נחמיה צבי עמינח בן ר' נח ראזבסקי וברוריה אסתר, בת ר' צבי נחמיה פולונסקי, נולד בז'יטל, פלך סלונים (כיום: דיאַטלובו בבלאַרוס), בתרנ"ו (1896).  למד בישיבת הרב ריינס בלידא ובישיבות ראדין ומיר. גויס לצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה לשלוש שנים. אחרי שחרורו בתרע"ח, 1918 שימש כ"מורשה" של הקרן הקיימת במחוז הולדתו והמשיך בלימודיו. עלה לארץ ישראל בשנת תר"פ (1920) ופנה לעבודה במושבה ראשון לציון, שם נבחר לועד העובדים. הוא שימש גם כמזכיר סניף הסתדרות העובדים הכללית ושל קופת חולים במקום וייסד גרעין של "הפועל המזרחי". בתרפ"ג (1923) עבר עם הגרעין להתיישבות בכפר אוריה, שם שימש כמזכיר ואחראי על הביטחון. בראשית תרפ"ב (1921) נבחר כיושב ראש הועדה המארגנת להכנת הועידה הראשונה של "הפועל המזרחי" ובועידה השלישית (תרפ"ד, 1924) נבחר לועד הפועל. בשנות הקרע (תרפ"ה-תרפ"ח, 1925־1928), הוא נמנה עם תומכי ההצטרפות להסתדרות העובדים הכללית. באותן שנים היה חבר המרכז החקלאי ואחד משני מזכיריו וכן חבר במועצת ההסתדרות הכללית. הוא נמנה עם מארגני סיעת "אחדות הבונים" והיה אחד מארבעת הצירים שנבחרו לאסיפת הנבחרים השנייה של יהודי ארץ ישראל. בשנים תרפ"ט-תרצ"ב (1929־1932), לאחר האיחוד מחדש של "הפועל המזרחי", שימש מזכיר הברית העולמית של צעירי החלוץ המזרחי וערך את ביטאון התנועה "נתיבה" - אותו שב לערוך בשנים תש"ח-תשי"ד, (1948־1954). תפיסתו האידיאולוגית הדגישה את היסודות הסוציאליים שבמסורת היהודית. הוא היה בעל זיקה חיובית לתנועת המזרחי בה ראה תנועת אם. כמו כן הוא היה מזכיר וחבר מערכת עיתון "הצופה" בו פרסם מאמרים רבים, מהם יצאו גם בספריו. נחמיה עמינח נפטר בתל אביב בט' בשבט תשכ"ו,  30 בינואר 1966.
[מקורות: תדהר, קרסל, אנצ' של הציונות הדתית]