אמיל חביבי, סופר, מחזאי ועורך נולד בשפרעם ב־28 בינואר 1922* וגדל בחיפה. למד במכללת ״מר לוקא״ (חיפה). היה שדרן ברדיו פלסטין המנדטורי, פוליטיקאי, חבר כנסת ועיתונאי. החל את דרכו הפוליטית במפלגה הקומוניסטית הפלסטינית (1941), נמנה עם אישי הציבור הערבים הבודדים שתמכו בתוכנית החלוקה ועקב כך נאלץ להימלט מהארץ מחשש להתנקשות בחייו. מגיל צעיר מילא תפקיד פעיל ככותב וכעורך בעיתונות הערבית (״אל־ע׳דד״, 1943–1945; ״אל־מהמאז״, 1946; ״אל־אתתחאד״, 1972–1977, 1980–1989; ״משארף״, 1995–1996). עם קום המדינה היה פעיל במפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק״י) ולאחר מכן ברשימה הקומוניסטית החדשה (רק״ח). כיהן כחבר כנסת מטעמן בכנסת השנייה, השלישית, החמישית, השישית והשביעית, ממנה התפטר ב־1972 כדי להתמקד בעריכה ובכתיבה ספרותית.
    פעילותו התרכזה בעיר חיפה, שבה מילא תפקידים מרכזיים בעיתונות הקומוניסטית הערבית בישראל. הקים את הוצאת הספרים ערבסק (1989) וייסד את כתב העת הספרותי־הגותי ״משארף״ (1995), שניהם בשיתוף עם סהאם דאוד. טיפח את הדור הראשון של כותבים ערבים במדינת ישראל כדאוד עצמה וכמחמוד דרוויש וסמיח אל־קאסם.
    יצירותיו כוללות קובץ סיפורים, שלושה רומנים ושני מחזות. כמי שנשאר במדינת ישראל, ראה עצמו כשומר הפיקדון של זכר החיים הערביים שקדמו להקמת המדינה. זהו נושא מפתח בכלל יצירתו. נושא מפתח נוסף הוא תיאור חיי הערבים בישראל תחת שלטון הרוב היהודי, לרוב מזווית סאטירית־טרגית. כתיבתו משלבת דגמים ספרותיים ערביים קלאסיים בעלי תבניות סבוכות, כמקאמה וספרות האיגרות – עם תבניות של הרומן המערבי המודרני, תוך שימוש במשלבים גבוהים ונמוכים הן מהספרות הערבית הקלאסית והניאו־קלאסית והן מערבית מדוברת. לשונו משובצת אלוזיות ספרותיות ופוליטיות, שלהבנתן נזקק גם קורא המקור להערות השוליים של המחבר. הערות שוליים אלה מהוות מין טקסט משני שמבסס את הזיכרון הפלסטיני, שהוא ההקשר התרבותי, ההיסטורי והגיאוגרפי שעליו מושתת הרומן כולו. נימת דבריו אירונית וחריפה, וביקורתו מופנית הן אל השלטון היהודי והן אל העם הערבי, ובכלל זה – הערבים בישראל.
    החל לפרסם סיפורים בשנות החמישים בכתבי עת לספרות. סיפורו הראשון, ״שער מנדלבאום״ (כתב העת ״אל־ג׳דיד״, 1954), הוא סיפור אוטוביוגרפי שבמרכזו ילד הנפרד מסבתו, העוברת לצד השני של הגבול בין ישראל לירדן. הספר הראשון שפירסם, ״שישיית ששת הימים״ (מטבעת אל־תעאווניה, 1969), הוא שישיית סיפורים שמהווה ז׳אנר כלאיים המשלב בין הרומן לבין הסיפור הקצר, בבחינת ״שרשרת סיפורים״ שלהם תמה משותפת של ההתמודדות עם מלחמת ששת הימים. מספר הסיפורים כמספר ימי המלחמה, וכל סיפור ניגש לנושא מזווית אחרת. במרכזו של אחד הסיפורים, ״אום אל־רובביקה״, עומדת קשישה, מלקטת חפצים משומשים, שנותרה בחיפה לאחר מנוסת הערבים וממנה עצמה לשומרת חפציהם וזיכרונותיהם, וזאת למרות לעגם של השכנים. הסיפור משקף את מצוקתם הכפולה של הערבים בישראל, המנותקים מבני משפחותיהם ועמם, שעזבו את הארץ, ובנוסף סובלים מלעגם של הערבים במדינות ערב, הרואים בהישארותם במולדת מעשה של בגידה ברעיון הלאומי. הגיבורה כאן היא, בכוונת מכוון, דמות עלובה לכאורה, המסמלת את האומץ שבבחירה להישאר בארץ מזה, ואת הניסיון לשמר את המורשת הערבית הלאומית, הלשונית והספרותית, מזה. סיפור זה עובד למחזה בבימוי יוסף אבו ורדה. מתוך השישייה, הסיפור ״שעתו הטובה של מסעוד עם בן דודו״ (מערבית: יונה שילו), שפורסם בספר ״מקום על פני האדמה: סיפורים ערביים בני זמננו״ (30–36), מבליט את ההשלכה הפרדוקסלית על העם הפלסטיני: בשל כיבוש הגדה נפתח הגבול, מה שמוביל לאפשרות של איחוד משפחות שלא התראו זה שנים רבות. כאן, מסעוד מחכה לבואו של בן דודו מהגדה שאותו לא ראה מעולם, והוא חש, לראשונה בחייו, בשייכות משפחתית: ״אין הוא עוד חסר שורשים וייחוס״ (35). ואולם, כמעט מיד ניכרים הבדלים המפרידים ביניהם; למשל, המבטא: כל אחד מבטא את האותיות הערביות בצורה אחרת.
    בשלושת הרומנים שלו מתאר חביבי את הקרע הפנימי בחברה הפלסטינית בין הפליטים הפלסטינים במדינות ערב לבין אלה שנותרו בארץ. הרומן ״האופסימיסט״ (1974) נהיה לימים לקלאסיקה ערבית מודרנית ותורגם לשש־עשרה שפות. הוא עוקב אחר סעיד אבו אל־נחס, המסתנן לישראל, שממנה נמלט במהלך הקרבות ב־1948, ולומד לחיות בשילוב של כניעות לשליטים החדשים, עורמה לצורך הישרדות וגעגועים למולדתו האבודה. זו מתגלמת באופן סמלי בדמות אהובתו השבה ומופיעה, שבה ואובדת לו, בשמות שונים – יועאד (מי שיוחזר) ובאקִיה (הנשארת), כשתי הברירות הפלסטיניות, שהן הפליטות מחוץ למולדת או ההישארות העיקשת בה. בסוף הרומן לא ברור אם סעיד נפגש עם דמויות מהחלל החיצון שבאו להושיעו, יושב על כלונס הנעוץ כצלוב גרוטסקי, או שהסיפור מסופר מפי אדם המאושפז בבית המשוגעים בעכו. זוהי יצירה ביקורתית חריפה, רוויה באירוניה ובאזכורים הן לספרות הערבית הקלאסית והן לספרות האירופית הקלאסית, כגון ״קנדיד״ מאת וולטר.
    הרומן ״אח׳טיה״ (1985) נקרא על שם דמות ביצירה, שמשמעותו הסמלית היא הבעת חרטה. ״אח׳טיה״ היא מושא כמיהתו של הגיבור וסמל לפלסטין האבודה. דמותה משתנה מילדה לנערה ולזקנה, אך לזמן אין בה שליטה של ממש, וכוחו של העבר יפה לגביה ככוחו של ההווה. הרומן מתמקד בפקק תנועה בצהרי יום בשכונת הדר בחיפה, המתפשט באופן סוריאליסטי עד למבואות חיפה ומגיע עד תל אביב. בתוך הפקק מופיע גבר ערבי שהמשטרה מנסה ללכדו בחשד שהוא מחבל, ומתברר שהוא פליט ששב, או שזהו אחיו שמעולם לא עזב את חיפה. חביבי מקפיד לערפל את ההבחנה ביניהם, במטרה לציין שהם שניים שהם אחד. הרומן האחרון שלו, ״סראיא בת השד הרע״ (1991), נקרא אף הוא על שם דמות שהיא ספק מציאותית ספק דמיונית, המסמלת את האהובה האבודה, אישה ומולדת כאחת. הדמות הזאת מעוצבת כנימפה כרמלית קסומה, החולפת בין העצים ומתעתעת בגיבור במה שניתן לפירוש כמשחקי ילדות או כמשחקי פיתוי נשיים.
    המחזה ״לכע בן לכע״ (1980) דן באותם נושאים שהפרוזה שלו עוסקת בהם. זהו רצף תמונות המוצגות באמצעות פנס קסם, כאמצעי המחשה ובידור, המתקשר עם העבר האבוד ועם הדמיון המאפשר להחיותו. בשפה עשירה ונוקבת מתאר חביבי את הכמיהה למה שאבד ואת הציפייה למשיח גרוטסקי, ״לכע בן לכע״, שוטה עלוב המרבה בדברי הבל. לאחר קטעי פרוזה הממחישים את הסבל שבמלחמה מסתיים המחזה בהבטחה בלתי מבוססת לעתיד טוב יותר.
    בעוד דבריו כחבר כנסת עוררו לא פעם התנגדות בציבור הישראלי, יצירותיו זכו להערכה, הן מטעם הרשות הפלסטינית, שהעניקה לו את פרס אל־קודס (1990), והן מהחברה הישראלית – ששיאה בזכייתו בפרס ישראל לספרות (1992), על יסוד תרגומי יצירותיו לעברית, והוא הסופר הערבי היחיד שזכה בו עד כה. החלטה זו עוררה ויכוחים בקרב הימין הישראלי, שהוקיע את ההחלטה. כמו כן ספג חביבי ביקורת מהעולם הערבי על כך שהסכים לקבל את הפרס הישראלי המכובד. את הפרס הכספי תרם לארגון שטיפל בילדים נפגעי האינתיפאדה הראשונה.
    תרגומי ספריו לעברית התקדמו בהדרגה מהשוליים אל המרכז: ״האופסימיסט״ (1984) פורסם לראשונה בהוצאת מפרש השולית והרדיקלית; ואילו ״אח׳טיה״ (1988) ראה אור בהוצאת עם עובד; ו״סראיא בת השד הרע״ (1993) ראה אור בהוצאת הספריה החדשה, הוצאות ממסדיות לכל דבר. את שלושת הרומנים תירגם אנטון שמאס, שזכה לשבחי הביקורת על סגנונו העברי הווירטואוזי. מוחמד בכרי הציג (כשחקן יחיד) עיבוד לבמה של ״האופסימיסט״, שהועלה במקביל בערבית ובעברית (1986–1996) וזכה לשבחים בעיתונות העברית הכתובה והמשודרת.
    חביבי נפטר ב־2 במאי 1996 ונקבר בחיפה, על פי בקשתו. על מצבתו נחקקו המילים ״נשאר בחיפה״, ביטוי המסמל את דרכו האישית, הפוליטית והספרותית.
* לפי מספר מקורות נולד ב־1921.

לכתבות נוספות על אמיל חביבי בספריה הלאומית

נכתב על־ידי חנה עמית־כוכבי ואריאל שיטרית עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: ויקיפדיה, Interactive Encyclopedia of the Palestine Question]