigraphie et d'archeologie sémitiques, 1874; ״מחקרים ביקרתיים והיסטוריים בנוגע לעמים השמיים״ Melanges de critique et d'histoire relatifs aux peuples sémitiques 1883.
* התאריך אינו בגדר ודאות. הדברים כאן מבוססים על מסורות־בעל־פה שהציל מפי ותיקי אדריאנופול י. קנטורוביץ ב״המבשר״ (קושטא) שנה א, עמ׳ 707 ואילך.

יצירות יוסף הלוי בפרויקט בן־יהודה

נכתב על־ידי חיים יעקב פולוצקי עבור האנציקלופדיה העברית

מקורות נוספים: קרסל, ויקיפדיה, Jewish encyclopedia