חיים יוסף אורמיאן, פסיכולוג ומחנך, נולד בטארנוב שבגליציה (כיום חלק מפולין) בכ"ז בכסלו תר״ס, 8 בדצמבר 1901. סיים את לימודיו באוניברסיטת וינה והיה מתלמידי הפדגוגיה העברית בעיר זו. תחילת דרכו הייתה בהוראה בלודז', ולאחר עלייתו לארץ ב-1936 עבד בבתי חינוך שונים בתל אביב ומ-1939 בירושלים. משנת 1950 שירת במשרד החינוך והתרבות, שימש כעורך מרכזי של ״האנציקלופדיה החינוכית״ וניהל את המחלקה להכשרת מורים ולהשתלמותם.
    ראשית כתיבתו התפרסמה בעלוני ״השומר הצעיר״, ולאחר מכן בעיתונות ובכתבי עת בעברית ובשפות אחרות, בעיקר בתחום הפדגוגיה, החינוך והפסיכולוגיה. ספריו כוללים: ״מקורות להיסטוריה ישראלית לשימוש בתי־ספר תיכוניים״ (א–ב, וארשה, תרפ״ח–תרפ״ט); ״המחשבה החינוכית של יהדות פולניה לאור הספרות הפדגוגית והפסיכולוגית״ (1939); ״הפסיכולוגיה של שנות הילדות האחרונות״ (תש״ו ואילך); ״תולדות הרעיון המדיני, ילקוט מקורות״ (תש"ט ואילך); "פסיכולוגיה של גיל ההתבגרות" (תשי"ב, ולפני כן יצא בתש"ה בקיצור ובסטנסיל); "הנטיה המקצועית של תלמידי בתי החינוך" (תשי"ג). ערך את סדרת הספרים "שעלים" בנושאי חינוך ואת הסדרה "מקראות פדגוגיות" לתלמידי בתי המדרש למורים, תרגם ספרי פסיכולוגיה לעברית, והיה, יחד עם דב סדן, מעורכי הקובץ לזכר מרדכי זאב ברוידא (תש"ך).
    חיים אורמיאן נפטר בא׳ בתמוז תשמ״ב, 22 ביוני 1982.

חיים אורמיאן בספריה הלאומית

מקורות: קרסל, ארכיון גצל קרסל בספריה הלאומית בירושלים, תדהר, ויקיפדיה]