שלמה בן יהושע היימן (ששינה שמו לשלמה מימון) נולד בכפר סוּקוֹביבּוֹרג, ליטא בשנת 1753. בילדותו קיבל חינוך מסורתי בתלמוד, ובעודנו נער התפרסם כעילוי. בגיל 11 כבר הובא בברית־נישואין וכבן 14 היה אב לבן. את משפחתו פירנס כמלמד במקומות שונים, הרחק מביתו. הושפע במיוחד מכתבי הרמב״ם ומתוך הערצה אליו נטל לעצמו את הכינוי ״מימון״. במרוצת הזמן הלכה והתחזקה בו שאיפה עזה להשכלה כללית, בייחוד פילוסופית, וב-1770 עזב את משפחתו ונסע לגרמניה. משהגיע אחרי תלאות רבות לשערי ברלין. נאסרה עליו הכניסה לעיר על-ידי הגבאים היהודים. מימון נאלץ לנדוד ולחזר על הפתחים. בפּוֹזֶן זכה בתשומת־לבו של הרב צבי הירש בן אברהם, וזה הציל אותו מחרפת־רעב והשיג לו משרה של מורה. כעבור שנתיים ניסה מימון שוב את מזלו בברלין והפעם הצליח ואף נתקבל לחוגו של משה מנדלסזון. אולם חוסר־פרנסה אילץ אותו לעזוב את העיר; עבר להאמבורג, משם לאמסטרדם, לאלטונה — ובה רכש לו, במשך שנתיים, בגימנסיה את היסודות של ההשכלה המערבית, הודות לעזרתה של קבוצת נדיבים — ושוב חזר להאמבורג ומשם לברסלאו; לסוף נגאל ממצוקתו על-ידי הרוזן אדולף קאלְקְרוֹיט, ובביתו בילה את 10 שנות-חייו האחרונות. הוא נקבר ככופר מחוץ לבית־הקברות היהודי שבגלוגאו. פרשת חייו של מימון מתוארת באוטוביוגראפיה המאלפת שלו, שיצאה לאור ב-1792/3 (נוסח עברי יצא לאור בשנת תרנ״ט).
    נדודיו וסבלותיו לא מנעו את מימון מלהרחיב את השכלתו , להעמיק את עיוניו ולהתפרסם כפילוסוף שנון. חיבורו החשוב ביותר הוא ­ Versuch über die Transzendentalphilosophie (״מסה על הפילוסופיה הטראנסצנדנטאלית״, 1790 (נוסח עברי יצא לאור בשנת תש״א),  שבו הציג את השגותיו על הפילוסופיה הטראנסצנדנטאלית של עמנואל קאנט, ושזכה לשבחים מפ י קאנט עצמו. זכותו העיקרית של מימון בתולדות הפילוסופיה היא במיפנה שנתן לבעיית הדבר־כשהוא־לעצמו , בנסותו לפתור את הקשיים שעורר בשיטה