שלמה מימון, פילוסוף יהודי, נולד בכפר סוקוביבורג, ליטא (כיום בתחומי בלרוס) ב־1753 או 1754 בשם שלמה בן יהושע היימן. בילדותו קיבל חינוך מסורתי בתלמוד, ובעודנו נער התפרסם כעילוי. בגיל 11 כבר הובא בברית־נישואין וכבן 14 היה אב לבן. את משפחתו פירנס כמלמד במקומות שונים, הרחק מביתו. הושפע במיוחד מכתבי הרמב״ם ומתוך הערצה אליו נטל לעצמו את הכינוי ״מימון״. במרוצת הזמן הלכה והתחזקה בו שאיפה עזה להשכלה כללית, בייחוד פילוסופית, וב־1770 עזב את משפחתו ונסע לגרמניה. משהגיע אחרי תלאות רבות לשערי ברלין, נאסרה עליו הכניסה לעיר ע״י הגבאים היהודים. מימון נאלץ לנדוד ולחזר על הפתחים. בפוזן זכה בתשומת־לבו של הרב צבי הירש בן אברהם, וזה הציל אותו מחרפת־רעב והשיג לו משרה של מורה. כעבור שנתיים ניסה מימון שוב את מזלו בברלין והפעם הצליח ואף נתקבל לחוגו של משה מנדלסזון. אולם חוסר־פרנסה אילץ אותו לעזוב את העיר; עבר להאמבורג, משם לאמסטרדם, לאלטונה – ובה רכש לו, במשך שנתיים, בגימנסיה את היסודות של ההשכלה המערבית, הודות לעזרתה של קבוצת נדיבים – ושוב חזר להאמבורג ומשם לברסלאו; לסוף נגאל ממצוקתו ע״י הרוזן אדולף קאלקרויט, ובביתו בילה את 10 שנות־חייו האחרונות. הוא נקבר ככופר מחוץ לבית־הקברות היהודי שבגלוגאו. פרשת חייו של מימון מתוארת באוטוביוגראפיה המאלפת שלו, שיצאה לאור ב־1792/3 (תורגמה לעברית בתרנ״ט).
     נדודיו וסבלותיו לא מנעו את מימון מלהרחיב את השכלתו, להעמיק את עיוניו ולהתפרסם כפילוסוף שנון. חיבורו החשוב ביותר הוא -Versuch über die Transzendentalphilosophie (״מסה על הפילוסופיה הטראנסצנדנטאלית״, 1790 (נוסח עברי יצא לאור בשנת תש״א), שבו הציג את השגותיו על הפילוסופיה הטראנסצנדנטאלית של עמנואל קאנט, ושזכה לשבחים מפי קאנט עצמו. זכותו העיקרית של מימון בתולדות הפילוסופיה היא במיפנה שנתן לבעיית הדבר־כשהוא־לעצמו , בנסותו לפתור את הקשיים שעורר בשיטה. על־ידי הנחת הדבר־כשהוא־לעצמו, ״המפעיל״ אותנו ו״הנותן״ לנו את דומויינו, הכנים קאנט גורם שאין להכרה שליטה עליו. מימון בשכלתנותו לא היה יכול להשלים עם גורם איראציונאלי זה, שבגללו נוצרת תהום בין שני היסודות של הכרתנו: הסובייקט והאובייקט. האובייקט אינו, לדעת מימון, דבר־מה בדוי מחוץ להכרה, אלא דבר המשמש תמיד בתוך ההכרה כמושא לפונקציה שלה. מימון מודה, שאי־אפשר לוותר על קנה־מידה אובייקטיווי של האמת, אולם, לדעתו, יש לחפש אותו בתוך ההכרה עצמה ולא מחוצה לה. ההכרה חייבת להוכיח את הלגיטימיות שלה ע״י מבחנים פנימיים. אין אנו רשאים להשוות את היחס של ההכרה אל הדבר־כשהוא־לעצמו ליחסה של תמונה אל האוריגינאל שלה, שהרי במקרה זה נתונים לנו שניהם, האוריגינאל ותמונתו, ואנו יכולים להשוותם. אולם אין הדבר כך ביחסה של ההכרה אל הדבר־כשהוא־לעצמו. הנחת עולם מחוץ להכרתנו היא פרי אשליה של כוח־הדימיון.
     אולם לדבר־כשהוא־לעצמו נודעת בעיני מימון משמעות מגמתית. הדבר־כשהוא־לעצמו הוא המטרה האחרונה של תהליך ההכרה. אנחנו נאמר, שהכרנו את ״הדבר־כשהוא־לעצמו״, כשהכרנו את התופעה בשלמותה, באופן שלא נשארה שום שארית שלתוכה לא חדר השכל. מבחינה זו מסתבר ההבדל בין התופעה לבין הדבר־כשהוא־לעצמו כהבדל בין הכרה לקויה, פראגמנטארית, ובין הדעת השלמה. הדעת מתקרבת יותר ויותר אל מטרתה, כשם שהמצולע הסדיר מתקרב יותר ויותר אל העיגול – כשאנו מרבים את מספר הצלעות.
    במקום לייחס את דימויינו לדבר־כשהוא־לעצמו, הנמצא מחוץ להכרה, בעולם נפרד, יש להתבסס על הגורמים שבתוך ההכרה: המושגים של השכל והחושניות שאליה הם מתייחסים. שני גורמים אלה משלימים זה את זה: החושניות אינה אלא שכל מוגבל, בלתי־שלם. הסופיות שלנו מתבטאת בזה שאין לנו היכולת להבין את החושניות מתוך מקורה השכלי. אבל לא היינו מגיעים אפילו למעט ההכרה שיש לנו, אלמלא היה שכלנו נחצב מתוך השכל האינסופי .
    הנחה זו של השכל האינסופי נותנת בידנו רשות לתאר לעצמנו, כיצד אפשר היה לפתור את בעיית ההכרה, לפחות מבחינה עקרונית. שכל אינסופי אינו מקבל דבר מן החוץ, והמושאים של חשיבתו, הואיל ואינם ניתנים לו אלא נוצרים מתוכו, מזדהים עם הצורות. ההבחנה בין תוכן ההכרה וצורתה מתבטלת. במלים אחרות, זהו שכל היוצר מתוך עצמו את כל הסוגים האפשריים של יחסי־דברים, ואילו השכל שלנו הוא אותו השכל ממש, אבל בדרגה מוגבלת. ״אידיאה נשגבה זו״ כדבריו של מימון, עשויה לפתור, כשירחיבוה, את הקושיות הגדולות. אנו חייבים לתאר לנו את המחשבה האלוהית בדומה למחשבה המאתמאטית: המושא נוצר יחד עם המחשבה. תפיסה זו של השכל האינסופי דומה לזו של קאנט עצמו; אולם, בעוד שקאנט רואה בשכל האינסופי רק הנחה ״רגולאטיווית״, בחינת ״כאילו״, מביע מימון את הנחת הקירבה של רוח־האדם עם השכל האינסופי כהיפותזה מטאפיסית ממש.
    מימון סטה מדרכו של קאנט גם בהסבר אופן חשיבתו של השכל האינסופי, כלומר האופן שבו מתלכדים המושגים כדי ליצור עולם שכלתני. חלוקת־המשפטים הקאנטית לאנאליטיים וסינתטיים אינה פותרת, לדעתו, את הבעיה, שכן האנאליטיים הם טאוטולוגיים ואינם מעשירים את אוצר ידיעותינו, והסינתטיים, הקושרים נושא ונשוא זרים זה לזה, חסרים ערובה להכרחיותו של קשר זה. מימון העמיד סוג שלישי של משפטים, המבוססים על חוק ההיקבעות (Satz der Bestimmbarkeit), שהם אנאליטיים וסינתטיים גם יחד. משפטים אלה, כגון ״הצבע הוא כחול״, קושרים סוג (צבע) עם אחד המינים שלו (כחול). המין יכול להתקיים רק בתוך הסוג וקשור אליו, ואילו הסוג הוא גם בעל מינים אחרים ואינו קשור במין מסוים דווקא. הזיקה של הנשוא לנושא היא אנאליטית, חד־משמעית, ואילו היחס של הנושא לנשוא הוא סינתטי ורב־משמעי. מימון קיווה שחוק־ההיקבעות יעמיד את בעיית השכלתנות של העולם באור חדש, אולם הוא עצמו היה זהיר מכדי להעז לבנות את הבניין הספקולאטיבי. הוא לא האמין שניתן להוכיח, כי העובדות הנתונות לנו הן חדירות וממוצות ע״י השכל, כלומר שהעולם הוא אמנם שכלתני. הפילוסופיה יכולה להראות רק שתפיסה אידיאליסטית היא אפשרית וכיצד אפשר היה לבנות עולם שכלתני; אך אין היא יכולה להוכיח את שכלתנותו של העולם. אם אנו יוצאים מתוך ההנחות ונשארים בתוך גבולות ההיפותזה, הרי המגדל של המדע פורח באוויר, ואין אנו מוצאים את הדרך אל העובדות המוחשיות. ואם אנחנו יוצאים מן העובדות המוחשיות אין לנו שום זכות לטעון, שהמוחשי ייכנע לעיקרים הכלליים שלנו ושאלה יוכלו להתגבר עליו.
    הפילוסופיה של מימון השפיעה השפעה חזקה על היווצרותה של הפילוסופיה של פיכטה ועל־ידי כך – על הפילוסופיה הגרמנית האידיאליסטית. במשך המאה ה־19 היא נשכחה; אולם הודות למאמציו של ההיסטוריון של הפילוסופיה י. א. ארדמן (Erdmann), חודשה ההתעניינות בה ובדור האחרון הופיעו ספרים יסודיים אחדים העוסקים בשיטתו של מימון.
    בין חיבוריו הנוספים של מימון:Philosophisches Wörterbuch (״מילון פילוסופי״) 1791;  Die Kategorien des Aristoteles (״הקאטגוריות של אריסטו״) 1794; Versuch einer neuen Logik, oder Theorie des Denkens (״ניסיון ליצור לוגיקה או תורת־חשיבה חדשה״) 1794; Kritische Untersuchungen über den menschlichen Geist (״עיונים ביקורתיים ברוח האדם״) 1797; וחיבורו הפילוסופי העברי היחיד, ״גבעת המורה״, תקנ״א (מהדורה חדשה: תשכ״ו), שהוא ביאור חפשי לספר הראשון של ״מורה נבוכים״ לרמב״ם. האוטוביוגראפית שלו היא עד היום מקור חשוב להכרת היהדות המזרח־אירופית וראשית החסידות.
    יחסו של מימון אל היהדות והיהודים מקפל בתוכו  את כל הטראגיות שבגורלו. ״לולא עזב מימון את פולניה, היה, כנראה, נעשה למאור רבני והגאוניות שלו היתה מעשירה את היהדות. ואילו היה נולד באותה הארץ שבה מת ושבה בילה חלק גדול של חייו, קרוב לוודאי שהיה נעשה להוגה־הדעות הגדול־ביותר של המאה ה־18״ (סאליס דייכֶס). על־ידי המעבר החד מפולניה אל מרכז ההשכלה האירופית, והתנאים המשפילים של מעבר זה נעשה מימון אדם שבור, ויחסו אל היהדות ואל החברה היהודית־גרמנית היה דו־ערכי. מימון מביא באוטוביוגראפיה שלו את משנתו של מנדלסזון, שלפיה המצוות הן כחוק־מדינה, וממשיך: ״אני מסכים לדעתו שיהודי העובר אל הדת הנוצרית, אינו פוטר עצמו על־ידי כך מחוקי דתו. אבל יהודי, שאינו רוצה להיות חבר למדינה תאוקראטית זו, מה דינו, אם אינו מכיר עצמו אלא כחבר למדינה אזרחית... הנבונה למדי, שלא לדרוש ממנו הודאה כזאת [דתית], שאינה נוגעת לה? איני סבור, שגם במקרה כזה יחליט מנדלסזון, שיהודי זה חייב לקיים את חוקי דת אבותיו...״. כך ראה מימון את עצמו, אך עם זאת תיאר בהערצה רבה את היהדות הרבנית בכלל ואת משנת הרמב״ם בפרט. מעולם לא התכחש ליהדותו ולענייני עמו, ובהקדשת ספרו למלך פולניה, כתב: ״אילו עלה בידי להחדיר בקרב העם הפולני האציל דעה טובה על עמי... ולהוכיח שאם היהודים לא היו לתועלת לארץ, הרי זה רק מפני שחסר להם כיוון תכליתי בשביל כוחותיהם, הייתי רואה עצמי מאושר״.
    יהודי המאה ה־19 ראו במימון כופר. לקראת סוף המאה התחיל היחס להשתנות, וב־1887 התלונן פביוס מיזס שבעוד הכל משבחים את שפינוזה, ו״זה החוקר ש׳ מימון, הנאמן לעמו ומוקיר ומכבד את תורתו והמשתדל בגלוי להמליץ אך טוב על עמו, ולהשכילו ולהטיבו, ואשר חכמים מפורסמים מזולתנו השתוממו על רוחב דעתו ... הוא לא ייזכר ולא ייפקד במשכנות ישראל״.
    שלמה מימון נפטר בנידרזיגסדורף ליד גלוגאו, שלזיה, בה׳ בכסלו תקס״א, 22 בנובמבר 1800.

שלמה מימון בספריה הלאומית

יצירות שלמה מימון בפרויקט בן־יהודה

נכתב על־ידי שמואל הוגו ברגמן עבור האנציקלופדיה העברית
[מקורות נוספים: קרסל, ויקיפדיה,
Электронная еврейская энциклопедия, The Internet Encyclopedia of Philosophy, Stanford Encyclopedia of Philosophy, The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe]