ישעיהו אברך נולד בל' בסיון תרע"ב, 15 ביוני 1912 בקייב (כיום בירת אוקראינה). למד בגימנסיה "תרבות" ובמכון ללימודי יהדות בקובל, ווהלין. ב-1935 עלה לישראל. בזמן מלחמת העולם השנייה שירת בצבא הבריטי וב"הגנה" ובמלחמת העצמאות שימש קצין החינוך של פיקוד מרכז. מילא תפקידים ציבוריים רבים, בהם המזכיר הכללי הראשון של משרד החינוך והתרבות וראש אגף התרבות, חבר הוועדה המרכזת של ההסתדרות וראש ומייסד המחלקה להשכלה גבוהה. כתב בקביעות בעיתון דבר, והיה חבר מזכירות המערכת של העיתון. מאמריו ומסותיו קובצו בספרים פרקי יותם (דביר, 1976) ובשולי דברים (1991). בארבעת הכרכים של פרקי יותם מקובצים מאמרים ומסות (שהתפרסמו בשמות העט יותם ויואב), הנדרשים לסוגיות השעה ועוסקים בפוליטיקה, חברה, חינוך ותרבות מתוך נקודת מוצא ציונית-סוציאליסטית. לשונו ידועה בעושרה והוא נחשב לממשיך מסורת הפובליציסטיקה העברית כענף של הספרות העברית.  חתן פרס ישראל למסאות ופובליציסטיקה עיתונאית (1986) ופרס סוקולוב לעיתונאות הכתובה, הניתן על מצוינות עיתונאית (1975). ישעיהו אברך נפטר בב' בשבט תשמ"ח, 21 בינואר 1988.
[מקורות: לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים, ויקיפדיה]